מתחת לפרווה

הקאנטרי עדיין סגור, והבוקר חזרתי למסלול הליכת הבוקר הקבוע שלי מימי הסגרים דרך מרכז יפו, חוף עג׳מי ויפו העתיקה. הרחובות עדיין שוממים והנהנתי עם חיוך קטן למעט האנ.שים שנקרו בדרכי ופגשו את מבטי. אתמול לפנות בוקר צעדתי עם תהום לפארק המסילה ובחזרה דרך פלורנטין וראינו את הבנין באברבנאל שקרס מפגיעת טיל, קרוב לדירתנו הקודמת.

בשישי דווקא היה לנו יום נחמד, בבוקר הלכנו לספא הזוגי התת קרקעי והמרשים באזור כיכר דיזנגוף שהיה חלק ממתנת יום ההולדת שלי. עיסו אותנו במיומנות ובמסירות במשך שעה וחצי, לאחר מכן צעירה מקועקעת ויפה הצליפה בי בעוצמה בחמאם וקינחנו ב30 דקות באמבט אבן זוגי עם פירות וקצף. כשחזרנו עשינו ׳מסיבה׳ עם סשן וזיונים וחשבנו על חופשת הצלילה המתוכננת בדהב שבינתיים נאלצנו לבטל. נראה לי שגם סיור הזוחלים הלילי במערב הנגב שתוכנן ליום ו׳ לא יתקיים.

בשבת בבוקר תהום התעוררה מהאזעקות והעירה אותי. הגפנו את התריסים וביצענו נוהל חיבוקים במסדרון בכל אזעקה (אין לנו ממ״ד) ובערב לאחר שהאזעקות היו ממש קרובות וחזקות והדלתות רעדו מהבומים והטראחים ירדנו להתרשם מהמקלט (אנחנו גרות בקומה שביעית) אבל מסתבר שאין שם בופה, אקווריום, ספות, ג׳קוזי ומזגן... כל התנאים הבסיסיים. בסבב הבא של האזעקות כבר יצאנו לחדר המדרגות. 

אין לנו טלוויזיה ואני לא צופה בכלל בערוצי החדשות. אין לי גם טלגרם, ווטסאפ, טיקטוק או טוויטר, בפייסבוק יש לי רק כמה מאות חברים והפיד נוטה לשעמם ולחזור על עצמו מאוד מהר. באינסטגרם אני כמעט לא משתמש מעבר לפרסום תמונות מדי פעם. אני קורא רק כותרות ופרשנות, לרוב באתר ״הארץ״ וקצת בטמקא, וואלה, CNN ו-The Guardian. אני עדיין מאוד מודע לכל ההתרחשויות המזוויעות וגם להלכי הרוח, סרטוני ה״סנאף״, תעמולת הקונספירציות והחרדות.

הלוואי שכולם ישובו לביתם בשלום במהרה. הלוואי שבשוך הקרבות יגיע עידן של שלום ושגשוג לכל הא.נשים באזור הקדוש לשמצה הזה ושהשנאה, האלימות, האיבה, הכוחנות והגזענות יעברו מן העולם כמו סיוט רע.

דורשים צעדים נואשים.

נקבת הבז הלבן נחתה בקן הציפורים. 

📸 - תהום

לאן נעלמו כל הדברים שלמענם נלחמתי?

לאן נעלמו התשוקות והפנטזיות, החשקים והצרכים,

האנרגיות המתפרצות, החיוכים והניצוצות, הרעב והצמא,

לאן נעלמו ההתרגשות והציפייה, הכמיהה וההשתוקקות,

הדחפים והזרמים, העונג הזוהר, ההשראה, ההתפעמות.

לאן נעלמה האהבה?

זו לא השלמה, זה ייאוש מחופש לשלווה.

״הרווחת את מקומך בעולם הבא״ היא אמרה כשהתחלנו בדרך הארוכה חזרה ומייד תיקנה: ״בגן עדן״.

היה ממש קשוח אצל האורתופד בונה מכשירי ההליכה בעכו. בשלב כלשהו הוא כמעט איבד עשתונות והכריז בכעס ובעלבון שהוא מתייאש, מחזיר לה את הטפסים של משרד הבריאות ושתמצא מישהו אחר שיבנה לה מכשירים.

היא לא הצליחה לקום וליישר את הברך במכשיר של רגל שמאל למרות שבמשך 3 שעות וחצי הוא עלה למעבדה וחזר עם עוד התאמות ותיקונים. הייתי צריך לתעל את מלוא האינטליגנציה הרגשית שלי כדי להכיל את התסכול, הקיבעונות, החרדות והאגו שלו ושלה ולהצליח לנווט את הפגישה שהתארכה וסערה הרבה מעל למצופה לחוף מבטחים.

התגייסתי גם לעזור עם הסרת והלבשת המכשירים ונעילת הנעליים על הרגליים המשותקות, הבצקתיות והנפוחות שלה, תירגלתי איתה נשימות מיינדפולנס (4-7-8) להפגת החרדה, עודדתי אותה כשבכתה וכשצווחה מכאבים, ביליתי שש שעות וחצי בכבישים (ת״א->רחובות->עכו->רחובות->תל אביב), רובן כאשר אני דחוק במושב האחורי בוואן שלה מאחורי כסא הגלגלים הממונע ומקריא לה את הנחיות הניווט בקול מאוד רם כדי להתגבר על שאון ושקשוק הרכב, המתנתי איתה שעה עד שייפתח, השגחתי פעמיים על שירותי הנכים בקופ״ח הסמוכה, וכל זה בשביל אישה בת 76 שאני אפילו לא מחבב.

כשחזרתי הביתה אחרי 11 שעות לא שתיתי בקבוק יין אדום ואז בקבוק וויסקי, לא הזמנתי צ׳יזבורגר 400 גרם עם בייקון ומגוון תוספות מטוגנות, ולא לקחתי כמות כפולה של כדורי שינה והרגעה. הלכתי לג׳ים במקום ועכשיו אנסה להשלים אימון גיטרה, לפחות חלקית.

״הרווחת את מקומך בעולם הבא״ היא אמרה כשהתחלנו בדרך הארוכה חזרה ומייד תיקנה: ״בגן עדן״. צחקקתי ביובש ושאלתי אם אפשר כבר לממש את ההטבה.

הצלחתי להישאר נקי במהלך יום ההולדת המיותר, למרות שהוא היה קשוח עם רגשות כבדים וללא בילויים או חגיגות.

בשבת בערב תהום ערכה לי את הטקס המסורתי עם מתנות חמודות, מקסימות ומלאות לב וכוונה. היו לה דמעות רבות בעיניים כשהעיקה לי אותן והרגשתי את האהבה הרבה שלה והרצון העמוק לשמח אותי.

כל המתנות היו עטופות למשעי ואלגנטיות למראה. היה שם כרטיס ברכה ענק עם פסנתר כנף שמזדקר כשפותחים אותו ואיחולים משמעותיים בכתב יד. צלוחית שחור לבן עם חתול קורץ בשביל תוספי התזונה הרבים שלי. סט כפיות מתכת צבעוניות בצורת גיטרה. סט מבחנות השקיה צבעוניות ומעוטרות. סט גינון עם תיק ייעודי וכלי עבודה רבים. מעטפה מקושטת ובתוכה הזמנה מקצועית למראה שהיא הכינה בעצמה לסיור זוחלים לילי במערב הנגב עם המומחה הבכיר בארץ. עוד מעטפה מקושטת עם הזמנה ליום ספא זוגי. מעמד מהודר לאוזניות לאולפן. מצקת ארגונומית סגולה. מחבת ברזל איכותית שחורה וכבדה שעליה צלתה נתח מיושן של האדם הקדמון. שלושה זוגות גרביים מגניבים עם ציורים, תחתוני בוקסר עם הדפס של הפרצוף שלה על ציור של גוף שתופס לי את הזין, ומגבר גיטרה קטנצ׳יק אך משוכלל ואיכותי בצבע לבן וינטז׳ כדי שאנגן גם בסלון ולא רק כשאני ספון באולפן.

לאחר שאכלנו היא סחבה אותי למיטה והזרימה אותי לסקס מהוסס ורתוע אבל לא אהבתי את עצמי במהלכו והרגשתי רע אחריו. למחרת אמרתי לה שלחתור לעשיית סקס כדי לסמן וי ולטשטש את הבעיות זה בדיוק הדפוסים הישנים, ושתתמקד בלהבין קודם כל בעצמה מה היא *באמת* רוצה ומה היא תמשיך לרצות גם אחרי שתקבל. ושבמקביל תחתור להתקרב אליי *באמת*, מתוך מודעות, נוכחות, כנות וראייה מציאותית. ״אני בעלך, אהובך והשותף שלך, לא איזו פלנטה מרוחקת״.

אני צריך לשמוע ממנה דברים ברורים ועקביים ולא מוכן להעביר את עצמי עוד סבבים של התמסרות, אשליות ותקווה ואז שמיטה והפקרה.

ביום ראשון שהיה יום ההולדת עצמו לא עשיתי שומדבר מיוחד. כושר, אימוני נגינה ושירה ובערב נגינה בסלון עם המגבר החדש. קידמנו גיחת צלילה עתידית בדהב שזה מעשה אמיץ בהתחשב בחופשת הצלילה המחרידה האחרונה שלנו בחו״ל. אחה״צ הגיע שליח עם חלק מציוד המוזיקה שהזמנתי לעצמי מארה״ב, כאקט של אהבה עצמית ומחויבות להמשך הגמילה.

הדבר הכי טוב היום מלבד הגשם שהתחיל לרדת בעודי כותב זה שיש עוד 364 ימים עד היומולדת הבא. השנה הקרובה תצטרך להתאמץ ממש כדי להיות מחורבנת כמו קודמתה. מקווה שבמהלכה יהיו קצת יותר מרחבים וסיבות למסיבות.

אני ממש מתגעגע לאלכוהול. 

מותר להתגעגע, נכון? /: 

תהום: ״אני חושבת שגם לדן חסר המגע, זה לא רק שלי חסר המגע, אבל כאילו… אולי זה קצת גזר הדין שאני כרגע משלמת על זה שהפלתי את המרחב המיני בפעם האחרונה וכאילו, חיבלתי בו ממש״.

מטפלת: ״את יודעת, אני תוהה… זה מקובל על שניכם הביטוי הזה?״

אני: ״לא עליי. ׳גזר דין׳… אני מעניש, את נענשת…״

מטפלת: ״אני מקשיבה לך וחושבת: אין איך לצאת מהמרחב שתיארת. פישלתי, אני מקבלת עכשיו את התוצרים של ההתנהגות שלי, אני מבינה, ואני תקועה עם הדבר הזה עד שהוא יפסיק… כאילו זה נשמע שעד שהוא יחליט ששילמת מחיר הוגן מספיק למה שעוללת… זו סיטואציה שבה את לגמרי פאסיבית. הרי אתם לא אבא וילדה, זה לא מורה או הורה עד שהוא יחליט שהוא מפסיק את העונש. זה לא הסגנון הזה של יחסים. יש לי תחושה שאת מחכה שדן יחליט שנענשת מספיק ואפשר להחזיר לילדה את הטלוויזיה״.

תהום: ״אני כל הזמן נתקעת בנקודה הזאת, איך אני מתחילה להפעיל את זה עכשיו אם אני רוצה. אני עכשיו מחכה לאוקיי מדן באיזשהו מקום בקטע הזה…״

אני: ״את לא מחכה לאוקיי, את מחכה שאני אעשה את זה במקומך. זה לא לאוקיי. זה לא שביקשת ואמרת וחזרת ואמרת. לא אמרת כלום״.

מטפלת: ״את מבינה מה הוא אומר? הוא אומר את זה שנים פה כבר. יש לך איזושהי תפיסה בראש שאת מחכה לאוקיי שלו בלי שאת שמה את הצורך שלך, ׳אני רוצה שנזדיין׳. אין את המילים האלה. אין אמירה קונקרטית, ׳בוא למיטה אני מחכה לך׳. איפה האמירה הקונקרטית שלך? כל שלושת החודשים האלה לא היתה?״

תהום: ״לא חושבת. לא בצורה מפורשת. זה גם לא שאני מקבלת איזו השראה מנשים אחרות שיוזמות סקס בתדירות מסויימת. הרבה פעמים אני מקבלת את הרושם שהגבר הוא זה שיוזם את הסקס ולא האישה״.

מטפלת: ״הרושם הזה מאיפה?״

תהום: ״משיחות עם חברות שלי ואנשים שאני מכירה״.

מטפלת פונה אליי: ״תסביר את הבעת הפנים הזו״.

אני מצחקק: ״אין מולי מראה, אני לא יודע איזו הבעה עשיתי… אני קורא בכלוב, תהום קוראת בכלוב, אני חושב שכשנכנסתי לכלוב הדבר הראשון שהכה בי זה כמה… הנשים הכי מיניות בארץ בכל הצדדים של המיניות, גם שולטות וגם נשלטות, נשים שמאוד שמות את הצרכים המיניים והתשוקות שלהן בפרונט. אני לא יודע על אילו חברות תהום מדברת אבל החברות שלה לא *כאלו* ייאבשות. גם תהום בעצמה, הכרתי אותה סופר מינית. בשיחות המסנג׳ר הראשונות עוד לפני שנפגשנו הייתי זורק לה איזו אמירה מינית והיא היתה מחזירה לי באבוהה בוהה ומשאירה אותי פעור פה״.

המטפלת ותהום דיברו על ההיתכנות של יוזמה מינית נשית בזוגיות ארוכת טווח.

תהום: ״זה מאוד לא קל לי לבוא לדן ולהגיד לו שאני רוצה שנעשה סקס. זה גם כזה מרגיש לי אאוט אוף דה בלו, מה הקשר...״

מטפלת: ״מתי יהיה קשר? איזה קשר צריך להיות?״

אני בטון מסגביר: ״יש קרוב לודאי עוד דרכים לעשות את זה חוץ מלבוא ולהגיד אאוט אוף דה בלו: ׳אני רוצה שנעשה סקס׳. לבטא את זה לאורך זמן, לדבר על הגעגועים מתי שאנחנו יושבות בנינוחות יחסית… לדבר על זה…. לחשוב על דרכים להמיס את הקרח, בוא נעשה רק את זה, משהו מאוד מוגבל, רק כדי להתחמם קצת, אימון…  בוא איתי למיטה, אתה לא צריך לעשות כלום, רק לעשר דקות תן לי להיות אתך במיטה… תישן…״

מטפלת: ״איך כל זה נשמע לך?״

תהום צוחקת: ״זה נשמע לי מעולה… לא חשבתי על זה ואני אומרת לעצמי איך לא חשבת על זה ככה בכלל אפילו? זה היה כאילו שחור לבן, או שיש סקס או שאין סקס. זה משהו באמצע שאני לא מצליחה להבין. עכשיו הכל מתחבר לי וזה נראה נורא הגיוני, שיש מרחב גדול שאפשר לזוז בו… אני באמת ממש פחדתי לגשת לדן בקטע הזה. איפשהו לא דיברנו על זה בכלל״.

מטפלת: ״הפער הזה בין תהום המינית של פעם לבין… יש כאן ילדה אבודה וחרדה שאין לה מושג איך יוצרים מרחב מיני. אני מקשיבה לך וחושבת: מה הקשר בין שני החלקים האלה? אמרת את זה נורא יפה, שאת מכירה רק שחור-לבן, את לא מכירה את האמצע״.

אני: ״מה שאמרת עכשיו זה בדיוק מה שאמרתי לה כשחזרנו לפני שהתחתנו. שאנחנו טובות בדרמות אבל בואי נמצא את האמצע… שנוכל להיות ביחד ושזה יהיה בסדר, בלי להיפרד ולחזור״.

מטפלת: ״את גם מכירה את המין רק בקצוות. את לא מכירה מין אינטימי, שצריך לדבר ולתווך אותו, שאת מביאה את עצמך לאט לאט. הקצוות של הדרמות הם גם במיניות שלך״. 

כחלק מתהליך ההחלמה וההסתגלות של המוח אני חווה sobriety fatigue, ישן ומתעורר בכל מיני שעות מוזרות או בכלל לא נרדם כמו הלילה.

כשלבסוף נרדמתי ב2am, שעה לפני שעת ההתעוררות הפחותויותר קבועה שלי בשבועות האחרונים, היו לי סיוטים קשים ממש, מהסוג שמרגישים הקלה רגעית כשמתעוררים מהם עד שנזכרים שגם המציאות קשה, מבעיתה וטורדנית (ולכן מן הסתם החלומות).

48 ימים בלי כדורים ו45 ימים בלי אלכוהול, במהלכם הצלחתי לשרוד סופ״שים, ערבי חג וחגים עתירי טריגרים. צפויים אתגרים נוספים בשבוע הקרוב עם יומולדת מיותר ונסיעה נוספת לעכו עם אמא שלי כדי להמשיך להתאים לה את מכשירי ההליכה (יאיי!).

עברו יותר משלושה חודשים מהפעם האחרונה שעשיתי סקס ואיזה מזל שאני בטיפול מיני זוגי כבר 21 חודשים (סרקזם).

העדות הפחותויותר בודדה לשיפור היא עליה של אלפיון נוסף בדירוג שלי במשחקי המוח.

בעודי כותב כאן אבא שלי בן ה76 עולה במסנג׳ר ומוסיף עוד עופרת לנשמה:

בכל 10 ימים כשמגיע שיעור חדש מהמורה האמריקאי אני מתבקש למלא שאלון בנוגע לשיעור הקודם, ולדרג מ1 עד 5 לגבי כל תרגיל שקיבלתי אם אהבתי אותו, אם הוא היה מותאם לרמה הנוכחית שלי, אם ברור לי איך הוא ישפר אותי, אם הוא הוסבר היטב ואם ברור לי איך להתאמן עליו. אם התשובה שלי היא 3 ומטה אני מתבקש להסביר מדוע.

לפני כמה שבועות התלוננתי לאורך כמה שיעורים שהתרגילים קלים מדי, והמורה כתב לי וביקש שאעשה שוב את מבחן ההערכה שעשיתי כשהתחלתי את השיעורים איתו לפני שנתיים וחצי. מאז הוא התחיל להפגיז אותי בתרגילים מהגיהנום שכנראה נכתבו על ידי השטן עצמו, ארוכים ומפותלים עם שינויים קיצוניים בפוזיציות, בחלוקה הקצבית, עם שילוב של טכניקות מתקדמות שונות ללא מרווח נשימה.

עבדתי על התרגילים לאורך השבועות האחרונים במקביל ליתר הדברים שאני מתאמן עליהם כמו אימפרוביזציה והרמוניה, והצלחתי להביא אותם לרמה פחותויותר סבירה בדיוק כשהגיע הזמן לשלוח למורה את סרטון הוידאו החודשי. זה עדיין מאוד רחוק מהמהירות המירבית שלי שכבר נושקת ביום טוב ל800 תווים בדקה אבל ברמת קושי כזו זה הישג רק להצליח לנגן את זה בשטף.