מתחת לפרווה

התעוררתי מסיוט נוראי. 

חלמתי שמולדתי הפכה לדיקטטורה ולתאוקרטיה מיליטנטית, כמו הגרועות שבאויבותיה. 

שנהייתה רק דעה אחת שמותר להשמיע. אסור היה למשל לבטא כאב על מותם של ילדים מעבר לגבול. מי שהעז נשטף בתגובות זועמות ונאלץ לחזור בו ולהתנצל או להיות מנודה ומפוטר מעבודתו או אפילו להיעצר על ידי המשטרה. 

חלמתי שרבים ממכריי קוראים בלהט גלוי לרצח עם, להרג, לגירוש ולביצוע פשעי מלחמה. שכל השיח ברשתות הוא של זעם, צער ושכול, ושכולם התמכרו לזמזום הבלתי פוסק מסביב לשעון של ראשים חמורי סבר ויודעי כל בטלוויזיה. שהשלטון רק הגביר את השיסוי וההסתה נגד מתנגדיו, ומלבד פעולות נגד האזרחים ויחסי ציבור לעצמו לא עשה כמעט דבר. 

מה שהיה הכי מפחיד בסיוט, זה שנראה היה שאבדה התקווה לגמרי. אף אחד כבר לא שאף לשלום, אפילו לא כמשאת לב או חלום רחוק. איש לא זכר את ריחו המשכר של פרח, את צלילו המתוק של צחוק מתגלגל, את יופיה רב ההוד של זריחה. כולם האמינו רק בנקמה, בדם, בחורבן ובאלימות. 

נשמתי עמוק, הזכרתי לעצמי שזה רק חלום רע וחזרתי לישון, בתקווה להמשיך לחלום טוב יותר. 

כשאני מנגן על הגיטרות שלי ועובר בין אחת לשניה אני חושב לעצמי שכך זה בטח מרגיש להיות פוליאמורי למי שזה עובד לו. כל אחת מהן מעוררת ומציפה בי רגשות של התאהבות והשראה, ומוציאה ממני צבעים שונים ואנרגיות מגוונות.

עם נשים זה כמובן היה מסובך יותר. לגיטרות אין צרכים משלהן והן לא עושות לי סרטים אם אני לא מעניק להן מספיק תשומת לב. הן גם לא הולכות למישהו אחר שינגן עליהן. זה לא מונע ממני להרגיש אשם אם יצא שלא ניגנתי על אחת מהן יותר מיממה.

הגיע הזמן הזה בחודש בו אני צריך לשלוח למורה שלי סרטון, והפעם החלטתי לאלתר (ולא לנגן תרגילים מובנים). בחרתי ברצפי אקורדים מסובכים שמכריחים אותי להחליף סולם בכל פעם שמשתנה אקורד, והתמקדתי יותר במלודיות ובהבעה הרגשית ופחות בפירוטכניקה ובמהירות. 

אני: ״נראה שעכשיו אנחנו בצד היותר חיובי של תנועת המטוטלת, וחשבתי על מה אני יכול לעשות מהצד שלי… מה שקורה בשלב הזה בדרך כלל זה שהעניינים מתחממים, ואז אני מרשה לעצמי יותר להיסחף, לצרכים להתבטא, לפנטזיות לתפוס מקום… ואני רוצה להאיץ ואז יש השמטה ואכזבה.

גם אם הבריכה עכשיו קצת התמלאה במים, זה עדיין כנראה לא חכם לקפוץ ראש… (המטפלת פוערת עיניים לרווחה ומנידה בראשה בבעתה)… האינטואיציה הנשית שלי מפרשת משהו בהבעה שלך כאילו את מסכימה איתי :). אז השאלה היא איך אני יכול מצד אחד כן להתקדם, ומצד שני לא לשחזר את אותו דבר ש…״

מטפלת: ״הו! גאון! זאת השאלה. איך אני לא אשחזר שוב את קפיצת הראש לבריכה שהיא לא מספיק עמוקה, לא יכולה להכיל, אין בה מספיק מים לקפיצת הראש הזאת. אני מקשיבה לך ואני אומרת, וואו, זה גאוני. זה כאילו אתה ותהום מצאתם אחד את השני במקום מאוד מותאם. שניכם באים עם נרטיב בדסמי מוסדר כלשהו… הנרטיב שלך הוא הרבה יותר מוסדר. יש לו התחלה, אמצע וסוף, הוא נורא בהיר וברור, יש לו הגיון פנימי, חיצוני…״

אני: ״לא קשור למציאות אבל…״

מטפלת: ״הו. היה נדמה שמצאת את זה במציאות. יש שולטת שבאמת באמת אוהבת אותך, מוכנה להתחייב אליך, להתחתן איתך ולעשות את זה כל החיים, שתחיו את הנרטיב הזה.  אבל הסיפור הוא, שכמו בהמון זוגות גם אתה נתקלת שהמציאות רק נראית מתאימה. האישה הגדולה הזו בפנטזיה שלך היא שולטת אחראית מאוד, היא יודעת מה היא עושה, יש לה את כל המרכיבים של השולטת. תהום שלטה ממקום אחר, שהיא יכלה להגיד מה שהיא רוצה למי שהיא רוצה ויעשו את זה. זה לא המקום היחיד של השולטת, זה רק אחד המרכיבים. יש מאפיינים מאוד מהותיים של שליטה בדסמית שחסרים לתהום, כי לא היה מישהו שם פעם שמספיק יאסוף אותה, יהיה אחראי עליה, שהיא תוכל ללמוד ממנו את הפונקציות האלה.

אחד הסיפורים הקשים עם כל השולטות שהיו לך, עד כמה שאני יודעת, זה שמתישהו הן רצו להפוך להיות הנשלטות שלך. הן בקלות ירדו מהמקום הזה, כי אתה בתפקיד השולט- יש לך את כל מה שתפקיד השולט צריך שיהיה לו. אחריות גדולה, הכלה גדולה, יכולת לראות את הצרכים של האחר, להיות מדויק לצרכים של האחר, למתוח את הגבולות של הנפש שלך למען האחר. אלו פונקציות הוריות מאוד משמעותיות. אתה בחרת להתמסר למישהי שהיא דמות אהבה מאוד גדולה ויש לה התנהגות חיצונית של שולטת, אבל אין לה את רוב הדברים שהשולטת צריכה מבחינה נפשית.

היא גם אומרת לנו את זה כאן לאחרונה במילים כאלו ואחרות, שהיא לא נהנית מינית רק מזה. שהצרכים המיניים/רגשיים שלה לפעמים זה גם להתמסר למישהו. שיקחו אותה, יעטפו אותה ויגידו לה ׳אני עכשיו מחזיק אותך ואת עושה מה שאני אומר לך׳. להיות בהחזקתו של מישהו שעכשיו, באחריות גדולה, מחליט עלייך, ואת במקום בטוח.

מה שאני רוצה להגיד לך זה שלזוג אחר זה נשמע, וואי איזה כיף לכם שמצאתם אחד את השני. לא צריך להסתיר שומדבר, זה לא כמו בדסמי שהתחתן עם ונילית או ההפך וצריך להסתיר, או שאחר כך משתפים באיזו פנטזיה ואז הבנאדם השני מוצא את עצמו תקוע ולא יודע מה לעשות עם כל הסיפור הבדסמי הזה. אז כאילו אמורים לקנא בכם קצת, כי ממש סיר מצא את המכסה שלו. ממש מפתח ומנעול. אבל אנחנו רואים שלא, כי הפנטזיות הבדסמיות שלך הן לא תהום. הן האישה הגדולה הזאת שפיזית מצאת, תהום היא אישה גדולה, יפה מושכת, שגם לפעמים יודעת להשמיע את המילים, לפלרטט כדי להישמע כמו, אבל בפנים יש ילדה אבודה שמאוד מאוד לא בטוחה בעצמה, ולא יכולה לשלוט. לנפש שלה אין מספיק ביטחון פנימי וחוויית ערך ברורה בשביל שהיא תשלוט במישהו אחר.

לכן יש לך המון חוויות מאוד קשות מתהום מפעם, שהיא לא היתה עושה אפטרקייר, שהיא היתה שוכחת ממך, היא היתה מתנהגת כמו ילדה. מקבלת את מה שהיא היתה צריכה מאחד שניים, שלושה הגברים שהיו שם… ראיתי בעיניים שלה כמה היא היתה אבודה, כמה אין לה מושג. עכשיו לאט לאט זה יותר ברור לה מה אתה צריך, אבל ככל שהיא מכירה, מתקרבת ומתחברת לעצמה יותר היא מבינה ששליטה מינית בדסמית זה לא הדבר היחיד שהיא אוהבת, צריכה ורוצה. היא אוהבת לעשות את זה אבל לא באופן בלעדי.

אז היא היתה מענה ומאלצת את עצמה רק בשביל שההסכם ביניכם ימשיך להתקיים, אבל לא חווית את זה כמשהו שבאמת קיים כי זה נעשה מעבודה מלאכותית, ממאמץ מאוד גדול להשלים את התמונה הזאת, את הנרטיב הזה, ולעשות את מה שמצופה ממנה אבל מאוד לא אותנטי לה.

עכשיו אתה צריך רגע לעמוד על קצה הבריכה ולהתחיל לבחון מה עושים עם הבריכה הזאת. יש מצב שהפנטזיה שלך תישאר, כמו שאני אומרת להמון אנשים שיש להם תחושה שאם רק ימצאו מישהו בדסמי בנפש שלו אז הכל יסתדר. אבל אנחנו רואים שזה לא. כי בסופו של דבר הפנטזיה שלך היא נורא מסוימת, לאישה הגדולה הזאת שהיא מאוד אחראית, שהיא מרגישה מאוד שווה, שאתה יכול להתמסר אליה במלא. וכדי שאתה תתמסר אליה במלא היא צריכה להיות אישה מה-זה גדולה. כי אתה בעצמך אדם נורא גדול, לא רק פיזית. אתה גדול בנפש, בחשיבה, אתה חכם נורא, אתה מעמיק נורא, לא בכזו קלות… בוא תחשוב מי האישה הגדולה הזאת שצריכה להיות שם כדי שהיא תוכל להכיל את כל כולך״.

אני: ״אמרתי לתהום לפני כמה ימים… הכנתי לעצמי חליטת פירות בזמן שדיברנו, ואז תוך כדי שיחה, כשהחליטה כבר היתה מוכנה שפכתי פנימה בטעות חלב. הכל נהיה גבשושי והתבאסתי, ואז אמרתי לה בתקיפות מבודחת: ׳זה באשמתך!׳. תהום התחילה לצחוק וענתה: ׳ידעתי שבסוף תאשים אותי. סליחה, מה הציון שלך בתרגילי המוח? ובאיזה אלפיון אתה בAttention?׳. אהבתי את הקונטרה הזה שהיא נתנה, ואמרתי לה שהיא כמו הסלע שאלוהים ברא, שהוא לא יכול להרים״.

מטפלת: ״זה בול! את כמו הסלע שאלוהים ברא כי את נראית, נשמעת ועושה רושם בול כמו האישה הגדולה הזאת שאני רוצה להתמסר אליה ושתיקח אותי לאן שבא לה ואחר כך גם תזכור לחבק ולנשק אותי ולהגיד כמה שאני יקר לליבה. ואני אומרת שאתם צריכים למצוא איזושהי מיניות… כי היא נמשכת אליך, אתה נמשך אליה, יש בניכם מגע ודברים טובים שאתם יודעים לעשות מינית אחד לשני״.

אני: ״גם הסדיזם שלה וזה… זה כן קיים בה״.

מטפלת: ״את זה היא יודעת להפעיל אבל יש לה איזה עניין עם זה, היא עם סטופר. היא לא אותנטית שם במלא עם עצמה. היא אומרת שהיא מתה מפחד, ואני חושבת שהיא יודעת משהו על עצמה שלא קשור אליך. זה מנגנון בתוכה, היא עומדת עם איזשהו סטופר על הסדיזם שלה, ואתה מרגיש שהיא לא מתמסרת על מלא, ואז היא נעלמת. כי כשאנחנו לא מתמסרים, בסוף אנחנו נלקחים לאיזו מחשבה, לאיזו פנטזיה, ואתה מרגיש שהיא פתאום לא שם.

מה שאני באה להגיד, גם לתהום אמרתי, שאני מאוד אשמח שהיא תתחיל למצוא את האני המיני שלה, כי הוא בפער מטורף לאני המיני של תהום שאתה הכרת פעם. תהום לא מבינה את המקורות הנפשיים של הבדסם שלה. אז עכשיו אתה פוגש מישהי מאוד מהוססת שאתה לא יכול להתמסר אליה. אתה צריך לנהל את הסיטואציה או לפחות להישאר בהחזקה ולא להתמסר״.

אני: ״אז מה אני יכול לעשות במקום?״

מטפלת: ״אתם צריכים לבנות בריכה משותפת חדשה. בהתחלה זה לא יהיה תואם לפנטזיה שלך. אתם רגילים שאת הפנטזיות מוציאים לפועל, שמה שיש לי בפנטזיה אני מצליח להגשים במציאות, שזה באמת מותאם מאוד לנרטיב בדסמי. אני חייבת להגיד לך שבאמת, ככל שאני פוגשת יותר ויותר אנשים בדסמים, אני פוגשת יותר ויותר אנשים שהמציאות מאוד מאכזבת אותם לעומת הפנטזיה הבדסמית. כי ברור לך מה השורשים של הפנטזיה הבדסמית. היא מטפלת בפצע המאוד, שהיית הכי מסור וחסר שליטה. פשוט בפנטזיה הכל מושלם, כל הפרמטרים מקבלים מענה״.

אני: ״גם השחזור וגם ה-הפי אנד״.

מטפלת: ״בדיוק. במציאות לא, כי במציאות אתה פוגש בן זוג פצוע, אתה פוגש מישהי שגם אצלה יש שחזור, והלוואי והיא היתה יודעת הפי אנד, לא היינו נפגשים. אתם צריכים לבנות לכם את ההפי אנד. להשאיר את הפנטזיה בפנטזיה. להביא חלקים ממנה למציאות. ומה הפנטזיה של תהום? אני חושבת שהפנטזיות שלה הן רבות. צריך לעזור לה להתחבר, יכול להיות שהפנטזיה שלה זה שיש הרבה גברים״.

אני: ״על זה היא מדברת כל הזמן, אבל היא לא מתקדמת, וזה קצת קשה לעבוד עם זה ככה״.

מטפלת: ״אני תוהה, לי זה נשמע כרגע שזה שאריות של תהום של פעם, שככה היא ידעה את המיניות שלה, שהיא פועלת היטב בנסיבות של ריבוי גברים. היא זוכרת סיטואציות של פעם, אבל הן היו במצב נפשי אחר וגם מתווכות עם המון חומרים״.

אני: ״אז את אומרת שיכול להיות שהיא בכלל לא באמת רוצה גברים אחרים כרגע. יכול להיות, אני לא יכול לדעת… אבל בואי נשאיר את תהום לתהום, מה *אני* יכול לעשות?״

מטפלת: ״אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה את ההסכמה שלך לקבל, להשלים, להסכים להתאבל שהסל הזה במתכונת שדמיינת לא מתקיים וגם לא יתקיים. הוא יתקיים במתכונת אחרת שאנחנו נמצא אותה. זה עדיין יהיה עם אותה אישה, זה עדיין יהיה עם גוונים של בדסם, שליטה וסדיזם, פשוט בסל הזה יהיו נסיבות מיניות נוספות. היא מדברת על פלירטוט המון. לי זה ברור שאתה יודע לפלרטט. אני מבינה שלפלרטט עם מי שפוגעת בך כל הזמן, שהבטיחה משהו אחד ולא עושה את זה…

צריך לחשוב על רצף מיני אחר, נוסף, משליטה של תהום כל הזמן. וריאציה שונה של רצף מיני. אני יכולה להגיד בודאות שתהום נהנית לרדת לך לפעמים, או מאיזשהו אלמנט של שליטה שלך בה. או אולי עוד דברים שאתה יודע לראות, לי קצת קשה כי אני שומעת את זה בעיקר ממנה… אולי אתה רואה איפה אתה יכול להתחבר אליה במובן הזה שיניע אותה… כי זה שהיא מאוד רוצה מין זה ברור לנו״.

אני: ״אני מבין מה את אומרת ואני גם מסכים עם זה, אבל זה קצת ממולכד כי איך שהיא הציגה את זה- היא שולטת, חוץ ממתי שהיא מחליטה שהיא רוצה להישלט ואז אני שולט אבל רק בגבולות הגזרה המאוד מצומצמים שהיא מציבה. ואז זה בעצם לשרת מלמעלה, או שזה פשוט ונילי… וזה לא כל כך עושה לי את זה. במובן הזה גבר נוסף יכול היה להיות שימושי, שאיתו היא עושה את הדברים האלה, ואיתי היא עושה את הדברים האלה, וכשהיא עושה איתו זה מכאיב לי ואני מקנא, אז זה עובד סימולטנית על שני הדברים… זה יכול היה להיות פתרון הגיוני״.

מטפלת: ״נכון, אבל אני לא בטוחה שהיא חייה טוב עם הפתרון הזה. אני חושבת שיש משהו בפתרון הזה שממולכד לה נפשית. יש שם איזשהו עניין. זה לא כזה פשוט לה. יש לי הרגשה שהיא פוחדת לפגוע בך. זה עלול להכאיב לך מדיי ואז תשנא אותה…. או שאולי זה בכלל לא קשור אליך. אולי היא פשוט רוצה שתעטוף אותה ותקח אותה ותאהב אותה…״

אני: ״זה אני עושה״.

מטפלת: ״גם מינית?״

אני: ״לא, לא כל כך״.

מטפלת: ״הו! על האחוזים האלה אני מדברת. בשפה המקצועית זה נקרא ׳עמדה דפרסיבית׳. עמדה שבה הצרכים שלנו מדוכאים, הם לא מקבלים מענה מלא כמו בינקות. אנחנו צריכים לשאת מידה מסוימת של דיכוי של הצרכים שלנו אבל יש לנו את ההבנה הזו שאוהבים אותנו ושאנחנו יכולים להתלונן ויקשיבו לנו ויקחו אחריות ויתנצלו. גם במין יש לנו עמדה דפרסיבית, כמו כשבן זוג אחד הוא ונילי והשני בדסמי, ואז ברור לנו שיש שטח מסוים שאחד יהיה מתוסכל יותר מהשני, תלוי איזה צרכים מסופקים כרגע. מישהו יהיה באחוזים מסוימים מדוכא ומתוסכל, עם דיכוי של הצרכים שלו. אבל בגדול זה עדיין יהיה אהבה ואינטימיות.

זה היה נשמע שאתם יכולים להימלט מהעניין הזה כי אתם כאילו על אותה משבצת אבל אנחנו רואים שלא, אז גם לכם יישאר שטח מסוים של דיפרסיה, של צרכים שיעברו דיכוי. הם יעברו דיכוי בנפש, יו איזו באסה, אני לא יכול, הפנטזיה על האישה הגדולה הזו שאני אתמסר לה במלא ובסוף היא תעטוף אותי- זה יישאר בפנטזיה. העמדה הדפרסיבית היא בילט אין. גם כל השולטות הקודמות שלך לא היו מדויקות. אם אפשר את הפנטזיה הזאת לתמלל תוך כדי… מדברים ומדמיינים את זה וזה עושה את העבודה של העוררות המינית. זה מפעיל את העצבים הנכונים והביחד שלכם הופך להיות יותר קרוב ואת הפנטזיה אתם מביימים ביניכם״.

אני: ״זה קצת בעיה. אם זה רק מדובר, רק מדומיין… זה פשוט מפסיק לעבוד. זה קמל. צריך גם הגשמה״.

מטפלת: ״אתה מבין שאתה צריך הגשמה כי שם זה הטראומה שלך? כי אתה לא יכול לסמוך על שומדבר שאתה לא רואה בעיניים? אם תצליח להתמקד בתחושה שאתה צריך, תחושה של סבל, של השפלה, כאב… אני לא יודעת מה זה הדבר הזה, איך לדייק, אין לי מילה ספציפית. כשאתה עם תהום…נוגע בה, היא נוגעת בך, אתם במרחב מיני… אתה תהיה ממוקד בדברים האלה שאתה צריך…״

אני: ״אבל זה נורא תלוי פרטנרית ונרטיב. זה היה יותר קל אם…״

מטפלת: ״זה מה שאני רוצה לבקש ממך, שאתה לא תצפה שהפרטנרית תיצור לך את הנרטיב״.

אני: ״איך אני יכול?…״

מטפלת: ״לא יודעת, לדמיין את עצמך מקבל את הסבל הגופני הזה שאתה צריך״.

אני: ״שמה אני עושה תוך כדי?״

מטפלת: ״נוגע בתהום, היא נוגעת בך, לא יודעת מה אתה עושה״.

אני: ״אני רוצה לוודא שאני מבין. נגיד אני מלטף את תהום, ותוך כדי אני מדמיין שהיא מצליפה בי?״

מטפלת: ״למשל״.

אני: ״וזה אמור לעבוד??״

מטפלת: ״אתם יכולים לדבר את הפנטזיה שלכם, יש זוגות שאפילו לא יכולים לדבר״.

אני: ״זה מה שאני אומר, שכשזה *רק* מדובר… הרי אנחנו כל הזמן מדברות, תמיד דיברנו. הפנטזיות לא תחומות רק לכאן ועכשיו שקורה במיטה. הן בדרך כלל קשורות להתמסרות רחבה יותר וזה מה שלא ממשיך אחר כך, וזה הframework שיכול לאפשר את זה. אני כן רואה את עצמי מתחלף עם תהום, אבל זה צריך להיות אותנטי, שזה כמו ׳מלחמת שבע השנים׳, שהיא עושה, ואז אני מגיב, וחוזר חלילה. בקטע טוב, כמו שאנחנו מפיקות זו לזו ימי הולדת. השאלה איך עושים את זה, וכל עוד תהום לא מחוברת למיניות שלה ולא יודעת לבטא רצונות וצרכים בצורה ברורה…״

מטפלת: ״אנחנו עוצרים עכשיו. לגבי השאלה ששאלת, איך אני לא קופץ ראש לבריכה שכנראה אין בה מספיק מים. אני חושבת שאתה עומד על שפת הבריכה, ויחד עם תהום תנסו להבין מה כן, מה הדברים הוודאיים ששניכם אוהבים. הסיפור הזה עם גברים אחרים, אני לא יודעת מה יש לו. משהו מחבל בו כל הזמן. כנראה לא יהיו לה עוד פעם תשובות. אני צריכה לעשות איתה את השיחה הזאת.

אל תנסה להיות מורה הדרך שלה שם, כי כשאתה נכנס לתפקיד האבהי היא נכנסת לתפקיד הילדי. זאת הדינמיקה. תגיד לה פשוט, בואי נשים את הדברים ששנינו רוצים שיהיו ברצף המיני שלנו. מין אוראלי? הדדי? יש מצב? לא יודעת? אולי זה לא יהיה רק אני יורד לך כי את השולטת. לא יודעת… יכול להיות שאתה תגיד לעצמך באותו רגע, הנה אני מאפשר לה לרדת לי כי זה מה שהיא רוצה כרגע. אתה תבנה לעצמך נרטיב באותו רגע, אתה לא תהיה איזה זכר אלפא שהיא מוצצת לך. בא לי לבקש ממך שאתה תנסה לנהל איתה את השיח המיני כמו שווי ערך. בואי נזרוק פנימה לתוך הכובע פתקים עם כל הדברים שאנחנו רוצים שיהיו במרחב המיני שלנו. אולי אתם יכולים לעשות ממש קונקרטית קופסה כזו עם פתקים״.

__________

הגעתי לפגישה במצברוח די טוב ויצאתי ממנה לגמרי ב׳עמדה דפרסיבית׳.

כמו הרבה פעמים, הסכמתי עם הניתוח וקריאת המציאות החדה והמדויקת של המטפלת אבל ממש לא הסכמתי עם המסקנות והתקשיתי להתחבר להצעות. ההצעה האחרונה במיוחד הדהדה לי את הפגישה הבודדת שהייתה לנו עם איזו מטפלת זוגית מפוקפקת לפני כ5 שנים שדי הזדעזעה מהבדסם שלנו, והפתרון שהציעה לבעיות שלנו הוא שנזרוק לתוך כובע או צנצנת פתקים עם בילויים משותפים אפשריים (לא מיניים) וכל שבוע נשלוף פתק באקראי מהכובע. ברור שזה לא אותו דבר אבל קשה לי שלא לחשוב שמה שהמטפלת באמת היתה רוצה זה שנעשה מין ונילי ומונוגמי עם קצת פצפוצים, ושהפתרון לבעיותינו יבוא מהנמכה משמעותית של הציפיות. שזה יהיה ״הרבה בדמיון, מעט בחיים״…

עם כל הכבוד, זה שככה נראים החיים של רוב האנשים לא אומר שככה צריכים להיראות גם החיים שלנו.

אבל עד אז בכוונתי לחיות.

עשרה שבועות נקי. 

ב״קול השלום״, תחנת הרדיו הפיראטית שהייתה משדרת מספינה מול חופי ישראל, היו משמיעים מדי ערב בשקיעה את הפואמה הזו בקולו המרגיע של אייבי נתן על רקע נעימת פסנתר. נזכרתי בה בימים האחרונים, הצלחתי לאתר את מקורה ותרגמתי אותה עבור קוראותיי האהובות. מסתבר שהיא נכתבה ב1927 ע״י מקס אהרמן. 

לכי ברוגע מוקפת ברעש ובהמולה, וזכרי איזו שלווה עשויה להיות בשקט.

עד כמה שניתן, ללא כניעה, היי ביחסים טובים עם כל בני האדם.

בטאי את האמת שלך בנחת ובבהירות והקשיבי לאחרים, אפילו לקהים ולבורים. גם להם יש את הסיפור שלהם.

הימנעי מאנשים קולניים ותוקפניים, הם יזיקו לרוחך. אם תשווי את עצמך לאחרים את עלולה להפוך ליהירה ומרירה, כי תמיד יהיו טובים וגרועים ממך.

תיהני מהישגיך וגם מתוכניותייך. שמרי על עניין בעבודתך, צנועה ככל שתהיה. היא נכס אמיתי לאורך זמן כשהמזל משתנה.

היזהרי בעסקייך כי העולם מלא ברמייה, אבל אל תתני לה לעוור אותך מפני המעלות הקיימות. רבים שואפים לעקרונות נעלים, ובכל מקום החיים מלאים בגבורה.

היי עצמך. במיוחד אל תזייפי חיבה, ואל תהי צינית כלפי אהבה, כי בפני כל השיממון והאכזבה היא נצחית כמו העשב.

אמצי באדיבות את הבינה שבהתבגרות, וותרי בחן על משובת הנעורים.

טפחי את עוצמת רוחך כדי שתגן עליך בעת צרה, אבל אל תייסרי את עצמך בחזיונות קודרים. הרבה פחדים נולדים מתשישות ומבדידות.

מעבר למשמעת מיטיבה, היי עדינה עם עצמך. את ילדה של היקום, לא פחות מהעצים והכוכבים. יש לך זכות להיות כאן.

בין אם זה ברור לך או לא, אין ספק שהיקום מתגלגל כראוי. לפיכך היי בשלום עם אלוהים כפי שאת תופסת אותה.

יהיו אשר יהיו מאמצייך ושאיפותייך בבלבול הרועש של החיים, שמרי על שלום בנשמתך. עם כל הזיוף, השחיקה והחלומות השבורים, זה עדיין עולם יפהפה.

היי שמחה.

שאפי להיות מאושרת.

את השיר הזה הפקתי מוזיקלית, עיבדתי, ניגנתי בכל הכלים, הקלטתי ומיקססתי בשנת 2010. הוא יצא 4 שנים מאוחר יותר במהלך ״צוק איתן״, ומאז השתרש ברפרטואר השכול והזכרון הלאומי.

היום עבדתי שלוש שעות עם י׳ ששוהה בחו״ל דרך google meet על שיר חדש שכתב והלחין בעקבות המלחמה, ושאותו הוא מתכנן להקדיש לש׳-ל׳ שבעלה נרצח בשבת השחורה. השמיים התקדרו במהלך הסשן וכששלד השיר הושלם התחיל לזעוף הגשם.

למרות הנושא הכבד והאזעקות שהפריעו באמצע וגרמו לי לצאת פעמיים לחדר המדרגות ולי׳ לשים אותי בmute כדי לא לשמוע את הבומים, היה מרענן להיות מועסק וליצור שוב בהווי המשותף והמשוחרר שלנו.

נער הייתי וגם זקנתי וכבר זכיתי לראות פעמים רבות משאני יכול למנות כיצד ממשלת ישראל ביתרה את הרצועה לשלושה חלקים, החזירה את האויב לתקופת האבן, מיגרה, הכתה, טיהרה, ניטרלה, השמידה, כיתרה, עצרה, הטילה סגר, ביצעה פעולת תגמול, גבתה מחיר כבד, תקפה, כבשה, פגעה, סיכלה, חסמה, מוטטה, פירקה, שחררה, הכריעה, הרתיעה וחיסלה את הטרור אחת ולתמיד.

יש בעברית שפע מילולי לתיאור הרג של ערבים, כמו שלאינואיטים יש המון מילים לקרח.

לכן אין לי ספק שגם הפעם יעדיי המלחמה יושגו במלואם והטרור יספוג מכה ניצחת שלא יוכל להתאושש ממנה עד הפעם הבאה.

(Fawlty Towers - The Germans*) 

וצילו של האור

(יאיר ניצני)

הגענו לפגישה בנפרד, תהום ברכב ואני באוטובוס. הכבישים ריקים בימים אלו ושתינו הקדמנו. כשהתקרבתי לביתה של המטפלת מצאתי את תהום דומעת במושב הנהגת. היא טיילה קצת בשדה הפסטורלי בשולי המושבה וכשהשמש שקעה עלו בה מחשבות מפחידות והיא חזרה לרכב.

שמחתי לראות את המטפלת לאחר שבועיים ובחלק הראשון של הפגישה עדכנתי אותה בהתרחשויות של השבועיים האחרונים כפי שתוארו בפוסטים האחרונים ודיברנו על ההתמודדות שלנו עם המלחמה.

תהום סיפרה שמאוד עזר לה שבראשון בערב קראתי לה בערב למיטה, ערסלתי אותה בגופי ועודדתי אותה לדבר על הרגשות והמחשבות שלה. וגם שבניתי לנו תכנית פעולה בנוסף לנוהל החיבוקים כשהיו האזעקות החזקות והנפילות הקרובות. היא הסבירה שכשדפקה לי בדלת שלשום בבוקר והפריעה לי באמצע תרגילי המוח והתעצבנתי זה היה כי היא עמדה לצאת למשרד והיו לה מחשבות מאוד קשות באותו רגע, שהיא לא יודעת אם תראה אותי שוב.

תהום: ״יש לי איזה פעם ביום שאני בוכה ומתפרקת. היום נגיד דן עודד… שאלתי את דן משהו, אני רציתי לכתוב פוסט ולא ידעתי אם זה מוסרי, אם זה לא מנותק מהמציאות לכתוב פוסט על הזכרונות שלי מהעוטף עם תמונות מטיולים שלנו שם. דן עודד אותי שזה בסדר גמור ובאמת כתבתי כמה שורות מהלב״.

מטפלת: ״למה היית צריכה אישור שזה בסדר מדן? איזה מקום בתוכך זה פוגש? מה את לא בטוחה? למה דן יודע ואת לא?״

תהום: ״אולי היכולת קצת יותר להעיז, לעמוד מול ביקורת בצורה יותר חסינה. לדן יש הרבה יותר מיומנות חברתית ויכולת התבטאות בכתב ממני״.

אני: ״אבל זה לא נכון ממי, זה לא בגלל זה שאת פוחדת להתבטא או פוחדת לעשות דברים…״

בחצי השני דיברנו על הסקס שיזמתי בשישי האחרון אחרי הספא הזוגי.

מטפלת: ״אני שוב שומעת את הדפוס הזה שאת לא מוציאה לפועל. אם את כבר מוציאה לפועל את הרצון שלך במין אז זה יוצא קצת בצורה קלוקלת כמו שיצא ביומולדת. לכן נורא חשוב לי לא להרוס לך את השריר הזה שהפעלת. זה שזה יצא לא מוצלח לא אמור להרוס לך את ההתכווננות הזאת שאת יוזמת״.

אני: ״גם תוך כדי היא דיברה על זה שהיא רוצה לנעול אותי למחרת, ואז למחרת פרצה המלחמה אז היא אמרה ש׳ניצלתי׳ למרות שכאילו, מה הקשר?״

תהום: ״הרגשתי נורא בסטרס בהתחלה…״

מטפלת: ״אבל זה לא שדן ׳ניצל׳, זה ממי תקשיב אני מרגישה שאני לא בmode. או שמשהו מאוד מפחיד קורה כאן עכשיו, אז שניה. כי אחרת את שמה את זה עליו. את כאילו משאירה את זה אצלו״.

אני: ״ואז במשך היום היא לפתע חייכה ואמרה ׳אני רוצה לנעול אותך׳… וחשבתי שאוקיי, חזרנו שוב להצהרות בלפור. התעצבנתי שהיא שוב מכריזה שהיא רוצה״.

מטפלת: ״את שומעת את הדבר הזה?״

תהום: ״כן, זה מעצבן״.

מטפלת: ״מה זה הזה שמעצבן?״

תהום: ״שזה ׳אני רוצה׳ ולא ׳בוא, עושים. בוא אני נועלת אותך׳ ״.

מטפלת נאנחת: ״את אומרת את זה כמשחק מיני? או שאת אומרת את זה כי את רוצה לבדוק מה התגובה שלו, ואם הוא יתן לך את התגובה המתאימה אז תוציאי את זה לפועל?״

תהום: ״אני חושבת שזה יותר הדבר השני״.

מטפלת: ״זה מה שמעצבן! את רוצה לנעול תנעלי. לא מתאים לך עכשיו אז תגידי לא מתאים לי״.

אני: ״או שלפחות תשאלי אם זה בסדר ואז זה לפחות כנה וישר״.

מטפלת: ״מה שמעצבן זה שאת שולחת הצהרה לאוויר…. עכשיו מה עושים עם זה? אם אני דן של פעם, אני כמה לזה, אני מחכה, אני מתחיל להתרגש ולחשוב שהנה הולכת להיות לי ההחזקה הזו שאני מחפש, ההתמסרות הזו שאני זקוק… וגם מה זה ׳ניצלת׳, אני לא ביקשתי להינצל, לא אמרתי שלא בא לי. את בעצם מנהלת את זה לא מגוף ראשון. לא מנהלת את זה מאחריות אישית. ׳מעצבן׳ זה בעצם ׳אני לא יכול לקנות את זה יותר׳ ״.

אני: ״אני מוכן בכל זאת לנסות אבל לפחות שזה יהיה לכיוון הנכון״.

מטפלת: ״את מזהה את ההבדל? אני חושבת שאת כל כך מתה מפחד ולא מטילים במקרה הזה, מתה מפחד שדן לא יאהב את זה, דן לא ירצה את זה, לא יהיה בקטע, את לא תהי מדויקת…״

אני: ״אין לי בעיה שתהום תשאל. דיברנו על זה מיליון פעם. אם את לא יודעת או לא בטוחה אז תשאלי אם זה בסדר, אם אני מעוניין״.

תהום: ״אני אפילו לא מוצאת את המילים להגיד את המשפט הראשון הזה״.

אני מסגביר לתהום: ״נניח שאני בתפקיד השולט ויש לנו חגורת צניעות ואני בא ואומר לך: תקשיבי ממי אני לא יודע אם את בעניין או לא אבל נורא בא לי לנעול אותך בחגורת צניעות ואז להביא את הנשלטת ההיא שמגיבה לי בבלוג ולהזדיין איתה כשאת קשורה לכסא. אני לא יודע אם את בעניין או לא, אז אני שואל אותך איך את מרגישה לגבי זה. זה משהו שהיית מוכנה לעשות בשבילי? את בעניין? זה יעשה לך טוב? את מוכנה לעשות את זה בשבילי? … ואז ברור לך שזה מה שאני רוצה, ולגיטימי גם שתגידי לא, אבל זה מה שאני רוצה ואני מתעניין איתך לראות אם זה בסדר איתך״.

תהום: ״אני מבינה את זה… יש סיפור שלם מאחורי הרצון הזה ואני לא מביאה ומפעילה אותו. אם הייתי כנה אז הייתי אומרת שאני ממש רוצה לנעול אותך עם הטריינר החדש ולצלם אותך איתו ואז להביא את הבחור שמתכתב איתי ושהוא יראה את זה ואני אשכב איתו מול העיניים שלך בזמן שאתה נעול״.

מטפלת: ״ו…? עכשיו תגידי לי מה במחשבה שלך, בתחושה שלך… אמרת את כל זה ומה קורה לך בעקבות מה שאמרת? מה ההד הנפשי שלך בעקבות מה שאמרת?״

תהום: ״אני מרגישה בסדר אבל אני פוחדת שאולי זה לא מתאים עכשיו או משהו כזה. וההססנות הזאת זה עוד יותר לא מתאים, אני מבינה אותו למה הוא מתעצבן״.

מטפלת: ״ההססנות יוצרת תחושת חוסר החזקה. זה בדיוק הדבר הטראומתי לדן, שהוא לא הוחזק מספיק בטוח. החזקה בטוחה זה את אומרת משהו? תעמדי מאחורי הדברים האלה, תעשי אותם, או קחי אחריות ותגידי שעכשיו זה לא יוצא לפועל כי הרגו חצי עוטף עזה. כי כשזה רק נשלח לאוויר אז מישהו צריך לתפוס את זה״.

אני: ״וגם יש כנות, זה לא false, זה דיבור כנה ואמיתי בין שני שווי ערך שמדברים על מה הולך לקרות״.

מטפלת: ״ההססנות קשורה למה?״

תהום: ״שהרעיון שלי לא מספיק טוב….״

מטפלת: ״זה בדיוק כמו שאמרתי על הפוסט על עוטף עזה. למה שהרעיון לא יהיה מספיק טוב?״

תהום: ״כי היו לי כל מיני רעיונות שלא היו כל כך טובים״.

אני: ״גם היו לך רעיונות שכן היו טובים מאוד״.

תהום: ״הכשלונות חרוטים לי יותר מההצלחות״.

מטפלת: ״אני רוצה שתביני איך נפש עובדת. נפש שיש בתוכה קלטות פנימיות של יצוגים שונים, גם יצוגים של את נהדרת, את חכמה, את טובה, את יודעת מה את אומרת, יש לך הגיון בריא, יש לך טאקט, המחשבות שלך טובות. כשיש לנו את הקלטות הפנימיות האלה בתוכנו, אז גם התגובות האחרות מקבלות ייצוג. גם אצל דן, לא סתם, אין לו גם את הקלטות האלו, הוא פשוט מפתח אותן לאורך השנים בצורה מסיבית ומאוד לבד…. ואז הוא יוצר חוויות בתוכו שמתחילות להיות טובות.

קלטות, אנחנו קוראים לזה קלטות. התגובה מבחוץ, באיזו קלטת היא נתקלת. כשיש לנו רק קלטות שאת לא שווה, ואת לא חכמה, ואת לא יודעת מה שאת מדברת, ואת לא מצליחה ואת לא יפה והגוף שלך לא טוב והנפש שלך לא טובה ואת תלמידה לא טובה ואת בעייתית בבית ואת בזבזנית כסף ולא יודעת מה עוד, אז יש המון המון קלטות של מה לא טוב בי. ואז הן הראשונות שמרימות ראש וצועקות.

הסיפור הוא להיות בטוחה שאת יכולה להגיב בהתאם לסיטואציה. את מבינה שככה דן גם לא יכול להיות חופשי בלהגיב כל מיני תגובות אותנטיות שלו, כי מה שקורה זה שהוא תמיד צריך להיות מוכן, עד שאת מציעה משהו, כדי לא להוריד לך את הבטחון.

את צריכה לתרגל את השריר הזה וליזום, אם תמשיכי להיות בהססנות זה לא… את אומרת שאין לך את המילים, עזבי את המילים. המילים יבואו בשניה שהסטייט אוף מיינד שלך יהיה כזה. אל תחשבי על המילים, תחשבי על מה בא לך״.

אחרי האזעקה אחה״צ ננזפתי על ידי שכנה כשבאנו להיכנס חזרה הביתה. היא אמרה שצריך לחכות 10 דק׳ אחרי הבומים (״זה לא אני המצאתי זה הנחיות פיקוד העורף״) וכשכנראה לא נראיתי מתרשם (יש לי פיקוד העורף פרטי משלי קצת מעל העורף) היא ניסתה לשכנע בטכניקה של מכירות: ״כבר עשיתם את הצעד ויצאתם מהבית…״. הפניתי את העורף ונכנסתי בכל זאת, מקווה שלא נעלבה.

אתמול העזתי להגיע לראשונה לOffice Hour השבועית של המורה לגיטרה האמריקאי שלי בזום. היו שם עוד כ20 תלמידים ושאלתי שאלה שתשובת המורה עליה ארכה 20 דק׳! הוא שאל אם אני במקום בטוח לאור המצב וציין שהמלחמה ״Is all over the news״. גם מייק מאמן הגיטרה כתב לי מייל מפלורידה ובדק שאני עדיין חי.

דווקא יש לי מוטיבציה גבוהה לא למות הלילה כי מחר בבוקר אוכל לציין חודשיים נקיים מאלכוהול ותשעה שבועות נקיים מכדורים.

בבוקר היו לי אורחים פטפטניים מחוץ לחלון האולפן: