מתחת לפרווה

אני קיפוד דו צדדי

הקוצים שלי דוקרים גם כלפי פנים.

שמתי לב שכבר זמן מה, כשאני קורא או שומע א.נשים מאוהבים, או שיש להם חיי מין פעילים, מרגשים ומספקים, או שסתם טוב ונעים להם במערכות היחסים שלהם, עולה ומבעבע בי רגש חומצי וצורב.

הייתי שמח להתייפייף ולהגיד שזו אמנם קנאה אבל בקטע טוב, של ׳כזה אני רוצה׳, אבל זה לא בקטע טוב. זה בקטע ממורמר, מיואש ומנוכר, של גבר בודד מאוד שמתנזר ממין שלא מרצון, עם לב מורעל, נפש מדוכאת ותשישות מנסיונות אינסופיים שלא צלחו.

שהחדשות יהיו טובות

שיהיה כח וחשק לחיות

שההשראה תבוא לבקר לעיתים קרובות

שהאהבה לא תהיה מרה

הסקס לא יהיה עצוב

השינה תהיה עמוקה

החלומות יהיו מצחיקים

האמונה תהיה איתנה

הפצעים יגלידו

והפחד יתפוגג

מטפלת: ״בגלל שאני מבינה את העומק הרגשי של המרחב המיני עבורכם ואת האושר שהוא גורם בחיים, הצד השני של זה זה ההתעללות שהוא יכול לגרום. אם הוא לא מדויק, אם לא נלקחים בו בחשבון מאפיינים נורא משמעותיים, הוא הופך להיות מתעלל. הוא הופך להיות פוגעני מאוד מאוד מאוד. את לא משתמשת במילים ׳דן מתעלל בי׳. אני אף פעם לא שמעתי אותך…נכון? זאת לא החוויה שלך, או שכן?״

תהום: ״לפעמים כן יש דברים שהם קשים לי להתמודד איתם. זה לא התעללות אבל אולי כן קצת פוגעניים כלפיי״.

מטפלת: ״במרחב המיני?״

תהום: ״לא״.

מטפלת: ״אוקיי, כלומר במרחב המיני את לא מרגישה משהו נורא פוגעני ומתעלל, את לא מרגישה שזה חודר לך את הגבולות של הנפש שלך שזה חמור נורא. אני באמת שואלת כי יכול להיות שפספסתי משהו ואני לא יודעת שגם עבורך… כי נגיד עבור דן זה נורא ברור לי, זה ניכר וברור. אני שואלת אם גם עבורך במרחב המיני מרגיש לך שהוא כמו מתעלל בך, יודע ובכל זאת עושה״.

תהום: ״לא, אני לא רואה את זה במרחב המיני״.

מטפלת: ״אוקיי, באיזה מרחב את רואה את הפוגענות?״

תהום: ״לפעמים אם היה משהו לא טוב בינינו, אז שדן מסתובב לפעמים בבית עם אוזניות וזה קשה לי כזה״.

מטפלת: ״זה ממש קשה… זה בעצם, ביחסים, להתנתק ממך. מתישהו אמרת לו את זה, דיברתם על זה?״

אני: ״אני בכלל לא זוכר מצבים כאלו, מה שאני כן יודע זה שבגלל שתהום נמצאת המון בבית (היא בחל״ת) ולפעמים עובדת ובשיחות טלפון ואני צריך לעשות את אימון הכושר של אחה״צ, אני שם אוזניות כדי שהיא לא תפריע לי, אבל עוד לפני זה כדי לא להפריע לה בלשים מוזיקה בסלון. אני שואל אותה ׳את עומדת לדבר בטלפון?׳. אני לא יודע על איזה מצב היא מדברת שאני מסתובב עם אוזניות בבית״.

תהום: ״לא, זה לא קורה בתדירות גבוהה והכל, אבל כשזה קורה זה מאוד כואב״.

 

מטפלת: ״יש לך עוד דוגמאות לפוגענות של דן כלפייך? זה ההתרחקות בעיקר, לא?״

תהום: ״גם, כן, אבל זה לא… אני לא יודעת אם להגדיר את זה כפוגענות אבל זה כאילו משהו שאני מפרשת את זה מאוד לא נכון הרבה פעמים. אני מטפלת בענייני האוכל בבית והשבוע היתה תקרית עקומה כזאתי… כי בזמן האחרון אני מבשלת גם ירקות מבושלים שיהיה וזה, ובבוקר לקחתי את המנה האחרונה של הירקות המבושלים ויצא שלדן לא היה בצוהריים ירקות מבושלים. ואז הוא כותב לי במהלך היום: ׳אין ירק מבושל?׳ ואני כזה, לא, כי סיימתי את זה בבוקר. היה אוכל והכל אבל לא היה את הירק המבושל, למרות שדן כן דאג שיהיו ירקות שאפשר יהיה לבשל. ואני כזה נורא בחרדות, כל מה שרציתי לעשות באותו רגע זה לקום מאיפה שהייתי וללכת הביתה לבשל למרות שזה כבר לא בשעה שהוא צריך את זה״.

מטפלת: ״מה פה פוגעני מדן כלפייך?״

תהום: ״אמרתי שאני מפרשת את זה לא נכון ואני נורא בחרדה מזה…״

 

מטפלת: ״יש משהו שמבחינתך את אמרת לדן כמה וכמה פעמים, באיזשהו תחום, כתבת, אמרת, הסברת, ביקשת, והוא עדיין עושה את זה?״.

תהום: ״מבחינה מינית אני מרגישה מעצור כזה, שאני לא יכולה להגיד את מה שאני רוצה ולשתף במה שאני רוצה, לפעמים מה שאני מבקשת לא מתקבל כל כך בחן… גם עכשיו נגיד שקיבלנו את העוצר המיני, הרגשתי שאני מתפרצת מבפנים במיניות, בדיוק הייתי בימים של הביוץ, ואני רק רוצה מגע והגוף שלי כל כך משתוקק לזה. אז אמרתי שאני אכתוב וככה אביע את עצמי, ובאמת כתבתי כמה פנטזיות״.

מטפלת: ״לדן?״

תהום: ״לא, כתבתי לעצמי. אני נורא רוצה לשתף אותו אבל לא ראיתי רגע אחד שאני יכולה לחלוק את זה איתו״.

מטפלת: ״כלומר את מרגישה שאת הפנטזיות המיניות שלך אין לך דרך לחלוק כי כשאת חולקת את זה בהודעה או בפוסט…״

תהום: ״זה לא מדויק כי זה כאילו עכשיו בעייתי לחלוק את זה. במצב כתיקונו כשדברים עובדים כמו שצריך אז אין בעיה, להיפך, הוא זורם וזה… אבל בגלל שהכל כל כך רעוע ואין שום יציבות…״

 

מטפלת: ״דן אתה רוצה להגיד על זה משהו?״

אני: ״לא. (שתיקה). מה יועיל עכשיו לדבר עם פנטזיות?״

מטפלת לתהום: ״אם היית חולקת פנטזיה, מה היית רוצה שדן יעשה עכשיו במצב הזה? שידבר איתך את הפנטזיה? שירחיב אותה איתך? לדבר את זה היה מרגיע אותך? משקיט לך קצת את האי שקט הפנימי שאת מתארת?״

תהום: ״יכול להיות… שאני ארגיש שזו לא רק פנטזיה שלי. שהוא מתחבר, עוזר לשפר אותה. חשבתי על זה, מה יקרה ביום שאחרי, ביום שתהיה לנו יציבות מסוימת ויכולת להגיע למרחב מיני לא פוגעני״.

מטפלת: ״זה נשמע לך דן הדבר הזה שתהום אומרת? היא רוצה לדבר ולבנות איזה סרט מיני. לא לעשות אלא לחלום אותו, שנינו בימאים של אותה סצנה מינית וכל אחד תורם את הראייה שלו לסצנה הזאת״.

אני: ״אין לי התנגדות עקרונית אבל אני ממש לא במצברוח לשומדבר כזה״.

מטפלת: ״אין לך שומדבר ליבידינאלי אתה מתכוון״.

אני: ״בא לי למות. אני הולך לישון בתקווה לא להתעורר. אם תהיה אזעקה לא אצא למסדרון״.

מטפלת: ״ואתה יודע לשייך ממתי הבא לי למות הזה?״

אני: ״1975״.

 

 

מטפלת: ״תראו, אני רוצה להגיד עם מה אני נשארתי כשיצאתם מכאן בפגישה האחרונה ועל מה חשבתי מאז. מה שהבנתי לעצמי שקרה, ואני לוקחת על זה אחריות, שלא שמתי גבולות כבר מזמן. זה אומר שלא הייתי אמא מגינה. זה אומר שלא הייתי פונקציה הורית שומרת. הייתי פונקציה הורית שמאפשרת לפוגענות לקרות. מה שקרה לכם במהלך החיים זה שהפונקציות ההוריות לא היו שומרות ולא היו מגינות. לפעמים הן היו הפוגעניות. לא רק שאיפשרו למישהו אחר לפגוע, אלא פגעו בעצמן.

מה שאנחנו עושים בטיפול, מעבר למילים ולתוכן שאני אומרת, הקשר מבוסס בינינו על זה שאני אחראית כאן. אני סמכות מקצועית, אתם באים לכאן לבקש ממני עזרה, ולבקש שאני אתערב במשהו שאתם לבד לא יכולים. זה הופך אותי לפונקציה שאמורה לקחת אחריות הורית.

האקטים שעשיתי היו עדינים ולא שמים גבולות, וגם פספסו את הפואנטה שיש לנו כאן אחד מבני הזוג שטוען פעם אחר פעם: אני עובר התעללות, אני נפגע. אני כן יודע שאני לוקח אחריות זוגית בכך שאני מבצע את מה שמבקשים ממני. אני ילד טוב ועושה כל מה שמבקשים ממני ואני עדיין נפגע, אבל מה שקרה כאן בפעם האחרונה זה שאני גם לא שמור, כי אותה אמא מסתכלת עלי ואומרת ׳במה אתה אשם שפגעו בך? בוא נראה למה מגיע לך כנראה שפגעו בך. מה אתה תרמת?׳.

הבעיה עם האמירה הזאת שהיא מאוד מדויקת לצד של דן, אבל היא לא מדויקת לצד שלך. כי את לא באמת רוצה לפגוע בדן. את לא המתעללת הזאת שלא מעניין אותך, את רק משתמשת בו כאובייקט לסיפוק כל מיני צרכים שלך. מה קשה כל כך בזוגיות ביניכם? כשאנחנו מסתכלים על מרחב מיני מהצד של דן, ואני שם כדמות הורית אחראית שלא עושה את הפונקציה המגינה והשומרת, ועוד מאשימה אותו. הסיפור הקשה שם הוא שאת לא באמת המתעללת הזאת״.

תהום: ״זה לא מדויק, זה נראה לי יותר שאני מסתירה את זה״.

 

מטפלת: ״את לא מתחברת לצד הנוסף שלך. יש צד אחד שלך שמגיע לידי ביטוי במרחב המיני שלכם. יש צדדים נוספים שלך שאת לא מצליחה להתחבר אליהם, וכל עוד לא תצליחי להתחבר אליהם במרחב המיני אני אמורה לעצור אותו. אני חושבת שאני אחראית כי לא עצרתי את זה. במצב שיש גבול נורא ברור אנחנו מתחילים לנהל שיח אחר.

לא סתם לדן בא למות, הפעם הראשונה שהיה בא לו למות זה כשלא שמרו עליו, ואולי גם האשימו אותו ונתנו לו אחריות, אתה כזה וכזה וכזה אז מגיע לך, תאכל את החרא שלך עכשיו או ווטאבר. אני מאמינה שזה השתחזר שוב, ולכן דן אומר כבר כמה וכמה פעמים שהוא לא רוצה לבוא לטיפול. כי את לא שומרת עלי, את מאפשרת פעם אחר פעם שהדבר הזה יקרה שוב ועוד מחפשת איפה אני תורם לזה.

לכן בסוף הפגישה ביקשתי שלא תיכנסו לאוטו הזה שוב. דן הביא דימוי של אוטו שמתרסק על הקיר פעם אחר פעם. והוא כאילו נאלץ להיכנס לאוטו הזה פעם אחר פעם, כי אני ביקשתי ממנו להיכנס לאוטו. אני אמרתי לו ׳תן לתהום אפשרות לתרגל משהו אחר׳.

אני חייבת שתקבלו את זה כעובדה שאין לכם כרגע מרחב מיני. אנחנו עובדים עליו. אנחנו כן כרגע נחשוב איזה מגע יש, כי אין דבר כזה בלי מגע מיטיב. אנשים שאוהבים, שיש ביניהם קשר קרוב, הם לא יכולים לא לגעת. עובדה שדן בצורה מאוד אינסטינקטיבית חיבק אותך כשהוא ראה אותך עצובה.

עכשיו, אני חייבת שניה שתגידו משהו, דן לא מסתכל עליי אז אני גם לא רואה הבעות פנים, על תהום אני יכולה לראות את התגובה במבט…״

 

אני: ״אני מקשיב״.

מטפלת: ״כן אבל מה אתה חושב, מרגיש… תגיד לי משהו״.

אני: ״אני מקשיב. בדיוק השבוע שמעתי מישהו מסביר (סטיב ואי) שכשאתה באמת מקשיב אתה לא יכול לחשוב. כמו כשאתה מריח פרח והחוויה היא טוטאלית באותו רגע. אני מקשיב, אני לא חושב מה להגיד או איך לסתור את זה״.

מטפלת: ״מה שאני אומרת נשמע לך הגיוני?״

אני: ״כן, לא אמרת משהו שנשמע לא סביר או לא הגיוני״.

 

מטפלת: ״אני רוצה עכשיו לבקש מכם, בגלל שהוצאנו את המין, אתם עלולים לשבת עכשיו ולבכות על מר גורלכם ולהרגיש שאין לכם מאיפה לשאוב אנרגיה של חיות, והליבידו, אין לו מאיפה להילקח. הדבר המאוד משמעותי זה מגע שאינו מיני. אתם זוכרים את התרגיל? (sensate focus) בואו, טיפול מיני יודע לעשות עבודה, אני רוצה רגע לעמוד על זכויותיו של הטיפול המיני. הוא יודע לעשות עבודה, פשוט צריכים לאפשר לו. אני לוקחת על זה אחריות, לא הקפדתי אז על התרגיל הזה״.

אני: ״עשינו אותו במשך כעשרה שבועות״.

מטפלת: ״עשיתם, נכון. מה אתם אומרים שאתם כרגע תחזרו למגע מובנה, פעמיים בשבוע, וחוץ מזה כל אחד מכם יקח אחריות לגעת בבן הזוג, לחבק, לנשק, לשים ראש. אני יכולה לתת לכם עוד תרגיל, שגם אותו עשינו, של טיפול מיני שמאוד עובד במיוחד במצבים האלה שאנחנו מנסים להכניס אינטימיות שהיא לא מינית, זה החיבוק היומי, אתם זוכרים?״

תהום: ״זה לפעמים אנחנו די עושים בטבעיות״.

מטפלת: ״אני בטוחה, כי זה גם כיף ונעים, לא? המטרה היא גוף אל גוף, שאין בעיה לעשות את זה בשכיבה, כלומר לשכב אחד על השני. למה את מחייכת?״

תהום בצחוק מתגלגל: ״לשכב אחד על השני אבל לא אחד עם השני״.

 

מטפלת: ״אני מאוד רוצה שיהיה לכם אחלה מין. אין לי שום מטרה להחזיק לכם את המרחב נעול. הוא פשוט כרגע שדה מוקשים. כל פעם אתם עולים על מוקש ויש פציעות קשות.

פעם הבאה גם תבואו ביחד, אני צריכה את שניכם. ועד אז, את ה׳בארות׳ שאמרנו, פן חברתי קצת, לטייל קצת, את רוצה סרט? דן יזרום איתך…ומגע גופני פעמיים בשבוע, משהו שדומה לתרגיל או את התרגיל עצמו, וחיבוק יומי פעמיים ביום לפחות. דן תעשה הבעה כלשהי שזה מקובל עליך״.

אני: ״אני אנסה, אני לא יכול להגיד שבא לי״.

מטפלת: ״אבל מגע לא בא לך??״

אני: ״לא״.

מטפלת: ״גם לא מגע קרוב ואינטימי??״

אני: ״לא!״.

מטפלת: ״אבל כשחיבקת את תהום…״

אני: ״ראיתי שהיא במצוקה אז חיבקתי אותה, אבל להגיד שבא לי? לא, לא בא לי. אני אנסה כמו שאני תמיד מנסה אבל זה לא שבא לי״.

מטפלת: ״כי אתה עלול להיפגע שוב?״

אני: ״לא יודע, פשוט לא בא לי״.

נסיעה שלישית לעכו עם אמא שלי נכת הפוליו כדי להתאים לה את המכשירים החדשים. 

הפעם היינו ארבע שעות וחצי בקליניקה, היא השתדלה ממש לא לעצבן את האורתופד בונה המכשירים אבל הוא בכל זאת התרגז כשהיא עדיין לא הצליחה ליישר את הברך ברגל שמאל.

שוב הייתי צריך להכיל ולהרגיע את הרוחות הסוערות, להרכיב ולהסיר את המכשירים פעמים רבות, להוריד, לנעול ולשרוך שוב את נעליה, להתכופף ולתמוך בברך שלא הצליחה להתיישר ובכף הרגל שנטתה לזווית לא מועילה בעוד היא גוערת בי בחרדתיות שלא ארפה את האחיזה.

שוב חזרתי הביתה עשר שעות וחצי לאחר שיצאתי ממנו בחמש וחצי בבוקר, והואיל והבעיות לא נפתרו בשבוע הבא צריך לנסוע שוב אם היא לא תדחה בגלל המלחמה כפי שדחתה את שלושת המועדים הקודמים שנקבעו בשבועות האחרונים. 

לא יודע אם אצליח להירדם הלילה, אבל אם כן אני מקווה שלא אתעורר. 

 

לא איכפת לי מהדיכאון וחוסר התקווה, אני כבר רגיל, 

אבל הרצון להימנע משתיית אלכוהול ומנטילת כדורים שיאפשרו לי לישון הופך את ההוויה שלי למאבק מתיש ולסבל מתמשך. 

איכשהו הצלחתי להניע את עצמי לצלם למורה האמריקאי את הסרטון החודשי עם אלתור על מהלך אקורדים שיצרתי לצורך העניין. 

המפרט נשמט לי מהיד בסיבוב הראשון והליווי נגמר לי במפתיע בטרם עת אבל זה איכשהו תרם לאווירה הכללית. 

 

 

איך הולך להיראות סופ״ש של גבר בן 48 שבקושי מצליח לישון, שהפסיק לעשן לפני 6 שנים, לצרוך קנאביס לפני 5 שנים, לשתות ולקחת כדורי שינה והרגעה לפני 105 ימים, מקפיד על תזונה בריאה עם גירעון קלורי, ללא טלוויזיה או מנוי סטרימינג, ללא קבוצות וירטואליות, ללא חברות.ים קרובות.ים, ושנמצא תחת איסור גורף לעשות סקס עם אשתו כדי למנוע את המשך ההתעללות שלה בו?

נגינה, קריאה, אימונים, למידה, נקיון… להכל צריך כח ובקושי עצמתי עין בלילה. הנפש רעבה.

אני: ״נדמה לי שהגיע הזמן שנשאל את עצמנו בכנות ובאומץ אם הטיפול מיטיב איתנו ואם יש טעם להמשיך בו״.

מטפלת: ״כי אתה שואל את עצמך את השאלה הזאת?״

אני: ״אני שואל את עצמי כבר הרבה זמן את השאלה הזאת. המצב המיני בינינו הוא הכי גרוע שהיה, אנחנו לא מצליחות אפילו להשלים זיון אחד נורמלי. הפגיעות ממשיכות ואפילו מתגברות״.

מטפלת: ״הפגיעות בך?״

אני: ״הפגיעות שתהום פוגעת בי״.

 

ציטטתי מהזכרון את הדברים והדימויים שכתבתי בנושא בפוסט הקודם.

 

מטפלת: ״אתה עושה משהו אחרת?״

אני: ״כל מה שעלה פה, לדעתי אני עשיתי״.

מטפלת: ״לא רק אקטיבית, אלא פרשנות שונה. כי הפרשנויות שאתה מביא כרגע, בלי שאני יודעת על מה מדובר, יש מצב שתהום באמת בכוונה לחצה על הגז ותקעה אתכם בקיר של בטון, לא יודעת, לא מכירה את תהום ככה. אבל הפרשנויות שלך הן פרשנויות…״

אני: ״*אני* מכיר את תהום ככה״.

מטפלת: ״אתה מפרש את תהום ככה. הפרשנויות שלי למצב הן לאור כל ההיסטוריה הרגשית/נפשית של כל אחד מכם. אני מאמינה שאם אנחנו נמשיך בפרשנויות של תהום ממשיכה לפגוע בי כי היא לוחצת על הגז כדי להכניס אותנו לקיר של בטון, זה פרשנות שמייחסת לתהום רצייה אקטיבית לפגיעה״.

אני: ״לא נכון. אני לא מסכים אם האמירה הזאת. אני לא חושב שהיא רוצה, אני חושב שזאת הנכפות שלה, זה מה שיוצא לה״.

מטפלת: ״תישאר רגע איתי עם הדימוי הזה. אני מאוד מסכימה עם הביטוי הזה. אם אתה נמצא באוטו עם מישהי שהנכפות הפנימית שלה, לא מתוך החלטה מושכלת ובוגרת של אותו רגע, זה להפגיש אתכם עם קיר בטון בשיא המהירות בלי להאט, בלי לבדוק, בלי לעצור, בלי לשים לב. מה היית עושה?״

אני: ״אז הנה היה הסשן האחרון, שתוך כדי עצרתי אותו שלוש פעמים ודיברתי. זה לא משנה כי ברגע שחזרנו זה שוב היה דהירה לעבר הקיר״.

מטפלת: ״תיכף נשמע פרטים אבל דן, יש מצב שאתה אומר ׳הנהיגה הזאת כרגע מסתיימת. אני רואה שאת ממשיכה לדהור לקיר׳. כי אני בטוחה שאם אתה היית באוטו שדוהר לקיר היית אומר שברגע זה אנחנו עוצרים את הנסיעה״.

אני: ״זה מה שעשיתי באמת. ועשיתי את זה כבר הרבה פעמים. זה לא משהו חדש״.

מטפלת: ״אוקיי אבל לומדים לנהוג אחרת״.

אני: ״נכון, אבל *לא* לומדים לנהוג אחרת״.

מטפלת: ״אנחנו בטיפול כמעט שנתיים, לתהום היו שלושים וחמש שנה ללמוד את מה שהיא יודעת כרגע״.

אני: ״אז צריך שלושים וחמש שנה כדי לשנות את זה?״

מטפלת: ״קודם כל המשפט הזה תמיד… הרבה פעמים צריך המון שנים בשביל לתקן משהו שיש לו ותק של שלושים וחמש שנה. זה בסדר גם להפסיק. זה בסדר גם להפסיק״.

 

אני: ״זה לא משתפר״.

מטפלת: ״לא מסכימה איתך. אני חושבת שאתה לא סלחני כלפי טעויות. כי אתה פגוע נורא נורא ובצדק. יש לך את כל הסיבות בעולם לא להיות סלחני. באמת אני אומרת. בגלל ההיסטוריה והסבל שלך, וגם בגלל ההיסטוריה המשותפת שלכם. יש מספיק טראומות בחיים הבוגרים שלכם. אבל אני חושבת שעקומת הלמידה שלך… אתה יודע ללמוד בצורה מאוד תלולה. אתה מפרש את תהום לפי…״

אני: ״עקומת למידה תלולה כבר לא תהיה פה. אם הייתי אומר את זה אחרי עשר פגישות אז היית צודקת. אנחנו אחרי שמונים ושבע פגישות, אני לא חושב שזה אומר שאני מצפה לעקומת למידה תלולה״.

מטפלת: ״עם ותק של שלושים וחמש שנה? אני לא בטוחה״.

אני: ״אין אפילו ניצנים של שיפור״.

 

תהום: ״זה לא מדויק שאין ניצנים של התקדמות. יש. אני מרגישה שהפגיעות שלי מדן נוצרות ממצבים שאני פועלת מאוד אינסטינקטיבית, ואני מאוד רגילה לפעול ככה. אני ממש מרגישה איך זה עוד לא טבוע בי. בדברים מסוימים זה כן. במיניות זה לא, וזה באמת כואב נורא. במקומות אינטימיים אחרים בזוגיות שהם לא מיניים אני כן מרגישה את הדברים מחלחלים פנימה. בגלל שבאנו תחת הכותרת ׳טיפול מיני׳ אני מבינה למה דן אומר עכשיו שזה הכי גרוע שיש״.

מטפלת: ״מיניות זה המרחב הכי אינטימי שיש, אז סביר להניח שזה יהיה הכי קשה. למה דן מתכוון? מה לא טוב לדן?״

אני עונה במקום: ״אני אגיד מה לא טוב לדן. אני לא מקבל עונג בכלל. אם יצא במקרה, בטעות, שהצלחתי לגנוב קצת עונג, תהום בבת אחת ובפעולה אקטיבית תעצור ותפסיק את הדבר הזה שגורם לי עונג ותעבור לעשות משהו שגורם לי סבל ולא עונג״.

מטפלת: ״וואו. תן לי דוגמה קונקרטית. אתה אומר משפטים כל כך קשים. אני בטוחה שזו החוויה שלך אבל…״

אני: ״דיברנו על זה בינינו, היא מסכימה איתי״. (תהום הנהנה לאישור)

מטפלת: ״אני יכולה לשמוע?״

אני: ״כן! למשל, כשאני כבר סופסוף מורשה לזיין אותה אחרי שסבלתי את זה ואת זה, ברגע שהיא רואה שעברו שתי דקות ואני קצת נהנה, אז היא תעצור אותי ותגיד ׳עכשיו תרד לי׳ או ׳עכשיו תצא׳, ׳עכשיו תביא את הויברטור׳״.

מטפלת בפליאה: ״למה?״

תהום: ״כי אני מורגלת לעשות את זה ככה עם דן״.

מטפלת: ״את מורגלת שאת אמורה להפריע לעונג שלו? את אמורה למנוע ממנו עונג? מאיפה הבאת את המילה מורגלת? זה מסר שקיבלת מ…״

תהום: ״זה היה בזמנו משהו שבניתי כחלק מהאקט הבדסמי שלנו. שהוא מזיין אותי אחרי שעשינו מה שזה ואנחנו מגיעים לסקס, ואז הוא מזיין אותי ואני כאילו משנה לו את זה, חוסמת לו את הרגליים, הייתי עושה המון דברים כאלה״.

מטפלת: ״עכשיו תסבירי לו שהוא פעם נהנה מזה״.

תהום: ״ממי אני זוכרת שאפילו בדירה הקודמת הייתי עושה את זה״.

 

אני: ״אלף, זה המון שנים שאני לא מקבל עונג. מה שבעבר היה לפחות… עכשיו זה נהיה קיצוני. זה נהיה בכלל לא. פעם זה היה אוקיי, אחרי איזשהו זמן את עוצרת אותי ואז חוזרים… נכון שהיה את האלמנט הזה אבל זה עבר הקצנה קשה. אני לא חושב שזה בגלל שהיא התרגלה. אני חושב שיש לה צורך מיני בדבר הזה״.

מטפלת: ״מה, לפגוע בך?״

אני: ״כן! לפגוע בי, להכאיב לי, לרסק אותי, וככל שהיא לא מקבלת את זה במקומות אחרים… זה הדחף המהותי שלה בעניין. יותר משחשוב לה לגמור אפילו, חשוב לה לרסק אותי. אין זמן שבו היא מתעללת בי התעללות מענגת כזאת, שהיא עושה לי לונה פארק ובסוף מביאה אותי לאיזשהו שיא״.

תהום: ״מה זה התעללות מענגת, מה?״

מטפלת: ״איפה הגבול, היא שואלת. איך היא תדע איפה הגבול״.

אני, נאנח בעייפות מהצורך להסביר: ״היא תדע איפה הגבול כי זה עניין של פוקוס וכוונה. אם אני מסשן עכשיו נשלטת אני יכול לדעת מתי אני רק חושב על עצמי ורק משתמש בה בשביל לגמור, ומתי חשוב לי להביא אותה לאיזשהו שיא שאחריו היא תגיד ׳וואו, איזה סשן מדהים היה, אתה השולט הכי מדהים בעולם׳. ואני אדע שאני חייב לעשות את שני הדברים האלה, כי הדבר הזה הוא מה שגורם לה להתמסר״.

 

מטפלת: ״אני יכולה שניה? דקה. את מכירה את מה שדן אומר עכשיו? אני רגע רוצה להסביר את המילה שולט. שולט זה שם לב מה עובר עליה, זה אני מחליט לאן אני מוביל אותה, אם אני רוצה להוביל אותה לאיזשהו עונג בדסמי שבסופו היא תגיד איזה כיף היה לי, תודה, או שהיא תחווה סבל כי בכלל לא ראו אותה, לא שמו לב לגבולות שלה…״

אני מתפרץ: ״לא היתה לה שום כוונה שאני אהנה! אחר כך דיברנו על זה והיא אמרה: ׳אה חשבתי שאתה מתענג מזה שאני גומרת וזה העונג שלך״.

מטפלת: ״תהום אומרת שנים את המשפט הזה, היא בטוחה שהוא נכון. דן אמר עכשיו סטייט אוף מיינד של שולט. את מכירה את הדבר הזה? להיות שולט זה לא רק לתת הנחיות לביצוע ורק להרוס הנאה, זה לשים לב לאן אני מוביל את הדבר הזה. אני כרגע נוהג באוטו. אוטו שהוא מאוד רגיש, הכביש מאוד רגיש, היושבים באוטו מאוד רגישים. לסשן מישהו זה רגישות נורא גדולה, אנחנו הולכים על קרקע טראומטית.

לי נורא ברור איך דן בסטייט אוף מיינד הזה בתור שולט, ולכן הכי ברור לי בעולם איך הנשלטות שלו עפו עליו. תיכף נדבר עליך בתור נשלטת של דן כי נדמה לי שאצלך זה משהו אחר. דן בתור שולט, יש לו סטייט אוף מיינד של מי שאחראי, מסתכל, בודק, יודע בדיוק… זה לחלוטין הורה אחראי שמסתכל ולא יקח את מי שתחת שליטתו המלאה במצב הכי פגיע, זקוק וחסר אונים… הוא לא יקח אותה לעולם למקום שיש סיכוי שהיא תיפגע שם. אני באמת רוצה לשאול אם את מכירה את הסטייט אוף מיינד הזה של שולטת״.

תהום: ״אני מכירה אותו, אני לא בהכרח מיישמת דבר כזה. זה לפעמים קורה… רק שעבר הרבה זמן מאז שזה קרה בפעם האחרונה״.

אני: ״זה נכון, דיברנו על זה המון בעבר, והיה קצת יישום, אבל…״

 

מטפלת: ״זה לא באוטומט שלה״.

אני: ״אז אם זה לא באוטומט שלה אני מצפה ממנה על אחת כמה וכמה, לפני כל פעולה כזאת, לעבור על הבייסיקס האלה, לתכנן… אנחנו בטיפול כבר שנתיים, היא אמורה לדעת שהיא גורמת לפגיעות. במקום זה היא ביקשה לעשות מסיבה בשבת ואמרה שניפגש בעשר בבוקר. בעשר בבוקר היא עדיין הייתה עם פיג׳מה באמצע ארוחת בוקר ורחוקה עוד שעה וחצי מהזמן שבו תהיה מוכנה. היא לא הכינה שומדבר ולא לקחה שום אחריות על ההובלה, לא היתה לה שום תוכנית, היא פשוט אילתרה בפריסטייל״.

תהום מתפרצת: ״אני יכולה להגיד מהמקום שלי את הדברים כאילו? סליחה, סיים ואני אגיד את המקום שלי״.

אני: ״כנראה שסיימתי״.

מטפלת בטון שקט: ״דן. אני חייבת להגיד לך משהו. אני מבקשת ממך בתור אדם בוגר כרגע, לא כילד. זה אתם ועוד המון המוני זוגות שנמצאים במצב שלכם מבחינת הטראומות, הפצעים, והבדסם שאמור לעשות משהו על הפצעים האלה. כי אם הבדסם הוא טוב ומדויק אז הוא עושה טוב ונפלא והוא עושה ממש תיקון לפצעים. אבל החבל הוא נורא דק כי אנחנו מדברים על קרקע מדממת פצועה. אני רוצה לבקש ממך בתור הנשלט, דבר אחד! אני מבקשת את זה המון פעמים אבל עכשיו אני רוצה להגיד את זה מאוד ברור, עם הנסיעה באוטו. אתה עוצר את הנסיעה ויורד מהאוטו״.

אני: ״עשיתי את זה! עשיתי את זה!״

מטפלת: ״יופי. אני ממש מבקשת ממך לעשות את זה כי אתה מונע מכם באותו רגע להתרסק״.

אני: ״עשיתי את זה, ישבנו ודיברנו, תהום ביקשה להמשיך, שוב הרגשתי שהיא לא בשליטה על עצמה ועל הסיטואציה, שוב עצרתי. בפעם השלישית שהיא עוד פעם רצתה להמשיך וזרמתי, שם זה כבר היה פגיעה רצינית, ואז כבר עצרתי לגמרי״.

מטפלת: ״קודם כל טוב מאוד שעצרת״.

אני: ״אבל אני תמיד מיישם את הדברים שאנחנו מדברים פה!״

 

מטפלת: ״אני רגע רוצה להסביר את זה לתהום. כשדן עוצר הוא בעצם עושה משהו שאת לא מכירה. הוא שם גבול. הוא שם גבול ואומר: ׳תקשיבי, זה לא טוב לי׳. ילדים של הורים אלימים פיזית או רגשית לא יכולים לעשות את זה, אבל דן פיתח את זה לאורך השנים. לכן באמת הוא היה שולט כל כך מבוקש על ידי נשלטות כי הוא יודע ללכת בקרקע הפצועה הזאת עם אחריות נורא גדולה. את לא יודעת לסמל את הנקודה הזאת שבה את מתחילה לפגוע בדן. זה כאילו לא זמין לך״.

תהום: ״אני מבינה את זה רק בדיעבד, לא בזמן אמת״.

מטפלת: ״אם זה היה זמין לך נפשית לא היינו בסיפור טראומתי כל כך מתמשך. מעולם לא יכולת לזהות את זה על עצמך, ומעולם אף אחד לא זיהה את זה עליך. אני חושבת שדן עשה עם זה איזשהו תהליך, אני לא יודעת אם הצלחת לזהות את זה כשהיית ילד, לא חושבת, אולי כן, לא יודעת״.

אני: ״אני חושב שכן, כי יש לי זכרונות מגיל חמש או שש שאמא שלי יוצאת לעבודה ואני שומע חריקת בלמים מבחוץ ומקווה שהיא מתה. והיה לנו משחק מחשב פרימיטיבי והיתה מפלצת אדומה גדולה שהיתה יורדת עם זרועות מתפתלות ורעש מלחיץ וזו היתה אמא בעיניי״.

מטפלת: ״אז אתה כן זיהית. אני חייבת להגיד שזה מאוד חריג מה שדן מספר. זה כוחות נפשיים באמת בלתי רגילים. ילד שתלוי בהוריו מרשה לעצמו לדמיין שאמא שלו מתה וגם מבסוט מזה. זה מרגיע אותו. כמובן שעולה גם השאלה איך אני אסתדר אבל דן לא היה מודאג כי הוא יודע להסתדר מגיל כלום. הוא ידע לסמן לעצמו את הטראומה, הנה, כאן אני נפגע. רוב הילדים לא יודעים לעשות את זה. זה חריג, זה נדיר, וזה אחד הייחודים של דן״.

 

תהום: ״אני בטוחה שבתור ילדה היתה לי בעיה של גבולות״.

מטפלת: ״ברור, כי חצו את הגבולות שלך אינספור פעמים״.

תהום: ״כן, אבל גם אני הייתי חוצה גבולות ולא הייתי יודעת…״

מטפלת: ״כי ככה זה, אם חוצים את הגבולות שלי על ידי אלימות מינית, נפשית או פיזית, כשהגבולות נחצים ילד חוצה גבולות של אחרים גם. כל שליטה שלך היתה לא אחראית על האנשים שהיו שם״.

תהום: ״גם עם דן הייתי הרבה פעמים לא אחראית. שכאילו, לא הייתי בשליטה על הסיטואציה והובלתי אותו לכל מיני דברים. עכשיו היתה לנו את התקרית ביום שבת, והכאב הוא נוראי. אני פתאום מודעת לכמה כואב לדן. תמיד אני חושבת כמה כואב לי, אבל עכשיו אני מסתכלת עליו ואני רואה כמה הוא שבור ומרוסק״.

 

אני: ״לפני 18 שנה כשהכרתי את תהום, המיניות והרומנטיקה בחיים שלי זה היה מקור להמון אנרגיה, שמחה, התרגשות והתלהבות, ועכשיו כל נושא האהבה והמיניות זה כמו ציפור שוכבת על האדמה, מכוסה בזפת שחורה ודביקה״.

מטפלת: ״מה זה רומנטיקה? איזו רומנטיקה?״

אני: ״בשבילי בדסם זה רומנטיקה. סיפור מהאגדות. האהבה וההתמסרות, ההתלהבות. כל הדברים שהיו בינינו בהתחלה. וזה לא שהשגרה שחקה את זה״.

מטפלת: ״לא, זו לא השגרה בכלל, זה פצעים שלכם. אתם נמשכים אחד לשני, אתם אוהבים את הגוף אחד של השני, אתם מתגרים אחד מהשני, זה בכלל לא שגרה, אין פה עניין של שגרה״.

אני: ״ועוד בעניין של העונג, אני אומר, אם תהום שאמורה לדעת כמה אני מקופח ומורעב, וואלה, אין שום יוזמות של בוא נעשה סקס, בוא תן לי עשר דקות, קוויקי…״

 

תהום מתפרצת בזעם: ״זה לא נכון, איך אתה אומר דבר כזה?! אם אני הייתי שולחת הודעה לכל גבר אחר והוא היה מתנהג כמו שאתה הייתי מעיפה אותו לאלף עזאזל!!! הוא כמו דוש פשוט העיף אותי״.

מטפלת: ״תסבירי״.

תהום ממשיכה בצעקות: ״שאני שולחת לך הודעה, ממי אני חרמנית, בוא נעשה, ככה וככה… אתה לא מתייחס, ומביא את ההודעה הזאת לפה. עכשיו, זה בסדר שהבאת אותה לפה, אבל אתה לא דיברת איתי מילה אחת עליה קודם!״

מטפלת: ״את מדברת על ההודעה ההיא מלפני שלושה שבועות?״

תהום: ״כן! אם אני הייתי שולחת הודעה כזאת לב׳ או למישהו והוא לא היה מתייחס לזה באותה שנייה ומגיב לזה ׳אני מוכן, תבואי׳ אני הייתי מעיפה אותם!!״.

אני: ״אוקיי, אז בעיניי זה מש״ל. *לך* התחשק משהו, *את* היית חרמנית. אני מדבר על *בשבילי*, לא בשבילך. שתגייסי אותי חזרה אחרי שנים של התעללות ותגידי לעצמך, וואלה, אולי אני צריכה קצת לחמם אותו לפני שאני דורשת עוד דברים בשבילי״.

 

תהום: ״אוקיי, אז כשאני יורדת לך, אז זה גם לא…״

אני: ״את אונסת אותי, את לא יורדת לי! את לא שואלת אותי אם אני רוצה. את מתחילה לאנוס אותי, ואז גם מפסיקה אחרי דקה. אפילו להשלים את האונס כמו שצריך את לא עושה. אז לא. לא. הדוגמאות האלה לא קבילות״.

מטפלת: ״למה את מפסיקה אחרי דקה?״

תהום: ״רציתי לענג אותו אבל הוא לא היה בעניין, אז כאילו… אני מנסה להעיר אותו מינית והוא לא מתעורר מינית…״

מטפלת: ״את מנסה לגרום לו לעונג כלשהו, ואת רואה שהוא לא מתעורר מינית, אז את עוזבת את זה כי את מבינה שלא טוב לו״.

תהום: ״כן״.

מטפלת: ״ודן אומר, עד שאת כבר עושה משהו, את אפילו לא נותנת לי ליהנות מהאונס, כי אפילו באונס אפשר ליהנות פיזיולוגית.

 

אוקיי תקשיבו אני חייבת רגע שתשמע. כשתהום מתחילה לרדת לך, מבחינתה היא מתחילה לענג אותך. יש מצב שזו פרשנות מוטעית של תהום, צריך לתמלל לה, ולנו פה… אני חייבת להגיד שגם אני קצת שואלת את עצמי באיזו דרך היא יכולה לענג אותך מינית, לא רגשית״.

אני: ״אצלי זה ביחד. אין לי רק מיני. לא קיים לי״.

מטפלת: ״אבל אמרת נגיד שהיית בתוכה…״

אני: ״זה במסגרת סיפור בדסמי!״

מטפלת לתהום: ״אז למה עצרת אותו?״

תהום: ״כי זה חלק מהמשחק!״

מטפלת: ״תהום חשבה שהיא עושה את הסיפור הבדסמי, זה מה שהיא חשבה״.

 

תהום עברה לדבר על המסיבה בשבת ושהיא מאוד רצתה שאזיין אותה ושעל ההתחלה ביקשה שאזיין אותה אבל לא עמד לי. היא ציינה שלקחנו לסד ושאני לקחתי מנה גדולה יותר והמטפלת ניסתה להבין אם היעדר הזיקפה קשור לטריפ.

אני: ״זה הגיע בשלב מאוד מוקדם של העניינים, אבל פאק דה לסד, אני לא בטוח שזה בכלל קשור. מה שאני כן בטוח שקשור זה שזה שוב, תהום רצתה איקס, היא לא בדקה אם אני בעניין או לא, ולא מצאה איזושהי דרך להביא אותי להיות בעניין, זה היה פשוט אני רוצה שתזיין אותי, זיין אותי!״

מטפלת: ״שניה, אני חייבת שתשמע מהצד את המוטו הזה. אני מלאה בהתכווננות טובה גם כלפיך וגם כלפי תהום ואני באמת רוצה לעזור לפתור את הפלונטר. הפלונטר נראה כך: תהום לא רואה אותי, היא לא בדקה איתי, היא לא עושה בשבילי שומדבר, היא עושה רק בשבילה. אני אגיד לך למה אני רואה את זה כפלונטר. כי כשהיא יורדת לך אתה אומר את המשפט הזה. כשהיא אומרת בוא תרד לי אתה אומר את המשפט הזה. כשהיא אומרת בוא תעשה לי זה זה זה זה אתה אומר את המשפט הזה״.

אני מרים קול: ״לא לא לא לא לא. לא. לא. לא נכון״.

תהום: ״גם אם אתה לא אומר את זה פיזית, אתה אומר את זה בתגובות שלך״.

 

מטפלת: ״אז בוא תעשה לי דיפרנציאציה. אמרת לנו פה את זה בכל מיני וריאציות. אני יודעת מה אתה צריך נפשית. אתה צריך אמא שתסתכל עליך כתינוק. אני שומעת את זה בודאות. אני שומעת שאתה צריך מבט מתעניין ומסתכל ומתמסר. אני שואלת מבחינה מינית מה אתה צריך, כי אתה את המבט הזה מערבב עם אקטים מיניים. כל האקטים שתהום עשתה, מלא אקטים מיניים, על כולם אמרת את המשפט הזה״.

אני: ״לא נכון!״

מטפלת: ״תגיד. תן לנו דוגמה״.

אני: ״אמרתי את זה על אקט אחד, ״

מטפלת: ״ארבע!״

אני: ״לא! את סופרת לא נכון. אמרתי את זה על המציצה שהגיעה משומקום והיתה לא מותאמת וקשורה אליי בשום דרך, וגם half baked. ממש רבע כוח. זה היה היא כזה מוצצת קצת ושולחת יד עצלה לפטמות ואני אמור להתגרות מזה, וואלה, אני *לא* מתגרה מזה. בצורה שבה זה נעשה אני ממש לא עמדתי להתגרות מזה. זה לא שהיא קודם ליטפה קצת, וחיממה קצת, ואז עברה קצת עם הלחי, ואז הביאה איזה לק קטן, וראתה אותי כזה דוחף את האגן קדימה…

באמת, את מציגה אותי לא נכון! את מציגה אותי בצורה לא נכונה, את עושה לי עוול! יש לי איזשהו ניסיון מיני. גם כשהיא צבטה לי בפטמות, היא היתה באיזו פוזיציה לא נוחה, זה היה ממש רבע כוח ולכן זה לא עמד לעשות שומדבר. וגם אז לא אמרתי לה להפסיק, בין היתר כי שבוע קודם לכן אמרת לי לתת לה למצוץ לי ולדמיין כל מיני דברים מדליקים בראש. אז ניסיתי ליישם את העצה הזו, ובינתיים היא עצרה בעצמה. לגבי הזיון בשבת, אני מבין שהיא נורא רצתה שאני אזיין אותה אבל צריך שניים לטנגו הזה. אני אובביוסלי עדיין לא הייתי במצב לזיין אותה. ההודעה שהיא שלחה זה בכלל לא נסיון שלה לענג אותי, זה נסיון שלה לענג את עצמה, זה לא היה בכוונה לענג אותי״.

 

מטפלת: ״ובוא תזיין אותי זה גם לענג את עצמה?״

אני: ״כן.״

מטפלת: ״ולהעניק לך מין אוראלי זה גם לענג את עצמה?״

אני: ״תשאלי אותה מה היתה המוטיבציה שלה באותו הרגע, אבל אם זה אמור לענג אותי, אז אני אמור להתענג מזה. אם אני לא מתענג מזה אז כנראה שזו לא הדרך הנכונה לענג אותי. וזה לא שתהום לא יודעת דרכים לענג אותי״.

מטפלת: ״את מרגישה שאת יודעת איך לענג את דן? אני באמת חושבת שהיא תקועה״.

אני: ״אז הנה אנחנו חוזרים שנתיים אחורה, בשביל זה הכנתי אז רשימה ענקית״.

תהום: ״אבל אני שואלת אותך והדברים האלה זה לא שם. כי כתוב אנאלי ומכות בביצים והתעללות בפטמות ואני עושה את הדברים האלה וזה לא גורם לעונג שאתה מדבר עליו…״

אני: ״למה?״

תהום: ״כי זה לא היה ביום שבת״.

אני: ״מה?״

מטפלת: ״היא אומרת שהיא עשתה חלק מהדברים האלה וזה לא עבד״.

אני: ״לא נכון, זה כן עבד, מה שעצר את זה בשבת זה פגיעות וחוסר שליטה שלה בעצמה, לא בגלל שהיא עשתה את הדברים האלה או שהם לא עבדו״.

 

תהום: ״אני חייבת להגיד כמה דברים לגבי יום שבת, כי יש כאן תמונה מלאה שלא עוברת כמו שצריך לטעמי. החלטנו לעשות מסיבה, נכון, היה איזה עניין שקבענו בעשר, סליחה, אני אמרתי בעשר, ובעשר עוד לא הייתי מוכנה ולא תיווכתי את זה כמו שצריך וזה קצת נמרח.

עכשיו, אני הרגשתי מאוד מחוברת לעצמי ושאני רוצה לעטוף ולחמם ולהעניק לדן הרבה מאוד רוך ואינטימיות עוד לפני המיניות. ראיתי אותו שהוא קצת נלחץ מהנשימה, ופתחתי המון דברים מעצמי שלא הכרתי בעבר ואני כאילו דאגתי לעטוף אותו. אפילו היה קטע שהתחבקנו מלא והתלטפנו בקטע אינטימי לא אירוטי ואז אמרתי לו בוא נתפשט, אבל לא בקטע מיני אלא רק כדי להיות מחוברים. הקשבנו למוזיקה ודיברנו ואז הרגשתי שזה מתחמם והצעתי לו לבוא למיטה והוא זרם.

ואז היה הקטע שרציתי שהוא יזיין אותי והוא לא יכל, אז הוא ירד לי והוא ירד לי ממש מדהים וטוב ונפלא והכל אבל אני לא רציתי לגמור באותו רגע כי רציתי למשוך את החוויה. אז איכשהו יצא שפשוט עצרתי בלי להגיד כלום והוא נורא נעלב״.

אני: ״לא נעלבתי, שאלתי בעדינות ובסקרנות מה קרה ותיארתי לך שפתאום הפסקת והתנתקת ללא הסבר״.

תהום: ״נכון, אבל הלכנו לסלון והתרגענו, ואז חזרנו למיטה והיה קטע שהכאבתי לדן בביצים, אבל אני מודה שכאן זה כבר קצת מעורפל לי״.

 

אני: ״היו עוד פעמיים שחזרנו למיטה ובשתיהן עצרתי אחרי זמן מה כי הרגשתי שהיא לא שולטת בעצמה ובסיטואציה, עם אלמנטים של הפסקה של משהו נעים כדי לעשות משהו כואב ולקיחה של אקסטרה ממני בלי לראות אותי והרגשתי שלא טוב לי שם. בפעם השלישית שחזרנו היא התעקשה שהיא רוצה לבעוט לי בביצים, ודרשה שאני אתן לה לבעוט לי חמש פעמים בביצים עם רגליים פשוקות לרווחה ובהתמסרות מלאה. בעיטות חזקות וכואבות. אמרתי אוקיי כדי לרצות אותה וכי קיוויתי להגיע כבר לחלק הנעים של אחרי. היא בעטה שוב ושוב אבל אז נהייתה לא מרוצה שאני רק נותן לה לעשות את זה ולא ממש ׳בעניין׳ לדבריה. אז היא התחילה את הספירה מחדש עם דרישה שאני גם אהיה בעניין. כשהיא סיימה את הבעיטות האלה היא ראתה אותי מאוד שבור ופגוע, ואובביוסלי לא בעניין, ואז זה ערער אותה עוד יותר והיא גרמה לי להרגיש רע על זה״.

מטפלת מזועזעת: ״את הבנת שהוא לא מעוניין? כאב לו, הוא לא רצה״.

תהום אפולוגטית: ״בדיעבד הבנתי את זה, לא תוך כדי. פעלתי נורא מהר כזה, עם עצמי, לעשות עוד… זה היה חזק ממני״.

מטפלת: ״תסבירי לי מאיפה המוד הזה. את עושה משהו מיני ואת רואה שהפרטנר לא בטוב עם זה. מה זה עושה לך?״

תהום: ״אחר כך כשהפסקתי כן באתי לעלות עליו כדי שנעשה סקס אבל הוא בכלל לא היה במוד של לזיין״.

אני: ״ואז היא עוד עשתה לי הרגשה רעה על זה ובאה אלי בטענות שאני לא בעניין, אז כבר התפרצתי, עצרתי, קמתי והתלבשתי״.

 

מטפלת: ״לא הבנת מה עבר על דן. עכשיו את מבינה? מה את מבינה?״

תהום: ״שאילצתי אותו להסכים עוד ועוד ועוד. אחרי זה חשבתי על זה שהמשחקיות שלי הקצינה, כי אמרתי לו חמש בעיטות, ואז עוד ועוד״.

מטפלת: ״אבל למה את לא עומדת במה שאת אומרת? יש גבול! את ביקשת חמש, הוא התמסר לחמש.. זה אפילו לא בחוקים!!״

תהום: ״כן כן אני יודעת, עכשיו אני מבינה את זה. אני הרגשתי איך המשחקיות שלי רוצה עוד, וזה לא מספיק לה…״

מטפלת: ״זה לא המשחקיות. אני מתנצלת אבל אני חייבת להגיד… את קוראת לזה במילים מאוד יפות. זה מה שפחדת תמיד שיצא ממך. זה הסדיזם וההתעללות. יש שם מישהו שזקוק לך ומאפשר לך לעשות את מה שאת רוצה תוך כדי סבל שלו אבל עושה את זה למענך ולמען החיבור הטוב ביניכם, ואת אפילו לא אומרת טוב, עשיתי את החמש שלי…״

 

אני: ״ואז שהיא ראתה אותי שבור, היא לא באה לאסוף אותי משם, היא עוד באה אלי בטענות״.

תהום: ״ניסיתי לאסוף אותך אבל לא ידעתי מה לעשות כבר״.

מטפלת: ״בשלב הזה את כבר לא יכולה לעשות כלום. אני רוצה לשאול, ככה את? ככה את בדרך כלל?״

תהום: ״אני לא יודעת מה זה הבדרך כלל שלי כבר. פעם היה לי המון ביטחון עצמי במיניות שלי וידעתי איך אני עושה את הדברים, והייתי מקבלת מדן מלא פידבקים חיוביים״.

מטפלת: ״אני חושבת שדן היה הרבה פחות פגיע אז״.

אני: ״הייתי פגיע מאוד. הכל מתועד. הייתי כל הזמן מתרסק ממנה, גם לפני שמונה עשרה שנה. הייתי כותב שירים, ונפרד ממנה, ואז היתה לי מישהי אחרת, נשלטת, שאיתה הייתי מתאושש ומרפא את הפצע, ואז הייתי חוזר for more״.

מטפלת: ״דן אומר שזה שהיית פעם עם ביטחון במיניות שלך זה לא כי הוא היה מבסוט מהניהול שלך, גם אז לא ראית אותו״.

תהום: ״אז בטוח לא ראיתי אותו, לא היה לי רבע מהמודעות שיש לי היום״.

אני: ״גם כשיש לך מודעות היום זה לא משנה את הפעולות שלך״.

 

מטפלת: ״הוא אומר שהוא היה חוזר כי הוא אהב אותך נורא נורא (׳גם היום אני אוהב אותה׳) אני יודעת, ואני אוסיף את שלי, שהוא היה חוזר כי זה המקום הכי משחזר את הפצע שלו. אני מצטערת, אני אומרת לך דברים נורא קשים אבל אני חייבת שתסתכלי על מה קורה״.

תהום: ״אני רואה, אני גם מרגישה את זה ממנו. כאילו, הוא מכניס אותי למשבצת שאני לא יכולה לעשות משהו אחר חוץ מלשחזר לו את הפצעים״.

מטפלת: ״איך הוא מכניס? איך את נכנסת לשם? אני רוצה לתת לך שליטה שלא תכנסי למשבצת שלא מתאימה לך״.

תהום: ״זה בעייתי לי, כי מצד אחד בדסם זה ההגשמה וה…״

מטפלת: ״אבל מה בתוך בדסם? את פועלת בלי חוקים! את לא יכולה לעשות את מה שאת עושה!! זה לא באחריות… בא לי להגיד זה לא שפוי, אבל אז אני אומרת לעצמי שהיא היתה תחת השפעת לסד, אז יכול להיות שזה בגלל זה קצת״.

אני: ״לא לא לא״.

מטפלת: ״לא בגלל זה?״

אני: ״לא, ממש לא״.

מטפלת: ״השאלה אם זה לא עשה דיסהיניבציה, קצת?״

אני: ״לסד לא עושה דיסהיניבציה, להיפך, זה עושה היפר מודעות״.

מטפלת: ״אז זה פשוט הטבע שלך?״

תהום: ״לא יודעת להגיד אם זה הטבע שלי…״

 

מטפלת: ״בא לי להגיד- מישהו לימד אותך את זה מתישהו. אני כן יכולה להגיד שדן לא לימד אותך את זה. דן אף פעם לא חצה גבולות, יש לו גבולות נורא ברורים. הוא מוכן לחצות את הגבולות של עצמו, הוא מוכן להתמסר, לסבול, אבל הוא אף פעם לא התעלל בך, נכון?״

תהום: ״לא. הוא מכאיב לי לפעמים אבל הוא לא התעלל בי״.

מטפלת: ״הוא מכאיב לך כי הוא פגוע, אבל מה שעשית עם הביצים זה התעללות. הבנאדם היה כאוב ושבור ואת אמרת שאת רוצה עוד. אני יודעת שאת אוהבת אותו, זה לא ממקום שלא איכפת לך ממנו. הנפש שלך מכירה התעללות. זה כמו שאמא שלך לא שמה לב שהיא מוציאה לך את היד מהמקום. את מבינה איזה אקט אגרסיבי זה היה? כמו שהיא לא שמה לב שהיא מפעילה משהו מאוד אלים כך את לא שמה לב שאת מכאיבה לו בצורה אלימה, לא בהתאמה״.

 

אני: ״גם לפני שבועיים שקיבלתי ממך הנחיה יותר לגעת וללטף אז עשיתי את זה במשך יומיים, ליטפתי לה את הגב כשהיא שטפה כלים, ליטפתי אותה פה וליטפתי אותה שם, זה לא בהכרח קל לי אבל לא עצרתי את זה כשזה עלה״.

מטפלת: ״שמת לב לזה? זה היה לך נעים?״ (תהום מהנהנת)

אני: ״ואז אחרי יומיים כאלה היא עברה ליידי חשופת חזה בסלון. הרגשתי שהיא מזמינה אותי לגעת לה בחזה, ליטפתי לה את החזה והיא צבטה לי את הזין כל כך חזק ופתאומי שזה כאב לי להשתין אחר כך במשך כמה ימים. זו היתה צביטה לא נורמלית ולא קשורה לשומדבר, וזה גם לא שנגעתי בה בלי רשות או שצבטתי לה את הפטמה או משהו וזה היה בתגובה. ליטפתי מאוד בעדינות והיא פשוט מעכה לי את הזין. זעקתי מכאב והלכתי. אמרתי שאם היא רוצה שאגע בה, זה בטח לא יגרום לי לרצות לגעת בה״.

 

מטפלת בעדינות: ״מה את חושבת על זה? המגע שלך הוא מגע לא מווסת״.

תהום: ״התגובות שלי לא מווסתות״.

מטפלת ממשיכה בעדינות: ״את מתה לקשר מיני עם דן, מתגעגעת אליו, את רוצה מין״.

תהום: ״בטירוף, אני לא יכולה להסביר כמה הגוף שלי כל כך רוצה את זה״.

מטפלת: ״תיארת לפני זה בסלון משהו מאוד חושני״.

תהום: ״החיבור היה מדהים…״

מטפלת: ״מה קורה לזה? באיזה רגע זה נפסק?״

אני: ״ברגע שזה הופך למיני״.

 

מטפלת: ״אנחנו צריכים להגדיר מחדש את ההגדרות ביניכם. את מכאיבה ופוצעת בצורה לא אחראית. זה לא שולטת.

תקשיבו, אני רוצה לעשות משהו ש… (נאנחת עמוקות).

אתם נפגעים, אתה ממש נפגע פיזית, אתה הופך להיות ילד מוכה, אוקיי? כל מין הוא מרחב נורא פגיע אבל במיוחד בדסם, כי זה מחזיר אותנו אוטומטית לילד הפצוע. אנחנו צריכים לשים גבולות מאוד שומרים. אני מרגישה שהטיפול שאני עושה הוא לא אחראי. כי אם אני לא שמה לכם גבולות לפציעה, משתחזרת כאן אלימות שחוויתם כילדים. אני כאילו משאירה פה שני ילדים מוכים במרחב ללא הגנה. אני חייבת לבקש מכם להתחיל לעשות מין אחראי ובטוח. בואו שניה נחזור למשהו של גבולות״.

תהום: ״אני חשבתי על זה שכאילו אני ממש מרגישה שכל מה שאני יודעת בעשרים השנה האחרונות על סקס, אני צריכה לחזור אחורה לשם…״

מטפלת: ״אני לא חושבת שזה אחורה, אני לא חושבת שהגוף או הנפש שלך מכירים משהו שונה״.

תהום: ״אני מרגישה שאני צריכה לסדר לי את הדברים מחדש כי היסודות היו אז מאוד רעועים״.

 

מטפלת: ״אנחנו חייבים לעצור, אני רוצה לבקש מכם, עד הפעם הבאה… תבואו שניכם בפעם הבאה. אני רגע רוצה…. (נעתי בחוסר נוחות מופגן) מה? מה??״

(חשבתי לעצמי ׳מה *מה*. אני לא רוצה לבוא יותר. אני סובל כאן ולא יוצא לי מהחרא הזה שומדבר חוץ ממשאבים אדירים מבוזבזים ועוגמת נפש׳) אבל אמרתי: ״צריך לסיים, לא?״

מטפלת: ״כן, אנחנו צריכים לסיים אבל אני רוצה שתבואו שניכם בפעם הבאה. את שמה לב איך דן שומר על גבולות?

אני רוצה לבקש מכם לא לעשות מין מלא עד הפגישה הבאה. (לא הסתכלתי אבל לפי התגובה של המטפלת אני מבין שתהום נראתה לא מרוצה). אני יודעת. אני יודעת. תעשי מין חושני, תתנשקו, תתלטפו. אתם לא יכולים, אתם נפצעים! דן הופך להיות ילד מוכה ומתעללים בו בצורה מאוד ברורה ואני לא יכולה לאפשר את זה, אי אפשר. יש כאן דמות בוגרת שמסתכלת על זה, פוגעים פה בילד אחד, הילד השני נפגע בודאות, אני יודעת שאת משחזרת משהו שעשו לך, ואני לא יכולה לאפשר לכם לפעול שם, אנחנו צריכים גבולות!"

 

בשבת נטלתי מנה הירואית של לסד, וזה היה כנראה הטריפ הכי חזק אי פעם.

עלו לי חזיונות מאפילת ילדותי, תמונות מהשכונה הישנה, זכרונות מבית הורי ומסבא וסבתא שלי. יכולתי להתחבר לתחושות של פחד, לדחפים מיניים סוטים שיהיו לי כבר אז, לצורך בקרבה, בהבנה ובחמימות. יכולתי לראות דרך העיניים של הילד שהייתי.

התמודדתי בהצלחה גם עם חרדה נשימתית שעלתה לי כהד לטראומה במלדיביים לפני כמעט שנה. אני עוד לא סומך על עצמי לגמרי ומפחד מאוד מהפחד.

המוזיקה היתה מטורפת וסחפה אותי להבנות עמוקות, לעולמות ויזואלים מפורטים, לצלילה לפרטים ולדקויות אינסופיות ולהפלגה מרהיבה במרחבי הדמיון וההשראה.

 

יכולתי גם לראות מאוד בבירור איך האהבה והתשוקה שלי שפעם היו מקור לכל כך הרבה התלהבות, עונג, יצירתיות ואנרגיה, נקברו תחת הרים של זפת דביקה, שחורה וכבדה. כמה פגיעות, כמה אכזבות, כמה השקעה שירדה לטמיון ואמונה שגוועה.

אני נמצא בקשר ארוך שנים בו אני לא מקבל עונג כמעט בכלל לא משנה כמה אני נותן מעצמי, וברגעים המעטים שאני מצליח לחוות קצת עונג הוא מופסק ונגדע על ידי הפרטנרית. יש לה דחף בלתי נשלט לרסק אותי, להכאיב לי בצורה החזקה ביותר, ואין לה שום יכולת לדאוג לי ולהרכיב אותי מחדש לאחר מכן. היא שומטת, זונחת, שוכחת, לא שמה לב, לא לוקחת אחריות ולא מסוגלת להשקיע את תשומת הלב הנדרשת כדי שיהיה לי טוב, גם אחרי שאני אומר, מבקש, מבהיר או דורש. ברגע שההגה בידיים שלה ודרך אחת מובילה למעלה ההר המושלג, דרך אחרת לבריכת שכשוך עם פלג מים ועצי פרי, דרך נוספת לשדה פורח, היא לעולם תאיץ ותנווט ישר אל קיר הבטון בסופה של הסמטה ללא מוצא.

 

כמעט שנתיים של טיפול זוגי מיני אינטנסיבי לא עזרו במאום במובן הזה. במקרה הכי טוב היא רואה בי שק חבטות ו-ויברטור. אני לא חושב שהיא עושה את זה בכוונה, זה חזק ממנה, וזה תמיד תמיד קורה. תיאורטית מוטב לי להיכנס למיטה עם נחש ארסי, כי עם הנחש יש לפחות סיכוי מסוים שהוא לא יפגע בי. בתחילת הפגישה עם המטפלת מחרתיים אני מתכנן להגיד שנראה לי שהגיע הזמן לשאול את עצמנו בכנות ובאומץ אם הטיפול באמת מיטיב איתנו ואם יש טעם להמשיך בו.

 

בערב לאחר עוד ועוד השמטות וריסוקים שביניהם ניסיתי ליישם את ההנחיה האחרונה של המטפלת ולהתעמת על הדברים (זה לא עזר בכלום), הרגשתי כל כך רע שהייתי הכי קרוב לrelapse מאז שהפסקתי לשתות. ממש השתוקקתי להשתכר ולקחת כדורים שיעזרו לי להירדם, להירגע ולשכוח. לא הצלחתי לישון עד השעות הקטנות. לא יודע מאיפה אזרתי את הכוחות להימנע. אמרתי לעצמי שאני לא מוכן לנטוש את עצמי ככה וזכרתי היטב שאם אכנע אתעורר למחרת בבוקר מאוכזב מאוד מאוד מעצמי.

התעוררתי ביום א׳ ליום עבודה עמוס מאוד אחרי ארבע שעות שינה, אבל המשקל הדיאגנוסטי גמל לי וקרץ בחיוך שרזיתי בעוד קילו. 15 קילו משיאי, והקילו הבא שאשיל יחזיר אותי למשקל דו ספרתי (אני מטר שמונים ושלוש).

כידוע לכולן אני אדם מסורתי, ובאופן מסורתי אני לא משתייך לאף קולקטיב.

אני חופשי מדת, לא חלק מעם, לא שמח בחגים ולא עצוב בימי זכרון, לא חבר בשום קבוצת פייסבוק/וטצאפ/טלגרם, לא משתייך לקליקה מקצועית כלשהי, המוזיקה שלי לא מסווגת בטבעיות לסוגה קיימת, המשפחה שלי זה חמישה אנשים בלחץ שמרביתם מדברים רק איתי ולא עם האחרים, אני לא אוהד של קבוצת ספורט או חבר במועדון מעריצים של להקה. למיטב זכרוני אני אפילו לא חבר מועדון בשום חנות.

יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שאני נוכח וכותב בכלוב כבר יותר מ18 שנים, שהכרתי כאן כמה א.נשים ועם חלקן.ם אפילו חיככתי אפידרמיס והחלפתי נוזלי גוף בשלב כזה או אחר.

מה שבעצם רציתי להגיד, זה שבשבועות האחרונים הכלוב נהיה עבורי המקום הכי שפוי ומוגן בכל האינטרנטים. החדשות באתרים שהיו נוראיות עוד קודם לכן נהיו בלתי נסבלות לחלוטין והרשתות החברתיות מלאות בזוועות, קריאות לאלימות, קיטש לאומני, ׳הסברה׳ אובססיבית ופוליטיקה מקטבת.

אמנם גם בבלוגספירה היחודית בכלוב יש מן האלמנטים האלה אבל לרוב במידה פחותה וביותר עידון, ולצדם יש גם הרבה תכנים רגשיים ומיניים שקשורים לחיים ולא רק למתים, לא.נשים ולא לסמלים, בריבוי קולות וטונים ובאווירה מכילה, מאפשרת ואפילו מפרגנת.

אז למרבה הבושה, אפשר להגיד שאני קצת טיפטיפונת גאה להיות, אהמ, חבר רשום ופעיל בכלוב וחלקיק זניח מקהילת הבדסם המקומית. קבלו ח.ח. ותמשיכו ככה.