מתחת לפרווה

הייתי אמור לישון כבר לפני שש שעות אחרי יום עבודה של 14 שעות רצופות אבל הבן הגיע עם בת זוגו השמשית היפהפיה והנוכחות שלהם עוררה אותי ואין שום נוני.

הם חסרי בית ועבודה, אחרי מסע מדהים עם ואן בהודו ועל קטנוע בהימליה. היא אמורה להתחיל ללמוד באילת בסתיו. הוא מנסה להבין מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו. הוא שיתף איתי מכתב אהבה ארוך ומקיף שכתב לה על הטיול שלהם, על החולשות שלו והתוקפנות שבוקעת לפעמים ושהוא מתייסר עליה אחר כך. יכולתי להזדהות עם הרבה מהדברים ולזהות את כישרון הביטוי שטרם נחשפתי אליו ממש.

התפוח וכו׳. 

היא היתה רעבה וטוב עשיתי שהכנתי סלט וטחינה לקראת בואם (היא טבעונית). 

הם ישארו פה יומיים שלושה, והנוכחות שלהם מעוררת אותי ומוציאה אותי מהאיזון שהצלחתי לייצר, ויחד עם זאת מפיחה בי השראה ושמחה קיומית.  

החיים מתהווים בדרכם, ואני זורם איתם כי מה עוד אפשר לעשות? 

אני מרגיש את החרדה וחוסר השקט של הבן, מבין לגמרי למה היא קיימת (לרדת מרכיבה חופשיה על אופנוע בפסגות ההימליה לתהומות השאול והשכול של ישרא-הל) ומשתדל פשוט להיות כאן איתו ועם כל מה שעולה בו ובי. להזכיר לו שיש לו רשת בטחון, ושהוא תמיד מוצא את דרכו. 

מיקססתי היום את השיר הראשון באלבום  וערכתי שירה לשיר השביעי והשמיני שהקלטתי אתמול (בנוסף ל9 שעות העבודה שהשקעתי בכוכב הילדים העולה, בפגישה משולשת עם הבמאי ואז בהקלטת זברה). 

עוד אין שינה באופק, אבל מתישהו היא תגיע. 

את הרגשות הגועשים שלי אני משפריץ אל תוך יצירת האלבום ולכן כותב פחות.

השלמתי את כל העיבודים בכל השירים והקלטתי שירה בחצי מהם. זה כבר מתחיל להישמע כמו תקליט.

תכננתי להיפגש עם בן 3 פעמים אחרי שלב המיקסים הראשון ואז עוד 3 פעמים לפינישים ואישור סופי קצת לפני שאשלח למאסטרינג באמצע החודש הבא אבל מסתבר שהוא נוסע לצפון נורווגיה לשלושה שבועות לאיזה פרויקט חילופי אמנים ב4 בספטמבר.

הוא הציע שאולי נמצא דרך להיפגש גם כשהוא שם. לאחר שעברתי את שלב ה״הנה עוד מישהו חשוב נוטש אותי כשאני הכי צריך״ האוטומטי (לא הייתי מצפה או רוצה שיבטל דבר כזה בגלל דדליין של תלמיד שלו והוא גם הציע דרך להיות שם בשבילי) חשבתי שאולי כך נועד להיות. אעבור איתו על הגרסה הראשונה של המיקסים ב3 פגישות לפני שיטוס, אקבל את ההערות הגדולות והחשובות ומשם זו תהיה שוב האחריות והדרך הבלעדית שלי לצעוד בה את המייל האחרון.

אני חושב הרבה על איך בכל סיטואצית חיים יש צדדים נעימים יותר ופחות, ומנסה להתרגל לראות גם את הטוב ב-לבד, השקט (מאוד), החופשי והנקי הזה. אני ממשיך במגמת הפחתת חומרים, הלילות עדיין מסויטים בחציים השני (בעיקר אקסיות אבל לפני כמה לילות באחד החלומות היתה גם הופעת קמאו של היטלר).

הבוקר התעוררתי עצוב במיוחד מהחלומות הטורדניים של החצי השני של הלילה. 

דווקא ציפה לי יום טוב וחשוב. 

השלמתי את נקיון הבית (בשיטת 80/20) שהתחלתי אמש והמשטחים הצלולים והמבריקים חייכו אליי. 

כתבתי צ׳קים עבור חתימת החוזה לשנה השניה שלי כאן. זה נושא שהדאיג אותי במהלך השנה ופחדתי שאם איאלץ לבלות עוד קיץ בלעבור דירה זה יהרוג אותי.

הדפסתי תווים וכתבתי אקורדים מפורטים כולל טנשנים להקלטות של אחה״צ. 

צליתי אספרגוס ופרגיות ששהו במרינדה מאתמול בנינג׳ה גריל עם התבנית החדשה שהצלחתי לאתר ולרכוש לאחר שהקודמת איבדה את איכויות הnon-stick שלה. 

בעלי הבית הגיעו לחתום על החוזה בצוהריים, אמרו שהוכחתי את עצמי השנה וזיהיתי חיבה ואיכפתיות בגישה שלהם. 

התפרעתי עם התזמורת הסימפונית הוירטואלית ב"fucking war". אני משוגע על הדרמה הקולנועית הגדולה מהחיים שאני מפיח בשירים הרלוונטיים, והמיתרים החדשים האלה הם אדירים באמת. מתלבט קשות אם לנצל את יום המבצע האחרון ולהשקיע עוד 839$ בגירסה המלאה שכוללת עוד מיקרופונים ששימושיים בעיקר ל surround אך גם לעוד גמישות ביצירת הסאונד המבוקש על הציר בין אינטימי, יבש ורך לבין ענק, רועם, נושך ומהדהד.

הלב רוצה את זה כהצהרה, אבל העובדה שקיבלתי בצוהריים מייל ממס הכנסה שהם דורשים ממני 10K על 2024 קצת מצננת את ההתלהבות (וקצת גם גורמת לרצות את זה יותר כהצהרת נגד. ומי יודע אם לא אקבל השנה עבודות הלחנה לקולנוע או לסדרות?).

זה לא רק ההפסד הכספי שכואב, זה לדעת בשביל מה הם משתמשים בכסף. זה כמו להשקיע בOnlyFans של רוצח סדרתי. 

גולת הכותרת היתה שאחה״צ הגיעה להקליט החלילנית שהזמנתי לנגן באלבום. היא תהיה הנגנית היחידה מלבדי (ומלבד הכלים הוירטואלים). רציתי אותה כדמות הציפור הטהורה שרוצה להשתחרר מהכלוב ולעוף. מעבודתי (המועטה) איתה בעבר ידעתי שהיא מאלתרת מחוננת ואישה רגישה, עמוקה ואמפתית מאוד. הכנתי אותה מראש שמדובר בחומרים קשים, לא לאוזן אך לנפש. ידעתי שהיא תבין. 

היא ניגנה ב6 שירים, התחברה עמוקות, התרשמה מהשירים ונתנה את כל הנשמה. 

זה אלבום מאוד בודד, מהסיבה הזו החלטתי סופית שלא יהיו זמרות ליווי, אבל כן היה חשוב לי לשלב אנרגיה נשית. 

לקראת סוף הסשן סיפרתי לה על הדדליין שנקבע בתחילת אפריל ונראה אז בלתי סביר בעליל, שהאלבום יצא ביום הולדתי ה50 באחד באוקטובר. 

היא פערה עיניים מופתעות וגילתה שזה גם יום ההולדת שלה. 

אתמול הצלחתי להתעורר ב5 וללכת לג׳ים. היה לי יום פרודוקטיבי מאוד עד אחה״צ. יצרתי תזמורת אפלה ל"Frozen Labyrinth״, הקלטתי שירה בשני שירים ואפילו עשיתי אימון גיטרה, שטפתי כלים וצליתי אנטריקוט ממושבוצ לפני שהתחלתי לשתות כשבדידות ערב שבת התחילה to kick in. שתיתי מהר ונרדמתי רק כדי להתעורר לפני חצות לרוחב המיטה עירני מדי. 

אני כבר לא תשוש ומורעב שינה כמו שהייתי, וגם עם כדורים ושתיה זה לא עובד לי כמו קודם. יש לי חלומות רעים עם אקסיות מתקופות שונות (טוקסיק פרינסס מתגפפת עם בנזוג ודולפין בבריכה קטנה באילת למשל, אם מישהו רוצה את הלא מודע שלי אני תורם בשמחה, כל הקודם זוכה) ותחושות לא נעימות של תלישות, ניכור, קנאה וחרדה. המסר מהיקום ברור לי, אני לא יכול יותר לברוח, ואני נקרא ליצור את האלבום ולהתקדם לעבר מקום של השלמה עם האבל. 

הייתי ער חצי לילה וסיממתי את עצמי עוד. התעוררתי בסביבות 9:30, לא בטוח שאני מעוניין לחיות. 

התלבטתי הרבה אם להכין קפה או להמשיך להסתמם, לאונן עם פנטזיות מזוכיסטיות קשות וחסרות תוחלת ולחתור לעוד מחזור שינה שממנו אקום עוד יותר תלוש ומאוכזב מעצמי. 

הטלתי מפרט של דרים ת׳יאטר. בצד אחד יש את הלוגו שלהם. בצד השני חתימה של ג׳ון פטרוצ׳י. אני נוטה לבטוח בג׳ון. ג׳ון אמר לעבוד.

התחלתי ליצור את הפרטיטורה למיתרים ב"Non Presence״, השיר הראשון באלבום בו אני מגלם רוח רפאים שלכודה בביתה של אשתי לשעבר. השתמשתי ב החדשים של התזמורת הסימפונית של וינה שקניתי לפני כחודש במבצעי הקיץ. לא אלאה בהסברים טכניים, אבל מדובר בפסגת הטכנולוגיה העכשווית, זה נשמע ריאליסטי לגמרי ויצרתי איתם תזמורת מכושפת, דינמית, מפורטת ומלאת ניואנסים בסגנון של סרטי היצ׳קוק. 

היו רגעים שקראו לי להתייאש כי זה לא היה קל. נשארתי נאמן למה שאני באמת רוצה שיקרה ולא לחלק הלא מודע שרוצה לחבל בזה. 

בשש לפנות ערב סיימתי, שבע רצון עד מאוד. 

הקלטתי תפקידי גיטרה (חשמלית ואקוסטית) לכל השירים מלבד שניים שאותם אקליט מחר. 

לקראת השיעור עם בן מחר הקלטתי לששה שירים ערוצי שירה שהם אמנם לא סופיים אבל הם יותר מערוץ גייד שנועד להיות רק פיגום לבנות את העיבוד סביבו. עבדתי עליהם. האתגר הגדול היה לא לבכות בזמן שאני שר, במיוחד ב"Our Wedding Day״. אני רוצה לקבל ממנו משוב לגבי ההגשה, המבטא וכל הדברים שאני לא חושב עליהם לפני שאני ניגש להקליט את השירה הסופית. 

בבוקר נסעתי לשיננית במרכז העיר וזו היתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית מאז יום שישי בצוהריים. יותר נעים בפנים, אבל היה טוב להיזכר שיש גם עולם חם ודביק בחוץ. 

אני מתנייד בין ״פאק זה פנטסטי״ ל״זה חסר ערך לחלוטין״, אבל רוב הזמן בצד החיובי של הסקאלה, הרבה בזכות הנוכחות של בן בתהליך. 

בפרויקט ההצגה הגרנדיוזית של כוכב הילדים העולה מרוצים ממני בינתיים. אני עובד על זה בשולי היום וזה מצריך כח רצון ורגשות אשם. 

הרעיון של בן שאקליט את האלבום בדיוק שנה לאחר הסופה הגדולה בחיי מוכיח את עצמו. אני בוכה המון והלילות רוויים בחלומות מבולבלים על אקסיות ודירות ישנות. לפעמים מופיעה בהם גם דמות נשית חדשה ונעימה. הלא מודע שלי רושף וגועש כמו לבה מינית בבטנו של הר געש. 

בבוקר אני תמיד מתעורר חלש וכאוב וזה הולך ומשתפר לאורך היום. 

אתמול טיגנתי שניצלים בלי תירוץ של ילדה שצריך להאכיל. היום דרדסתי סביצ׳ה סלמון לא מאוד מוקפד. 

אני משתדל לכבד את הרגשות שעולים ואת המחשבות שמתרוצצות. לתת להם להיות, לא להילחם בהם ולהמשיך ליצור.

אני בדיאטת אינפורמציה ומשתבלל אל תוך הסיוטים והיצירה שלי, אבל במהלך הסופ״ש נתקלתי בזה:

אלכוהוליזם הוא סימפטום של חוסר בטיחות במערכות יחסים (גם עם עצמי). 

הופיעו שם גם המושגים בועה ורכבת הרים, שניהם שימשו אותי השבוע לתאר לבן את האינטרו שאני מדמיין למה שהוא כנראה השיר הכי חשוב באלבום וזה שהכי מסריט ומבלבל אותי (Unsecured Connection). 

בבוקר כתבתי לבעלת הבית ששנה חלפה עברה לה ושאני צריך לתת לה צ׳קים לשנה הקרובה. היא שאלה אם אני בבית כי בעלה רוצה לבוא לדבר איתי. חשבתי שהוא רוצה לנזוף בי על האורגיות ההמוניות והרועשות שאני מארגן מדי ערב אבל הוא הגיע לבשר לי על העלאה של 200 ש״ח בחודש. עשיתי פרצוף עצוב. 

התעניינתי גם בדפוסי היקשרות כאוטים כשאתה גם חרדתי אמביוולנטי וגם נמנע, לפעמים כמעט בו זמנית, וכמה קשה לבסס זוגיות ככה, במיוחד אם הצד השני לא מחויב כמוך לעבודה העצמית והזוגית הנדרשת, מה שמאוד נפוץ בעידן בו אנו חיים. 

לפני שנה בדיוק עזבתי את הבית לair bnb ביפו העתיקה, אחרי 19 שנה של אהבה ועשור רציף של זוגיות. 

לא היה רגע בשנה שחלפה שחשבתי שאולי ההחלטה לעזוב לא היתה נכונה, 

אבל גם לא היה יום שלא בכיתי בו כמה וכמה פעמים מכאב, מאבל, מבדידות, מצער ומגעגועים.

הפרידה מאוד נוכחת בחלומות ובסיוטים שלי בחצי השני של הלילה, בשילוב עם הפרידה הטרייה יותר. הלא מודע שלי משתולל בשנתי, ואני מתעורר עייף.

הפצעים עדיין פתוחים ומדממים, ואני רוצה לחשוב שהחלומות הם ביטוי לעבודת עיבוד של הנפש, כחלק מתהליך שיושלם מתישהו. 

היום אני נח. זה ליל חניה. 

יש עוד כברת דרך לעבור. 

אני מלא בהודיה שהבן שלי חזר מהמסע המטורף בהודו (השלישי שלו) בלי שריטה. 

הם חזרו דרך אדיס אבבה לאחר שחצו 22,000 ק״מ עם ואן לרוחבה של הודו ואז חרשו את ההימליה על אופנוע. 

קיבלתי מתנות מלאות אהבה וכוונה. הציור (והמגנט הנלווה) הוא עבודת יד שנוצרה על פי תיאור מדויק וספציפי של הבן. 

תליתי אותו ואת ״Never Give Up" על שני המסמרים שנותרו מיותמים בחדר השינה לאחר שהסרתי מהם את הספרדר שלא צבר הרבה קילומטרז׳. 

אני מתרגש לקראת השיעור עם בן בעוד שעה.

בשני ובשלישי עבדתי על תפקידי הגיטרה (חשמלית ואקוסטית) והקלטתי ערוצים זמניים בכל השירים במטרה לעבור עליהם עם בן. קבעתי עוד שיעור למחר כי רק לשמוע את כל האלבום לוקח 56 דק׳ ואני רוצה שנוכל לדון בדברים בנחת. יש לו רעיונות נהדרים ומדויקים איך לשפר והוא נוסך בי בטחון שכרגע מאוד מעורער, גם כי כושר הנגינה שלי ירד בחודשים האחרונים עקב כל ההתרחשויות וגם כי לא הקלטתי שירים חדשים שלי כבר 13 שנה (בעבודה רוב המוזיקה שאני יוצר היא *לא* רוק אלטרנטיבי אפל).

בשיר הראשון ניגנתי בפזמונים תפקיד של Power Chords עם דיסטורשן כבד בשני ערוצים שמופנים לקצוות הנגדיים של השדה הסטריאופוני. בניינטיז זה היה פחותויותר חובה בכל שיר אבל אני לא יודע כמה שנים כבר לא הקלטתי סוג כזה סאונד. חיוך נרגש ושטני עלה על שפתיי, כאילו חזרתי לגיל 16.

היום הקלטתי ערוצי גייד שירה חדשים, עכשיו כשיש כבר תופים, בס וגיטרות זמניות להישען עליהם. זה ממש מתחיל להישמע כמו אלבום, and dare i say אפילו אלבום רוק.

בגלל שרוב המרץ והפוקוס שלי מופנים ליצירת האלבום בימים אלו על חשבון דברים חשובים אחרים לא הספקתי לבשל להיום והזמנתי קוריאני. ההזמנה התעכבה בשעה ורבע והתחילה להתקדם רק כשהתחלתי להתכתב עם נציגת השירות של וולט (שהייתה לבבית ומסורה).

היה נעים לקבל פתק עם לב, וזה עשה לי עצוב כשהבנתי על איזה מיתר זה פורט.

לקחתי אישית גם את המסרים של עוגיות המזל:

וחוצמזה הסתפרתי:

אני מתעורר כמעט כל בוקר מסיוטים עם הרבה כאב לב. מחרתיים זה שנה מאז שעזבתי את הבית ונכנסתי למלונה. אני רוצה לנקות את הבית ולא מספיק, מחר בלילה הבן שלי חוזר בעזרת השמש מהודו וביקש שיחכו לו סטייקים כשיגיע כי הוא בדודא קשה לפרה כבר חודשים. שאלתי אם גם רוסטביף סבבה ונענתי בחיוב. 

בנוסף לכל יתר המרכיבים של השנה הקשה והמטורפת הזו התחילו לבנות פה מרפסות בבניין לפני כחודשיים, ורעש הקידוחים מתעצם והולך ככל שהם מתקרבים לקומה שלי. 

עוד מעט, עוד כמה שבועות דברים יתחילו להירגע ולהשתפר.