מתחת לפרווה

הבן הגיע שלשום בחצות. הוא או לא ישן בכלל או ישן בשעות מוזרות מאוד, משאיר את מושב האסלה מורם, את פח האשפה פתוח, מאפר על הרצפה ועל כרית הכיסא הצהובה בזולה שאילתר במרפסת והקים בסלון התנחלות סטלנית מבולגנת. כשהוא יוצא זה בעיקר כדי להוציא כסף בשביל להתארגן.

סיימתי סשן הקלטה ומצאתי על השיש במטבח ביג מק, צ׳יפס וערימה של קטשופ ומיונז שנשארו ממה שהזמין.

רוב הזמן אני משתדל לא להעיר לו ולהשפיע בעזרת דוגמה אישית, אבל ניגשתי למרבצו על הספה בסלון שפתוחה למצב מיטה ואמרתי בחביבות עם אצבע מורה: ״אתה ממלא לי את הבית בג׳אנק פוד, בסמים, בסיגריות, בשטרות של מאה זרוקים על השולחן. פתחת פה בית זונות״.

הבן ענה תוך רבע שניה בלי למצמץ: ״זו הדוגמה שקיבלתי כילד״.

Touché.

הוא הוסיף: ״מעניין איך הייתי אם היית אז כמו שאתה היום, אוכל ביצה קשה בשבע בערב״. 

חשבתי שאני כפסע מסיום התהליך ושאפילו אקדים את הלייף-ליין בשבוע. 

המציאות הניבה לי תזכורת טרייה למנוע הרגשי של האלבום וטענה אותי באנרגיות חסרות מנוחה כדי להשלים את התהליך שכל כך הרבה יותר חשוב מהתוצאה.

אני לא רחוק מהיעד, אבל בעולם האיכות אין צעדים קטנים. זילוף קטן של סויה במקום סילאן לקראת הסוף יכול לזרוק את כל המנה לעזאזל בינוני וטפל.

הבן ביקש לפנות בוקר לבוא ולהתאוור במרכז ואז ולרדת איתי חזרה לאילת בעוד 6 ימים. הוא בטח הופתע שעניתי לו כעבור דקה. 

להיות לבד ולהרגיש בודד זה לא אותו דבר. 

אני לבד ויתכן מאוד שאשאר לבד עוד הרבה מאוד זמן. 

אבל לא אבזבז אנרגיה, תשומת לב, הקשבה, הכלה וסבלנות שלי על מי שלא מסוגלת לתת את אותו הערך. 

למעשה, אני מכיר מישהו שממש צריך את כל הדברים האלה כרגע, והוא גם ידע להעריך ולהעניק בחזרה (ויש לו יכולות). 

תודה שאתן מלוות אותי בפוסטים די משעממים על תהליך יצירתי. 

אני מרגיש שכמו מתמטיקאי אני נדרש להציג את הדרך ולא רק את התוצאה הסופית. 

התמיכה שלכן נושפת רוח במפרשיי. 

יש לי בעיה של אגו. 

נוהל מקובל בהפקה מוזיקלית הוא להשוות את הסאונד לשירים אחרים מאותו הז׳אנר ולנסות להתאים. 

אני שונא את זה, ולרוב מסרב בתוקף להשתמש בשיטה הזו. 

אני גם לא שייך לשום ז׳אנר. 

בכל זאת יש לי פלאגינים שתכליתם היא לנתח את האודיו ולהשוות אותו לחלוקת תדרים מאוזנת או לפרופיל של ז׳אנר מסויים. אני לרוב מתייחס אליהם כאל המלצה. אם אני בערך קרוב בטווח של כמה דציבלים אני מניח שאני כנראה בסדר.

כשניגשתי לעבודה עם האוזניות האודיופיליות הפלאגין התעקש שהמיקס שלי עמום מדי בכל קנה מידה. הבהרתי ב6db (זה אומר שזה נשמע בהיר בערך כפליים) והוא היה מרוצה. 

הבעיה העיקרית היתה שגם אני הייתי מרוצה. זה נשמע יותר חד, יותר חי, יותר ברור. 

מצד שני, פתאום אותיות כמו s, sh, t נהיו ממש בולטות ומעיקות. 

עבדתי כל היום בלנסות לאזן את זה בדרכים שונות. 

בלילה שמעתי את האלבום של Tropical Fuck Storm שהוא הפייבוריט שלי בתקופה זו. הרגשתי מובס. הוא היה עבה יותר, מלא יותר, בלי שום צרימה או מאמץ בתדרים הגבוהים. 

חזרתי לפלאגינים המנתחים והשוויתי. מסתבר שהאלבום של TFS נכשל בפרמטרים שאליהם ניסיתי להשתוות, וככה גם הרבה אלבומים אחרים שהשוויתי. כולם כהים יותר, אפלים יותר. מתרכזים בעובי של תדרי האמצע, במיוחד של הLow Mid. 

בנסיון להתחמק מהשוואות למוזיקה שאני אוהב (שבמילא מתרחשת בתת מודע) העדפתי להסתמך על אלגוריתם חסר פנים שהטעה אותי ובזבז לי יום שלם. 

הזמן הולך ואוזל. 

אני צריך לסמוך על הרגשות ועל האוזניים שלי ולהרגיש מחובר לסאונד שבוקע מהמוניטורים. 

האוזניים שלי מרומות בקלות. גם העיניים. גם הלב. קל להתל בי. אני פריאר של מקסם שווא. להוט לקפוץ לכל בריכה ריקה עם אשליה של מים צלולים וצוננים. 

היממות האחרונות מוזרות,

נתתי לעצמי רשות לנוח ולהיזרק כאות נפשי כי מגיע לי, אבל לא הצלחתי לישון הרבה כמו שקיוויתי.

בשישי הצלחתי רק לשנצ קלות אחרי הדייט שנמשך כל הלילה.

בשבת התעוררתי מוקדם והייתי פרודוקטיבי, והבוקר התעוררתי ב3 מסיוטים ולא הצלחתי לחזור לישון.

ניצלתי את הזמן להשלמת תהליכי השיוף של המיקסים. עבודה עם אוזניות האודיופילים לאתר רעשים, לנטרל את השפעת החדר ולדייק את הקצה התחתון והעליון של ספקטרום התדרים.

היום עבדתי עם הYamaha NS10 שהם מוניטורים קטנים שמרגישים כמו לעשות סקס עם תאורת פלורסנט במקלט. אם מצליחים לגרום למוזיקה להישמע טוב בהם זה סימן מעולה (עם דגש על תדרי אמצע לא נעימים, דברים שבולטים מדי או נעלמים…). כשסיימתי אחה״צ קיוויתי שלאכול ג׳אנק ירדים אותי אבל שוב התעוררתי אחרי שעתיים (גם היום בעצם לא שתיתי קפה. קיוויתי להירדם חזרה וביטלתי הקלטה שנקבעה לשעות הצוהריים).

זה כאילו האלבום קצר רוח כבר להישלח למאסטרינג, ושאני משתוקק להיות בסוף התהליך. התקדמתי לשלב הבא שזה לחזור למוניטורים הגדולים בווליום גבוה (הופתעתי לטובה... באלבום הקודם למדתי בדרך הקשה 14,000 דרכים איך *לא* למקסס אלבום), לעשות עוד סבב שיופים קצר ולהדפיס כדי שאוכל לשמוע במערכת הסטריאו בסלון ובאוזניות בג׳ים מחר.

אחר כך זה כבר יהיה רק טאצ׳אפים אחרונים אם יהיו ולשלוח לLA.

יש לי הרבה שאיפות וחלומות לטווח הקצר:

לחזור לשגרה בריאה, לספורט, לתזונה מאוזנת, לשינה מסודרת, להפחתת חומרים עקבית.

לחזור להרגיש טוב עם הגוף שלי, שכרגע מרגיש לי כמו גרוטה מפונצ׳רת.

לצלול הרבה עם עם הבן, צלילות ארוכות, רגועות וחלומיות.

לסדר את ארון הבגדים ולזרוק הרבה (ואז לעשות מייקאובר). לנקות את הבית ביסודיות.

להאט את הקצב וליהנות מהרגע.

להיפתח קצת חזרה למפגשים חברתיים.

לטייל, לחזור לצלם, לנגן, לשיר, ללמוד.

להצליח להרגיש בטחון ובטיחות במערכת יחסים ולתת את אותה ההרגשה לבת זוג. להשתמש הרבה במגירת הצעצועים שחלקם עוד בתולים. לגלות ולהמציא משחקים חדשים יחד. להזדיין ולצחוק הרבה.

לחגוג את יום ההולדת בשמחה ולא בבדידות ובעצבות כפי שציפיתי שיהיה.

לקבל תגובות על האלבום ולהרגיש שנגעתי בא.נשים ואולי גם עזרתי להם להרגיש פחות לבד, כמו שמוזיקה שאני אוהב עוזרת לי להרגיש.

התאריך היום מורכב משילוב ספרות שאני מחבב במיוחד.

ישנתי המון בלילה והחלומות היו מעניינים אך רגועים. באחד מהם עמדתי על סיפון של ספינה בלב האוקיינוס. שלושה כרישים חמודים שחו במים ורציתי לקפוץ לשחות איתם. צללתי וגיליתי שאני יכול להיכנס לחדר שלי בספינה מתחת למים, בעזרת מפתח שהיה מוצמד לצוהר הזכוכית. נכנסתי לחדר וראיתי דרך החלונות יצורים ימיים צבעוניים ויפים.

(מי שקוראת אותי מספיק זמן יודעת שמוטיבים בחלומות של ים, שייט, ספינה וצלילה בדרך כלל לא מבשרים טובות. החלום הזה הרגיש כמו החלמה).

אני לוגם קפה לאחר שאתמול לא שתיתי. יכולתי להרשות לעצמי להיות בלתי תפקודי ולמערכת העצבים לצנוח למועדון הכרית ברחוב המזרן פינת רחוב המזגן. עם כל שלוק אני מרגיש את האישיות שלי חוזרת לגוף הנרפה.

האלבום בעצם מוכן. נותרו לי כמה ימים לשייף ולדייק את המיקסים. בדקתי והם יחזיקו מעמד יפה גם אם טכנאי המאסטרינג בLA יחליט לדחוף את הloudness למקסימום. (הוא מהשורה הראשונה, ומיסטר בין היתר את האלבום המפורסם ביותר של Arctic Monkeys).

הגוף שלי משווע לחזרה לכושר ולשגרה בריאה.

התודעה שלי סקרנית ומבוהלת מהמרחב הפנוי שנפרש בפניה, עם הרבה פחות לחצים ובלי צורך ליצור 14 שעות ביום עם אקדח מטאפורי מוצמד לרקה.

הנפש יודעת שנשארו עוד 3 שבועות ו3 ימים עד ה1 באוקטובר, שהוא יום השנה לגירושין וגם יום הולדתי החמישים והיום בו האלבום יצא לאור.

נשארו דברים שעוד לא השלמתי איתם. אני לא חייב לאהוב אותם או לשמוח עליהם, אבל אני רוצה לקבל שככה הם כדי שאוכל להפסיק להילחם בהם בהווה, להניח לעבר, לקום ולהישיר מבט אל המשך השביל.

אמש היתה הגנרלית של המופע של כוכב הילדים באודיטוריום מעבר לכביש מהבית שלי. 

כשהוא עלה בכניסה המפוארת שסידר(נ)ו לו חשתי גאווה ושמחה של ממש. זה באמת סיפור מדהים על מורה לחינוך גופני עם חיים אפרוריים שבנה את עצמו כשאף אחד אחר (כולל אני) לא האמין בו, ואיכשהו עשינו דרך מטורפת ביחד להפוך אותו למכונת להיטים וכנראה לכוכב הילדים המוביל של ילדי ישראל, ועוד עם ערכים חיוביים של בריאות פיזית ומנטלית. 

שעה אחרי ההופעה הגיעה המוזה של האלבום לשמוע מה עוללתי בהעדרה במשך חודש וחצי. זו היתה יוזמה שלה שתאמה רצון עמוק שלי. 

היא כמובן חוותה את האלבום בצורה עוצמתית מאוד בתור מי ששמעה כל שיר עוד לפני שממש נולד, מאוזכרת מ7 מתוך 12 השירים, ולגמה תוך האזנה פעילה עד תום את בקבוק היין שקניתי במיוחד בשבילה לאחר לבטים והקשבה לצו הלב בבוקר.

לילה קודם היא שיתפה את לחברים קרובים בלבד. 

הדייט התחיל בשמונה בערב ונגמר ב4:30 לפנות בוקר למרות שלא רציתי לעצור את זמן הקסם כשהיא קבעה עובדה והלכה למיטה להתמזמז עם בנני.

לא יכולתי להתכחש לרגשות האהבה שהציפו אותי שוב, כאילו (לא כאילו) מעולם לא נעלמו. 

כיוונתי שני שעונים כדי להתעורר להתקשר בזמן לשיחה הקבועה עם אמא שלי, אחרת הייתי מתעורר להודעות מגרושתי ואולי לשאון שוטרים פורצים את דלת הכניסה.

עכשיו אני מנסה לסמם את עצמי חזרה לשינה.

אני אוהב אותה, זה ברור. היא אומרת דברי טעם. אולי הפעם המציאות החיצונית תהיה קצת פחות אכזרית, קיצונית ומחבלת עבורנו. 

ואולי גם שתינו הבנו שאנחנו לא אפיזודה חולפת בחייה של רעותה. 

אתמול ב10:30 התקשר המפיק הגדול של ההצגה הגרנדיוזית של כוכב הילדים באנרגיות עצבניות. 

הוא אמר שמעולם לא התחיל שבוע טכני כשלא כל המוזיקה מוכנה כבר (הרוב המוחלט היה מוכן), שכל יום השבוע עולה לו 10,000 שקל ושאם זה היה קורה עם המוזיקאי הקבוע שלו (הסיבה שהביאו אותי היא שאני יצרתי את השירים עם כוכב הילדים בעשור האחרון והוא ממש התעקש עליי) הוא היה מפטר אותו ומזיין את אמא שלו. 

התגברתי ללא עזרים על התקף החרדה שהאנרגיות האלה חוללו בי ויצרתי מהר את מה שנותר. הואיל והשבוע הטכני נערך באודיטוריום שנמצא בדיוק מול הבית שלי ירדתי בצוהריים להביא את הקבצים על דיסק און קי. 

היום בצוהריים באתי לראות ראן של המערכה הראשונה ולרשום לעצמי הערות. בסוף הראן ניגשתי למפיק (שׁהיום היה המפגש הראשון שלנו פנים אל פנים) ואמרתי לו שאם הוא רוצה לזיין את אמא שלי אני לגמרי סבבה עם זה אבל אני לא בטוח שהוא יהנה כל כך. 

אחה״צ קראו לי לבוא לראות ראן של המערכה השניה והמפיק הציג אותי בפני הצוות, ציין בפני כולם שהראן הוא בשביל המפיק המוזיקלי (אני) ואמר שזו אמנם הפעם הראשונה שאנחנו עובדים יחד וצריך לבצע התאמות בצורת העבודה אך שאני בעל מוניטין ושיש לי עיניים טובות. 

בין לבין וביקום מוזיקלי אחר לגמרי הקלטתי בהמלצת בן בעמידה ובתנועה עם מיקרופון דינמי (כמו של הופעות ולא כמו של אולפן) את הקטעים האגרסיביים בשיר "Unborn״. זה באמת הוציא זעם ואנרגיות גועשות. בעוד שעה נפגש עם בן להשמיע עוד ארבעה מיקסים, מחר לפני הצוהריים צריך להגיש קבצים סופיים להצגה, וברביעי בערב להשמיע לבן את ארבעת המיקסים הנותרים, שלאחד מהם עוד לא הקלטתי שירה. 

עמדתי בכל כך הרבה דדליינים בלתי אפשריים השנה, אעמוד גם באלו. 

אני כבר זמן מה בדיאטת אינפורמציה חריפה כדי להתמקד ביצירה.

ממעט לקרוא כאן, נעדר מהרשתות החברתיות, נמנע מאתרי חדשות וטלוויזיה אין לי במילא.

מה שכן, לפעמים כשאני עייף מדי להיות פרודוקטיבי ועדיין לא מסומם מספיק בשביל לישון אני נכנס ליוטיוב, וגם שם לרוב רק מגולל thumbnails באדישות משעוממת.

האלגוריתם מציע לי סרטונים על יחסים עם avoidants ועם נרקיסיסטיות חבויות, על Stoism, פרקים ישנים של ג׳ון אוליבר, סרטוני הדרכה בדסמים של Miss Elle X, דברים שקשורים להפקה מוזיקלית וסרטונים של Teal Swan, שמפתיעה אותי כל פעם מחדש בכמה ההשקפות הלא קונפורמיסטיות שלה משיקות לשלי בנושאים לא צפויים, כמו AA ומיניות.

אתמול בצוהריים קרסתי ובייסיקלי העברתי את הזמן בשתיה, דאונרים, בכי ושינה עד היום מאוחר בבוקר, עם הפוגות בתום ההשפעה והמתנה להשפעה מחדש. באישון לילה צפיתי בסרטון של Teal על מיניות בריאה.

היא טוענת שזו שגיאה לצייר מטרה בראש של איך ״מיניות בריאה״ צריכה להיראות, מה גם שהיא שונה עבור כולן.ם. הפוקוס צריך להיות על מיניות *מרפאה*, כצעדים קטנים בדרך שלעולם אינה נגמרת שהרי המיניות שלנו משתנה יחד איתנו בעודנו מתבגרות.

היא אמרה שלפעמים להימנע ממיניות לחלוטין זו גם צורה של מיניות מרפאה. ששליטה והתמסרות יכולות לגמרי ליפול תחת הקטגוריה של מיניות מרפאה אם הן נעשות בצורה מוגנת ונכונה. ושלהימנע לגמרי לתמיד זה לחיות רק בחצי כוח, שהרי כל כך הרבה פוטנציאל יצירתי ואנרגטי קיים במיניות.

אני תוהה אם צעדים שעשיתי השנה היו בכיוון הנכון ואני חושב שכן, ומרגיש פחות אשם שלא עשיתי יותר סקס. היו וישנן סיבות טובות.

הייתי רוצה לגלות מה המיניות שמרפאת אותי בתקופה זו של חיי, מה מיטיב איתי ועם הפרטנרית העתידית שלי ובאילו אוקיינוסים נידחים עליי לצלול, אילו איים אקזוטים עליי לגלות כדי לחוות עונג עילאי שוב.

מישהי מוכנה להסביר לי למה אני צריך להתעורר לפנות בוקר מסיוט בו אני במרכז העיר עם אקסית ותיקה בדרך לרופא בשבילה ובדרך היא אומרת לי בהתלהבות קינקית שהיא הולכת להאכיל אותי בחרא שלה עם כפית ושלא הייתי צריך להדליק אותה על הרעיון הזה, ואז מסיבות שאני לא זוכר אני כולי ספוג מים (עם סווטשירט וטרנינג עבה) במרכז העיר ולא יודע מה לעשות?

ואחר כך לחזור לישון רק כדי להתעורר מסיוט בו אני בדירה של בעלי הבית שלי והוא שעון בנינוחות על הספה כמעט בשכיבה ללא חולצה, ובחיקו שוכבת בתו הנערה, עירומה לגמרי. הפטמות שלה שונות בצורתן והוא שואל איזו אני אוהב יותר. אני עונה שהשאלה מביכה אותי. נדמה לי שגם אני ללא חולצה.

אחר כך אני נשאר בבית שלהם עם החבר שהקלטתי אתמול, ואני גורם בטעות לאיזו נזילה מהמקרר שמתחיל להשפריץ מים. בהמשך מסתבר שיש בחדר הילדים טרנטולות(!) וקוברות (!!) מתכדרות, וגם איזשהו בוץ טובעני כזה שחרף מאמצי להימנע ממנו אני דורך ומחליק עליו והודף את העכבישים והנחשים עם מטאטא.

למה למה למה למה?

כל פאקינג לילה.

אני מתעורר תשוש, כאוב ומבוהל ורק רוצה לחזור כבר לישון, למרות שאני יודע מה מחכה לי בסוף הלילה.

שמישהו כבר יערוף לי את הראש.

הסיוטים לקראת הבוקר מחמירים. 

אני לבד במקומות זרים, מוזרים ומסוכנים, אקסיות מופיעות ונעלמות. 

בצוהריים הבן התעורר (ישן על השטיח בסלון מתוך העדפה עם הכירבולית הורודה על הראש) ואז בעודי מטגן לו שניצלים הגיעה בת הזוג השמשית לקחת אותו (ואת הרכב) למוסך. אתמול הוא היה קוצני במיוחד, היא בכתה והתיישבתי בסלון לדבר איתה ולנסות להרגיע את הרוחות.

בין עבודה על האלבום לסידורים וקניות הצלחתי גם לאנוס את עצמי לכמה שעות של עבודה פרודוקטיבית על ההצגה הגרנדיוזית של כוכב הילדים. 

אחרי סשן הקלטת בס לאלבום הפוסט-פאנק שאני מפיק עבור חבר הגיע הזמן לשיעור עם בן.

הוא שמע את ארבעת המיקסים שהבאתי למצב של גרסה ראשונה והיו לו בעיקר שבחים נלהבים וקצת הערות בונות. השווצתי במקהלה הסרקסטית שהוספתי בברידג׳ של Bratty Bully שבנוסף ל״פא- פאם״ ול״מיאו״ גם שרה מילים של ממש בפעם השלישית. (זה בא להחליף סקשן כלי נשיפה. לא רציתי להוסיף עוד ״דמות״ של נשפנים, וירטואלים או אמיתיים רק לשיר אחד). 

נשארו לי רק עוד שני שירים להקליט בהם שירה. אתמול הקלטתי את Fucking War, שיר שמתחיל בהכי נמוך שלי (כמו לאונרד כהן לקראת מותו) ומסתיים בבלטינג זועק בקצה העליון של המנעד שלי. לקראת הסוף, באופן סמלי במילה "erection" הקול הצטרד, התערער וסירב להמשיך לשתף פעולה. היום עשיתי חימום שלם רק כדי להקליט את כמה המילים החסרות. 

ההקלטות האלה הן הפעם הראשונה שאני שר את השירים האלה בכזו צורה. זה כאילו השירה הבשילה בדיוק ברגע הנכון לבציר, מספיק קרוב לכתיבת השירים, ומספיק זמן בדיוק כדי להגיע לשיא של אותנטיות וחופשיות בהגשה. מעולם לא אפשרתי לעצמי להישמע כל כך שבור, דפוק ואקספרסיבי, ועוד באנגלית. אני מנקה מעט מאוד בשלב העריכה. משאיר את רוב הנשימות והרבה מהמשחקים עם המיקרו-אינטונציה. 

כבר למעלה מחודש אני לוקח רבע ממה שנותר מכדורי השינה (בנוסף לאסיוול במינון הולך ופוחת). אתמול אזל הרבע האחרון. מקווה שאצליח להירדם מתישהו. 

אלו כמו השבועיים האחרונים לפני לידה. אין טעם בהלקאה עצמית, בקרוב הכל ישתנה מעצמו.