מתחת לפרווה

(נתן אלתרמן)

בגיחה האחרונה לאילת בחודש מרץ נפגשנו אחה״צ עם חברנו הצלם האילתי חובב היין בפארק הצפרות. 

אחרי שנפלנו איש על צווארי מיהרתי לאזור בו שהו הפלמינגו כל עוד יש אור, ויתכן שבלי כוונה עקפתי איזה שער ונכנסתי לאזור מוגבל כדי להתקרב אליהם. 

הצלם ותהום נשארו מאחורי השער וכשהבחנתי שאני מצולם בעודי מצלם פינקתי אותם בסטרפטיז קצר. 

כבר הספקתי לשכוח מזה אבל אתמול הצלם האילתי המתוק שלח לי את התמונות. 

מפתיע אותי לראות מהצד כמה פאקינג ציוד צילום כבד ומסורבל אני סוחב עלי (גם במסלולים), ממש מחלת נפש. 

ואני גם רואה על עצמי כמה לא טוב לי בפנים, למרות שבאותם רגעים הייתי במצברוח טוב יחסית.

הואיל ואנחנו כבר כמעט חמישה חודשים בטיפול מיני זוגי נראה לי שלגיטמי לתרגל קצת סטטיסטיקה. 

כל זיון עולה לנו 1800 ש״ח. (ח״י מאות שקלים). 

דיסקליימרים: 

ברור שאני מכשול לחיי המין שלנו, אולי המכשול העיקרי.

החישוב מבוצע בגסות על פי זיון אחד בחודש ולפני ניכויי מע״מ, מס הכנסה וביטוח לאומי.

אנחנו מתחלקות בתשלומים ומשלמות לסירוגין על הפגישות.

הזיונים עצמם לא משהו.

ברור שזה תהליך ושאולי יש גאולה מדהימה בסופו שתהפוך את הכל לממש שווה.

ברור שאולי גם לא.

הדברים נאמרים בציניות לא אופיינית שנובעת מתסכול עצמי עמוק ותחושות רעות ולא אוהבות שרק גוברות ככל שחולף הזמן.

השבוע היינו אמורות להישאר בבית בגלל התחזית לסופ״ש שרבי, אבל יום שישי התקרב והתחת התחיל לדגדג והתחזית השתפרה קצת לטובתנו כך ששישי בבוקר עוד נראה סביר יחסית לטיול מים.

הגענו ראשונות לשמורת נחל הר עוגות אך נאלצנו לחכות שתיפתח, ובינתיים הגיע אוטובוס עמוס בילדים שעשו פרצופים מכוערים מהחלון במושב האחורי. כששער החניון נפתח ב8:00 שעטתי קדימה, ביצעתי איגוף ערמומי לחניה הכי קרובה לכניסה, ומשם ירינו את עצמנו במהירות הבזק אל הדלפק בטרם האוטובוס הספיק לפלוט את תכולתו המדכאת.

צעדנו חדורות מטרה במשך כמעט שעתיים ללא הפסקה עד הבריכות העליונות. כמה דקות לאחר שהגענו הופיעו בצעקות מתלהבות כנופיית ילדים עם הורה משגיח אחד (כנראה לא ההם מהאוטובוס), ואחד מהם חלף ממש לידי בתוך המים וצעק לחבריו. הסתובבתי אליו בהכי קריפי שלי וסיננתי בטון שקט ובאסי: ״למה אתה צועק לי באוזן?״. הילד לא התרשם במיוחד אבל ההורה כנראה ריחם עלינו, העיר לילדים שהם צועקים וירד איתם בחזרה במורד הנחל.

נשארנו לבד כ40 דק׳ בבריכות העליונות (מה שיכול להיחשב נס ביום שכזה) והספקנו לשכשכך, לצלם שפיריות, צפרדעים ואת הבריכות עצמן. קצת אחרי שהתחלנו לחזור פגשנו עוד ועוד אנשים מולנו ששאלו אותנו מתי מגיעים לבריכות. המשכנו לרדת בנחל ונתקענו בפקק אנושי ארוך של קבוצות ותלמידי בית ספר שהלכנו לאט מאוד ובאפס מודעות.

כשהגענו לדלפק הבחור והבחורה החמודים שעובדים שם וזכרו אותנו מהבוקר שאלו איך היה.

״הרגתם אותנו עם הקבוצות האלה. למה ככל שהם יותר רבים הם פחות תרבותיים? אוכלים איפה שאסור, צועקים, קופצים ושרים ׳מי שלא קופץ אדום׳ בשמורת טבע והולכים לאט באמצע השביל כאילו הוא של אבא שלהם״.

הבחור הסכים איתי ואמר שלמרבה הצער זה החינוך שהילדים מקבלים פה בארץ. הוא אמר שהם משתדלים להסביר ולעודד התנהגות נאותה ומציידים את המדריכים בשקיות זבל.

״צריך לשים את האנשים האלה בשקיות...״ אמרתי, והבחורה השלימה בחיוך מריר: ״ולזרוק לזבל!״.

בדרך הביתה עצרנו בגן הבוטני המרהיב והשקט בעין גדי והתייחדנו עם הקקטוסים.

אתמול הן דיברו על איך שאני חכם ומבריק ועל רגשי נחיתות שזה יוצר או שלא, אבל אני בכלל לא מרגיש כזה חכם ומה זה בכלל עוזר להיות חכם אם רוב הזמן בא לי למות. 

ביומיים האחרונים אני מעלה סטוריז מההליכה לג׳ים, גם כי הגיעה קולקציית הקיץ הצבעונית שהזמנתי וגם כי אני מנסה לחזור לחשוב על עצמי כעל יצור רבע אטרקטיבי.

גם היום השיחה התנהלה בעיקר בין המטפלת לתהום כשאני מאזין באמפתיה ובוהה בכפות רגליה המטופחות של המטפלת מבעד לסנדלים האביביים מצופי הזירקונים המנצנצים.

המטפלת פתחה ואמרה שחשבה עלינו: ״אחרי שיצאתם בפעם הקודמת זה היכה בי שמעולם לא ראיתי אותך מביעה כזו עוצמה של מצוקה. בהבעת הפנים שלך היה כאב מזוקק. אמרת הרבה את המילה ׳סקס׳- רציתי סקס, חיכיתי לסקס, שלחתי לדן הודעות סקסיות… ותהיתי מה המילה סקס אומרת עבורך.״

תהום חשבה קצת ואמרה: ״לפעמים סקס עם דן הוא סוג של מקום שפוי ובטוח עבורי״. היא המשיכה ואמרה שהריב ביום א׳ שעבר החזיר אותה לריבים שהיו לנו בתחילת הקשר, שאחריהם היתה אורזת את חפציה והיינו נפרדות. ״לפעמים אני לא יודעת לעשות את ההפרדה בין מה שהיה אז לבין מה שקורה היום כשיש בינינו פיצוצים ואני מתכנסת לאותו מקום למרות שאני יודעת שלא מצופה ממני לחזור הביתה ולארוז את הדברים שלי״.  

המטפלת איבחנה בטון שקט ורגיש: ״שימי לב מה את אומרת. את הופכת מרחב נפשי, זוגי, בין-אישי לשפוי ובטוח על ידי סקס. זה מה שהרגשתי ממך בפגישה הקודמת. המילה סקס עלתה הרבה אבל הכאב על הפנים שלך לא היה של אישה כועסת שלא מקבלת סקס. זה נראה אחרת. סקס הוא ערוץ שבאמצעות אנחנו משיגים הרבה דברים לחיי הנפש שלנו. נשמע שעל מנת לקבל את המקום השפוי והבטוח שאת מחפשת עבורך את ממש צריכה להיות איזה מישהי שמביאה סקס מטורף.״

תהום התוודתה בדמעות: ״אני שמה את עצמי באיזשהו מבחן עם עצמי אם אני בת זוג טובה או לא ואני נכשלת וזה כואב לי. אני יודעת שלא דן שם אותי במקום הזה ולא כלום ואני בפני עצמי, כי יותר קל לי להיכשל במשהו מאשר להצליח בו. עולה לי מחשבה שיכול להיות שמאז שחזרנו יש לי איזה משהו שאני סוגרת כי אני פוחדת נורא להיפגע שוב. משהו שאני לא מצליחה לגמרי לשחרר.״

המטפלת סיכמה: ״אני חושבת שאם תהיו בעמדה שיוויונית יותר (היא הציבה את שתי כפות ידיה עם הלק האדום במאוזן זו מול זו) המון מהעניינים שלכם יפתרו. כשיש לנו בזוגיות מטבע של חוסר ערך וערך אנחנו תמיד משחקים איתו, פעם אני מעצים ומשבח כשהיא מוחלשת ופעם אני זה שזקוק ממנה למשהו והיא לא רואה אותי ואני חסר הערך״. 

בפקק באילון בדרך חזרה השמיים רמזו לי שעשוייה להיות שקיעה יפה, אך כשהשמש הלכה וירדה היא נעלמה מאחורי העננים והכל היה אפרורי וחיוור (״כמו החיים״ חשבתי לעצמי). ברגע האחרון לפני ששקעה היא בצבצה סמוקה ובוערת לרגע קט, ולאחר מכן הופיעו הצבעים שקיוויתי לראות. 

החדש של קנדריק שיצא אתמול, חמש שנים והר של ציפיות מאז DAMN! זוכה הפוליצר, נכנס לי ללב מהאזנה להאזנה.
השיר מפתיע ולא צפוי כראוי לטוען לגיטימי לכתר בכיר הראפרים, ובקליפ הוא משנה את פניו בדיפ פייק לאו ג׳יי סימפסון, וויל סמית, קובי בריאנט, קניה ווסט וניפסי האסל.
מחכה לצאת האלבום ביום שישי, אז גם יצא האלבום החדש והמסקרן של Tank and the Bangas. ❤️‍🔥🕺🏼✨

ניחוחו המרענן של המלקוש התגנב לאפינו כשעצרנו בחושך לתדלק בקרית שמונה. הגשם ליווה אותנו לאורך הנסיעה הלילית עד שחנינו קצת לפני גשר היזיזות והתחלנו במסלול החלקלק לבריכות העליונות של נחל סער כשענן אפור ומסתורי עוטף אותנו.

בדרך לבריכת המשושים החל להתבהר והתרגשנו לראות שמיים כחולים מבצבצים מבעד לערפל. הגשם חזר לשטוף כשטיפסנו חזרה מהבריכה המכושפת (400 מדרגות כפי שהזהירה אותנו מיכל המקסימה והחייכנית בכניסה לשמורה).

לקראת הצהרים התחלנו את המסלול לבריכות השכשוך בנחל סמך. הפריחה היתה מגוונת ועשירה וזה מעניין לראות את התהליכים שמתרחשים משבוע לשבוע, איך פרחים חדשים פורחים ומתפתחים ואחרים קמלים ומשנים צורה, והכל בתיאום מושלם ולפי הסדר.

רכבי שטח ענקיים, רועשים ומכוערים אילצו אותנו לרדת לשולי השביל פעם אחר פעם, וכשהגענו לבריכות מצאנו שם את כל הרכבים שדחקו אותנו ואת חובבי הטבע שאיכלסו אותם, כולל ילד נעים אחד שלא הפסיק לצעוק: ״אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא!!!״ וחבורה של צעירים שדנו האם להוציא את הרחפן בעת הזו.
ירדנו לבריכות (הלא מאוד מרשימות) רק בשביל לשטוף ידיים אחרי הקלמנטינות וחזרנו כלעומת שבאנו, במחשבה שאילו היינו צריכות לבחור בין רק לחוות את המסלול או רק לנחות ישירות בבריכות היינו מעדיפות את הדרך היפה על פני היעד.