מתחת לפרווה

אני מתרגש לקראת השיעור עם בן בעוד שעה.

בשני ובשלישי עבדתי על תפקידי הגיטרה (חשמלית ואקוסטית) והקלטתי ערוצים זמניים בכל השירים במטרה לעבור עליהם עם בן. קבעתי עוד שיעור למחר כי רק לשמוע את כל האלבום לוקח 56 דק׳ ואני רוצה שנוכל לדון בדברים בנחת. יש לו רעיונות נהדרים ומדויקים איך לשפר והוא נוסך בי בטחון שכרגע מאוד מעורער, גם כי כושר הנגינה שלי ירד בחודשים האחרונים עקב כל ההתרחשויות וגם כי לא הקלטתי שירים חדשים שלי כבר 13 שנה (בעבודה רוב המוזיקה שאני יוצר היא *לא* רוק אלטרנטיבי אפל).

בשיר הראשון ניגנתי בפזמונים תפקיד של Power Chords עם דיסטורשן כבד בשני ערוצים שמופנים לקצוות הנגדיים של השדה הסטריאופוני. בניינטיז זה היה פחותויותר חובה בכל שיר אבל אני לא יודע כמה שנים כבר לא הקלטתי סוג כזה סאונד. חיוך נרגש ושטני עלה על שפתיי, כאילו חזרתי לגיל 16.

היום הקלטתי ערוצי גייד שירה חדשים, עכשיו כשיש כבר תופים, בס וגיטרות זמניות להישען עליהם. זה ממש מתחיל להישמע כמו אלבום, and dare i say אפילו אלבום רוק.

בגלל שרוב המרץ והפוקוס שלי מופנים ליצירת האלבום בימים אלו על חשבון דברים חשובים אחרים לא הספקתי לבשל להיום והזמנתי קוריאני. ההזמנה התעכבה בשעה ורבע והתחילה להתקדם רק כשהתחלתי להתכתב עם נציגת השירות של וולט (שהייתה לבבית ומסורה).

היה נעים לקבל פתק עם לב, וזה עשה לי עצוב כשהבנתי על איזה מיתר זה פורט.

לקחתי אישית גם את המסרים של עוגיות המזל:

וחוצמזה הסתפרתי:

אני מתעורר כמעט כל בוקר מסיוטים עם הרבה כאב לב. מחרתיים זה שנה מאז שעזבתי את הבית ונכנסתי למלונה. אני רוצה לנקות את הבית ולא מספיק, מחר בלילה הבן שלי חוזר בעזרת השמש מהודו וביקש שיחכו לו סטייקים כשיגיע כי הוא בדודא קשה לפרה כבר חודשים. שאלתי אם גם רוסטביף סבבה ונענתי בחיוב. 

בנוסף לכל יתר המרכיבים של השנה הקשה והמטורפת הזו התחילו לבנות פה מרפסות בבניין לפני כחודשיים, ורעש הקידוחים מתעצם והולך ככל שהם מתקרבים לקומה שלי. 

עוד מעט, עוד כמה שבועות דברים יתחילו להירגע ולהשתפר. 

ממש צריך כבר להסתפר, 

אבל נחמד לי שיש לי כל כך הרבה שיער.

הפרלינים הגיעו ליעדם בשלום. 

היתה לי שיחת עומק עם אבא שלי. מסתבר שהוא הנחיל לי בהצלחה יתרה את טראומות הילדות שלו כילד נכה פוליו, את חוסר היכולת לבטוח באף אחד, את החרדות ואת רגשי הנחיתות. 

הוא הפציר בי לא להתייאש מחיפוש זוגיות, למרות ששלוש נישואיו היו כישלון מרסק. 

זה נכון, מאז שאני זוכר את עצמי, עוד מהגן, תמיד היתה בי כמיהה לדמות אהבה מהמין החזק והיפה. זה תמיד הפעיל והניע אותי. הוא אומר שלמרות שהצליח להגיע למצב שסבבה לו לבד, ולמרות שאכל מרורים בכל מערכות היחסים שלו עם נשים, עדיין יותר אומלל לו בלי. 

אני שומע פה הזדמנות לתיקון של קללת ההעברה הבין דורית. 

אצל אמא גם עבר בשלום. שאבתי וצילמתי והייתי נחמד. היתה לי הבלחה של למה נמאס לי מפמדום. 

כשחזרתי במקום להתפורר כמתבקש השלמתי את הקלטת הבס לאלבום. יצא חומה בצורה של תדרים נמוכים עקביים ואיתנים.

הופתעתי מכמה רגש ומשמעות הצלחתי להכניס בAttack של כל תו, בין אם בעזרת האצבעות או המפרט. לפעמים ליטפתי באמפתיה, לפעמים יצרתי עומק מפחיד, לפעמים נשכתי ולפעמים בעטתי. כל הזמן רקדתי. יש עכשיו דובים ובס בכל השירים, והגיע הזמן להאמין שאני יודע לנגן בגיטרה, ויודע לשיר, ויודע לתזמר מיתרים ולעטר בסינתים ולהביא ביציות יצירתיות, ושאני יודע לבשל את כל זה שיצא טעים. 

כמה קשה זה להאמין, ואיזה מזל שיש דדליין נוקשה שלא משאיר לי זמן לשקוע בספקות. 

נישקתי את הבס לפני שהחזרתי אותה לסטנד. היא שיתפה פעולה כמו הסאבית האולטימטיבית והתמסרה לרגשות ולצרכים שלי תוך הפצת האור, היכולות והעוצמות של עצמה. 

עכשיו אני צריך לתנות אהבים עם חמש הגיטרות והמנדולינה. 

במקביל אני גם עובד.

אתמול התחיל בסדר גמור.

עשיתי סיבוב יעיל להפליא דרך חנות המשקאות, הסופר פארם בשדרות ירושלים, חומוס עם עצמי באבו חסן והרכבת מארז פרלינים ושוקולדים ליום ההולדת ה78 של אבא שלי שחל מחר. לפני שנתיים הוא אסר עליי להביא לו מתנות שאינן שוקולד ובשנה שעברה השביע אותי לעולם לא לגלות לו מהכין הפרלינים כי הם הכי טובים שאי פעם אכל. 

חזרתי במונית כדי לשמור על הפרלינים מהשמש אבל כשהגעתי הביתה במקום להקליט בס לאלבום הרגשתי עייף ומשותק. ניסיתי לנוח אך לא התאוששתי. התייאשתי מעצמי, שתיתי, לקחתי כדורים. הזמנתי אוכל מקסיקני חריף. התעוררתי לפני חצות ולא הצלחתי להירדם חזרה. הייתי משועמם נורא, עייף מדי להיות פרודוקטיבי, אנין מדי למצוא עניין באינטרנט. 

בסוף הצלחתי להירדם לפנות בוקר ולהתעורר עם כאב רגשי חד ונוכח. 

הבנתי שהמסר הוא שאין לי לאן לברוח. 

התיישבתי בניגוד לרצוני להקליט בס והשלמתי 8 מתוך 11 שירים (בOur Wedding Day אין בס ודובים). יצא ממש טוב. לארוחת ערב הכנתי סביצ׳ה טונה. 

יצירת האלבום היא העבודה הבריאה על הצל הלא מודע שלי, החיבוק והטיפול שאני מעניק לכאב על ידי שהיה איכפתית איתו בניגוד לנסיון לברוח ממנו ולהעלים אותו. אני לא יודע אם בן מבין כמה העבודה שהוא עושה איתי משמעותית עבורי. 

מחר כשאחזור מרחובות מביקור היומולדת אצל אבא וביקור ה״תשאב לי את המזרן עם הדייסון שלך וצלם לי את הנזילה של השכנה מלמעלה עם המצלמה שלך״ אצל אמא אקליט בס בשלושת השירים הנותרים, ושארית השבוע תוגדש לתפקידי הגיטרה (או פסנתר) העיקריים בכל שיר. 

בחמישי בלילה הבן היפה שלי ובת זוגו השמשית אמורים לחזור מהודו ולנחות כאן. מנסה להדחיק את הדאגות מהטיסה ולדמיין את החיבוק הארוך והתחושה הנעימה שתהיה לי באיחוד המחודש איתם.  

אני חושב הרבה על למה כל כך עצוב לי, למה הבכי עדיין מתפרץ במעבר מחדר לחדר ריק. 

אני לא חייב להיות כל כך לבד, אני הודף את רוב הנסיונות להתקרב אליי, אבל גם לזה יש סיבות טובות.

אסיים את האלבום ואשלח לLA למאסטרינג. 

אסע לאילת.

אחגוג יומולדת בערב יום כיפור עם שחרור של האלבום, מה שיהיה שיפור משמעותי לעומת יום ההולדת הקודם בו ביליתי בבית המשפט לאישור הסכם הגירושין, ואז ברבנות לקביעת מועד לגט, ואז בערב היו טילים מאירן ופיגוע ירי קל״ב. 

ואז יהיו עוד עשרה ימים עד יום השנה לגט, להשלים את תהליך האבל על כל מה שהלב שלי עוד לא מצליח לשחרר, ולהתחיל לחשוב מה הלאה. 

רוב המיילים שאני מקבל לא נוטים לשמח, אבל הבוקר קיבלתי מייל מאקו״ם על חלוקת התמלוגים הרבעונית ונכנסתי לאתר לראות במה זכיתי. 

זה הכי הרבה תמלוגים שקיבלתי אי פעם בפער, ונראה לי שאני מנפץ שיאים אישיים מדי רבעון כבר זמן מה. 

לדעתי זה קשור לעובדה שהפקתי מוזיקלית ועיבדתי את ״אצלנו בגן״ שמאז שהתחילה המלחמה הארורה מושמע יותר ויותר, וכך אני הופך בעל כורחי לעוד אחד מהא.נשים שקוצרים רווח מהזוועה הבלתי נגמרת.

אולי גם יש יותר שידורים חוזרים של הפרקים בהשתתפותי ב״בואו לאכול איתי״, שם שרתי בית ופזמון מ״זוג גנרלים״ ואילתרתי פיזום טיפשי בשם ״דגי דג״ בעודי מתבל את דגי הסלמון וכאן 11 נאלצו לדווח עליו כיצירה מקורית ולשלם עליו תמלוגים, idk. 

הייתי מעדיף לקבל 0.69 ש״ח ושיהיה שלום. 

היום היה יום טוב.

אתמול הפחתתי את המינון של אסיול ל10 מ״ג (התחלתי מ15 מ״ג לפני חודש וחצי), שתיתי במשורה והצלחתי לקום בשעה נורמלית יחסית (5:30), הלכתי לג׳ים והמשכתי ליום פרודוקטיבי של אימונים, נגינה, עבודה, בישול, ושיעור מאוחר מהרגיל עם בן לעבור על תפקידי הבס עליהם התאמנתי כל השבוע. הפחתת המינון בהחלט עזרה לי להרגיש כאילו החתול השמן שרובץ לי על המוח עשה דיאטה, ולצאת שוב לפנות בוקר לג׳ים עם דמדומי הזריחה הרגיש *ממש* טוב, כמו חזרה לחיים אחרי קומה ממושכת.

קרו הרבה דברים שקשורים לאלבום בין הפגישות שלי עם בן שלשום והיום. חוץ מגיבוש תפקידי הבס והכנת רשימה של יתר הכלים הנדרשים בכל שיר, נראה לי שמצאתי שם ורעיון ל״עטיפה״, אבל זה מצריך סיפור.

האלבום נפתח בשיר Non Presence, בו אני רוח רפאים שמרחפת בדירתה של אשתי לשעבר. כשעזבתי את הדירה לפני כמעט שנה לקחתי רק את ציוד האולפן והצילום+החפצים שנידבה לי. היה מובייל צדפים שקניתי באילת שנים לפני שהכרתי אותה. היא ביקשה להשאיר אותו כי בדיוק מגיעה העונה בה הרוח מתחילה לנשב ולנגן בו.

אז האלבום מתחיל בסאונד של רוח והקלטה של רשרוש מובייל הצדפים החדש שקניתי בגיחה הראשונה לאילת כפרוד, מתוך מחשבה שכל פעם שהצדפים במובייל המקורי מרשרשים זו רוח הרפאים שלי שמתעופפת ברחבי ביתה.

השיר האחרון באלבום נקרא Unborn והוא אופרת רוק באורך של 9 דקות וחצי שמדברת על הרבה נושאים ומתאבלת על התינוקת Ocean שלעולם כבר לא תיוולד. השיר מסתיים במילים שחוזרות כמו תפילה:

God is in every petal of every wildflower

Every raindrop that quenches the thirst

Of beautiful planet Earth

בשיעור עם בן שלשום הוא הכיר בזה שהנגינה העדינה על מערכת תופים בחלק הזה כנראה כנה יותר משימוש בכלי הקשה שמייצגים טבע (שמופיעים בחלק מהשירים האחרים באלבום), אבל עדיין הציע שאשלב שם טבע איכשהו.

אתמול בלילה, כבר תחת השפעה, הוספתי לסיום המתפייד רחש של גשם רך ומרגיע, לא מטר זלעפות. זה היה נעים אבל היו חסרים לי קצת יותר פרטים ולכן הוספתי עוד דגימה (מספריה של משוגע לדבר שמסתובב בכל העולם ומקליט טבע באיכות נדירה, ההקלטות שלו משומשות בסרטים וסדרות ברמה הגבוהה ביותר) של טיפות יותר מובחנות ונפרדות.

היום כשהקשבתי לזה שמתי לב שלדגימה שהוספתי קוראים:

.“Rain storm aftermath”

התאהבתי מיידית ברעיון ששם האלבום יהיה: ״Aftermath of a Storm״ (בדקתי ואין כזה).

כמו כן התחלתי על לחשוב על שימוש בתמונת הכלנית הסגולה שמשמשת כסמליל שלי כאן כ״עטיפה״ לאלבום. אולי עם עיבוד נוסף כמו מסגרת הדרגתית של שחור לבן קשה שתשקף את הכאב והחורבן ממנו היא צמחה. התמונה באמת צולמה אחרי סופה שדי השמידה את רוב הכלניות במנחת מגידו בתחילת האביב האחרון כשיצאתי לטייל, לבכות ולצלם לבדי.

בשיעור בן נתן לי טיפים ממוקדים וטובים לתפקידי הבס שיצרתי, ואני מרגיש ששבוע האימונים פיתח לי את היכולת הכי חשובה של בסיסט שהיא לשמור על ארשת פנים אדישה ורדומה בזמן הנגינה.

אקליט בס לכל השירים במהלך הסופ״ש ובשבוע הבא אטפל בגיטרות באותה מתכונת.

זה מרגש ממש שזה קורם עור וגידים.

אני אוהב שיוצא שהאלבום מתחיל ברוח ונגמר בגשם.

הסברתי לבן את המשמעויות הנוספות שיש למילים האלה בעברית. רוח זה גם ghost וגם spirit, וגשם זה גם השורש של דברים שמתגשמים והופכים למציאות.

בעתידי. 

בוקר  שמגיע אחרי מספיק שינה, בלי שתיה וכדורים שאיפשרו אותה איכשהו. 

בוקר שמגיע ב4:45 ומאפשר לי להקדים את השמש עם תרגול מדיטציה, תרגילי מוח, תרגילי פיתוח שמיעה מוזיקלית וסאונד. 

אימון אינטנסיבי בקאנטרי. התאוששות בג׳קוזי. 

בשמונה בבוקר אני כבר על הדברים הכי דחופים. אני יוצר, אני מגיב, אני מטפל במה שנדרש. 

אני מגנן, אני מתאמן, אני מקדם וסקרן לראות איך הזרעים שנטעתי לאחרונה נקלטים וצומחים. 

אני מאחל בוקר טוב למישהי מיוחדת ואהובה שעושה לי נעים בלב ובגוף ושהקשר איתה הוא בחירה הדדית ולא תלות הדדית. 

אני מתקדם עם היום, בנחת ובתחושה שהוקצב זמן מספיק לכל מה שרציתי. 

אני יוצר עבור לקוחות בסקרנות, במיומנות ובכוונת לב טהורה. 

אני נרגש לקראת דברים מפעימים שיקרו בערב. 

ויש בקרים שמתחילים עוד בלילה, כשאני נוסע עם המצלמה בכת זוג, להיות שוב במקומות הכי יפים בעונה הכי יפה בשעה הכי יפה. 

ויש בקרים שהלילות לפניהם היו כל כך משמעותיים, מענגים ומספקים שהם פשוט מתמשכים להם את עד לפני הצוהריים ומשאירים חותם מתוק ומעודד שנותן כוח להמשיך. 

יש בקרים כאלו בעתיד, זה רק לא הבוקר הזה. 

הפרימיירה (האחרונה לעונה) אמש בהיכל אמנויות הבמה המרשים בהרצליה היתה

(יצרתי את המוזיקה לבערך חצי מנאמברים בחצי השנה האחרונה, כולל נאמבר הסיום הסוחף). 

הזכרונות מטושטשים לי מפאת כל האינטנסיביות של התקופה הזו, כל הכאב שהיה צריך לרכך, כל ההקרבה, כל הכאוס. 

דברים גדולים ובקרים יפים וצלולים בדרך. 

לוח הציפורים של השנה הנוכחית נקנה לפני קצת יותר משנה ונועד להיתלות בביתי הקודם. הוא עוד נשאר במעטפה שבה הגיע ונארז בחופזה עם יתר תכולת מגירת המסמכים. קצת הופתעתי לגלות את קיומו כשהתחלתי לפרוק ולהתפרק בדירתי החדשה. 

בשבוע שעבר הצצתי מסקרנות לראות מה צופן החודש הבא וכשהבנתי שהוא החודש האחרון בלוח אצתי לאתר של והזמנתי לוח לשנה הקרובה וגם פוסטר בולבולים בA3. (יש 15% הנחה עד סוף החודש, קוד קופון im-gay).

הלוח מסמל עבורי המשכיות של המסורות שגיבשתי השנה כגבר שחי לבד, ותקווה שהשנה הבאה תהיה קלה ונעימה יותר. 

וחוצמזה החלפתי מיתרים בבס בעצמי בפעם הראשונה. זה היה קצת מלחיץ, אני מרגיש גיבור, וההבדל בסאונד משמעותי מאוד, גם בבהירות, גם בעומק וגם במשך הצלילים. 

אתמול התחלתי בחזרות על תפקידי הבס בשירי האלבום שלי. החלטתי שמוטב להתאמן כמה ימים על כל השירים ורק אז להקליט במקום ישר להתחיל להקליט אחד אחד. 

איזו תחושה זו למלא את החלל באמפתיה, בגבורה, בזעם, בקופצניות ובעומק... וכל זה רק בעזרת אצבעותיי. זה כמו להחזיק זין שחור עבה וארוך בידיים ולהצליף איתו על הלחי של העולם.

אם תופים הם העצמות והמפרקים, הבס הוא הבשר והשרירים הגדולים... והגיטרה הזו יודעת גם ללטף ברכות וגם לנעוץ ברשעות. 

יש לי עבודה ומטלות, אבל כל מה שבא לי לעשות (חוץ מלבכות ולישון) זה להמשיך לנגן ולבנות את התפקידים. 

ברבים מהבקרים מאז ה13.6 אני מתעורר בתחושה של: ״אני לא רוצה לחיות את היום הזה״ ומנסה למשוך את הזמן במיטה ככל הניתן. 

זה משהו שלא התאפשר לפני האסיול בגלל החרדה והמתח השרירי שהזניקו אותי החוצה מהמיטה ברגע שפקחתי עיניים, וגם בגלל הדדליינים הנוקשים בעבודה ועצם העובדה שלא הייתי בדיכאון. 

(בסוף היא הצליחה להפוך אותי לישנון מן המניון.) 

בשלב כלשהו אני כבר לא מצליח לשקוע יותר לעולם החלומות ומציפות אותי מחשבות עצובות, זכרונות יפים שמכאיבים ו🦆🦆. 

אני משכנע את עצמי לקום ולעשות רק דבר אחד (בדרך כלל לתרגל מדיטציה). משם זה מתגלגל לרק עוד פעילות אחת, ואז לעוד אחת, ולדברים הכי חשובים שחייבים לקרות באותו היום. 

ואז כבר צוהריים ונשאר מספר חד ספרתי של שעות עד שאבלע את הכדורים והאלכוהול ואוכל לשקוע שוב. השפעת הדאונרים מאמש דועכת והשפעת הקפאין בשיאה ואני בדרך כלל מצליח להיות פרודוקטיבי גם אם בקצב פחות אינטנסיבי מבדרך כלל. השקיעה בערב והשינה בלילה היא לא מנוחה של ממש כי היא מלאכותית ומסוממת, אבל זה (כנראה) יותר טוב מכלום. ההתפוררות בסופ״שים הבודדים מתבקשת וזמנית. 

היום הדבר הכי חשוב היה לקצקץ כי הפשרתי את הבשר כבר בחמישי ולשטוף את הכלים שהצטברו. 

אחרי שלשאר הפרימיירות השנה הגעתי בחברת בת זוג מצודדת, מאירת עיניים ומרחיבת לב, יש משהו עצוב בתכתובת הזו: