מתחת לפרווה

אתמול יצרתי את הדובים לשיר Unborn שמסיים את האלבום. נשאר רק שיר אחד לנגן בו דובים וזה מן הסתם יקרה מחר (כלומר היום).

אמרתי לבן בפגישה בחמישי בערב שאני לא יודע אם אצליח לעמוד בדדליין (לשחרר את האלבום ביום הולדתי החמישים באחד באוקטובר), אבל אמות בעודי מנסה. 

בן ענה: "It's not a deadline, it's a life line״.

הצלחתי להשתמש באותה מערכת דובים לרוב השירים, וגם כלי ההקשה כמו frame drum ו taiko נשארים עקביים לאורך האלבום. מאוד מפתה להשתמש בכל הארסנל, אבל הוא עצום מדי וחשוב לי שזה יהיה ממוקד וירגיש הומוגני אם אי פעם א.נשים יקשיבו לזה. 

בשיר Unborn שמסיים את האלבום ומסכם את כל קווי העלילה והמחשבה שמופיעים בו ומתאבל על התינוקת Ocean שכבר לעולם לא תיוולד מצאתי את עצמי נאלץ לנגן ממש במו אצבעותיי את הדובים, כמו פעם, לפני שהטכנולוגיה השתפרה. שינויי הטמפו, המשקל והמצברוח בלבלו את הממשק של Superior Drummer וזה נהיה כבר יותר טרחה לנסות להסביר לו מה אני רוצה מאשר לנגן הכל בעצמי מאפס. זה סמלי שזה קרה בדיוק לקראת סוף אופרת הרוק הזו, בה אני זועק את הערכים שאני עדיין מאמין בהם ותמיד אאמין. 

היה לנו דיון אם להקליט מתופף חי. אם היתה לי מערכת יחסים עם אחד כזה, נניח אחד שהייתי מופיע איתו אז אולי. אבל אני מתכנת דובים עוד מ1992, הם מזיזים אוויר ומקפיצים אלפי רקדניות.ים, וברגע שהבנתי שאני צריך לעשות כאן את הדבר שלי שוחררתי לחופשי להתפרע ולהיות מי שאני. 

קבעתי את השיעור הבא עם בן לשלישי במקום לחמישי (לא רציתי שיעבוד בסופ״ש ובשני אני בפרימיירה בהרצליה ללהקות העילית של הכוריאוגרף הג׳ינג׳י). השלב הבא זה לנגן גיטרה בס בכל השירים. אני אמנם לא באמת בסיסט אבל כבר שילמו לי בשביל לנגן בס בהפקות בשנתיים האחרונות, מה שהופך אותי תיאורטית לבסיסט אולפן מקצועי לגיטימי. 

השירים האלה יצאו כל כך טעונים ולא יכלו להיווצר בשום זמן אחר. ההתפוררות האישית ביחד עם הדעיכה הגלובלית, האקלימית, הפוליטית, המינית, הרומנטית, הגילנית. 

זה בתנור, וזה הולך להיות טוב. 

ואחר כך ותוך כדי יש לי תכנית טובה איך להשיל את העור הישן ולהתחיל לחיות שוב חיים חדשים לגמרי. 

עם המון צחוק והמון בכי ומאות שעות של דיבורים בישיבה קרובה על הספה.

ארזתי באהבה ובעדינות את חפציה ואת הפטיפון שהיה של אבא שלה והנחתי מחוץ לדלת בשעה שקבענו. 

היא השאירה את המפתח מתחת לשטיח הכניסה. 

כנראה שמפגש פנים אל פנים היה קשה מדי לשתינו כרגע. 

הלוואי שעם הזמן נוכל להיות חברות. היא תמיד תהיה משמעותית מאוד עבורי.

היא אמרה שהיינו שם בזמן כדי להוציא זו את זו מהתופת, אבל זה לא היה זמן שגם יכולנו להתגשם בו.  

עכשיו נהיה פה שקט מאוד. 

כשנתתי מפתח לבית שלי זה היה נמהר ורומנטי, וגם התבקש במובן הפרקטי כי נטיתי להתעלף בלילות המתארכים לפני שהיתה צריכה לחזור לבעלה.

זה כמובן התלווה בתקווה שלכל הפחות תשתמש בו לפתוח את הדרך ללבי ולמיניות הפצועה שלי.

המפתח עדיין אצלה אבל התקווה נמוגה, ואני מרגיש יותר בבית כשאני יודע שהיא לא צפויה לחזור. שמתי לב שלאחרונה שבתי להסתגר באולפן, כמו בשבועות האחרונים בדירה שהיא עכשיו של רעייתי ואהובתי לשעבר.

מפתחות הם כלים יעילים ומדויקים, אבל הם עובדים רק אם משתמשים בהם בכוונת לב טהורה ובהסכמה. אחרת זו סתם חתיכת מתכת שמאפשרת לך לפלוש להיכן שאתה כבר לא רצוי.

הרחבתי עוד את הדיסקליימר בפרופ שלי:

גילוי נאות: פצוע מינית ורומנטית מעשורים של התעללות, ניצול וגזלות דעת.

זה לא משפט שנעים לכתוב בפרופיל אבל ההשלכות נוכחות מאוד אם מנסות להתקרב אליי במרחב אינטימי.

אני לא אימפוטנט ולא פריג׳ידי, אבל זה שדה מוקשים שרק נפש רגישה, בטוחה ומדויקת תדע להפוך לשדה פרחי בר שופע וצבעוני. 

אני לא מאמין שזה יקרה.

אבל חייתי כבר כמעט חצי מאה וראיתי את הלא ייאמן קורה שוב ושוב.

לפנות ערב היה פה באולפן משה לוי, 
הקלידן והמפיק המוזיקלי האגדי של (בין היתר) שלום חנוך, אביב גפן.
הוא אמר לי בטייק הראשון שעוד היה רק בדיקת סאונד להקליט בכל מקרה.

עניתי לו שאני עדיין מצטט ופועל על פי העצה הזו שהעניק לי לפני 28 שנים כשהייתי עוד חדש בעיר ובמקצוע: ״תמיד תקליט״.

דקות זוחלות לאט
שנים חולפות מהר
עשורים טסים.

הוא התרשם מהציוד באולפן ומהסאונדים ואמר שאני מצויד היטב ("that's what SHE said").

אני מרוסק, אבל בזכות התמודדות עם חיים שמשליכים עליי אינסוף הזדמנויות להתאמן על איך לאסוף את עצמי כשהדברים מתפרקים אני מרגיש שאני יודע מה עליי לעשות. היום היה פחות גרוע מאתמול.

קוראת שאני אוהב ושלא מרבה להגיב שלחה לי שקט בקופסה ושיקוף שאני עובר רכבת הרים רגשית מפחידה ממש. זו באמת רכבת הרים (ושדים) בחברת הנשים שאני בוחר לקשור את גורלי בגורלן.

סגרתי אילת לשבוע השלישי של ספטמבר. הבן שלי אמור לחזור באמצע אוגוסט מהודו והלוואי שנצלול ביחד.

אני חושב שהילדה ששיגעה אותי שנה מכורה לדופמין אפילו יותר ממני. אני מאחל לה רק הצלחה ואהבה בהיעדרי. 

כתבתי בווטסאפ לאשתי ואהובתי לשעבר כי התפתיתי להציץ בבלוג שלה ונפגעתי. שלחתי לה שירים שהיא לא מעיזה לקרוא ולשמוע, שלפחות תדע איך אני באמת מרגיש. גם ככה הרגשתי שהיא מושכת לי בצמות די הרבה לאחרונה, אולי בעקבות הקשר שנראה שהצלחתי לרקום.

אני רוצה להתעורר ולא להשתוקק רק להתערפל או למנות שעות עד שאוכל לישון שוב. 

אני רוצה לרצות לחיות.

נפגשתי עם רופא המשפחה הבוקר והסכמנו על מגמת הפחתת מינון של אסיול בקצב של מ״ג בחודש. (התחלתי מ15 לפני חודש וקצת ובשבוע האחרון ירדתי וולנטרית ל12.5. עכשיו קיבלתי מרשם ל12 מ״ג לחודשיים, כשבחודש השני אני אמור לחצות אותו ולרדת ל11). 

זה אמנם שינוי מרענן אחרי כל השנים האלה להצליח לשקוע ולישון רצוף 7 שעות ולא להרגיש חרדה בהולה כל הזמן, אבל אני לא אוהב את התחושה הטושטושית שמלווה אותי. כמו כן אני עדיין שותה הרבה יותר מדי. ״זה במקום אהבה וגם עולה פחות״. 

ביום א׳ שעבר הרגשתי שאני צריך יום מנוחה מהסופ״ש מהאינטנסיביות הפיזית החיובית שלו.

השבוע אני מרגיש שהלב שלי שבור, הבטחון העצמי מרוסק, המשאבים מרוקנים ושמגיע לי פאקינג לנוח אחרי כל מה שעברתי.

מתישהו בדצמבר כתבתי שנשים צריכות להיכנס ללו״ז. זה הביא דברים מיטיבים והחמיר אספקטים אחרים. 

איכשהו הגענו ליולי ואני כבר לא רוצה נשים בלו״ז. מאותה סיבה שביטלתי את המנוי ב״הארץ״ בחודש מרץ כי החדשות נוראיות, שהשימוש שלי ברשתות חברתיות הצטמצם לאורך השנים כמעט לאפס כי זה חסר טעם ושאין לי טלוויזיה כי טלוויזיה זה למטומטמים. 

עדכנתי את הפרופ שלי עם גילוי נאות: פצוע מינית ורומנטית מעשורים של התעללות וניצול. זה לא משפט שנעים לכתוב בפרופיל אבל ההשלכות נוכחות מאוד אם מנסות להתקרב אליי במרחב אינטימי.

אני רוצה לחזור לבלעדיות של המרחב שלי, לשגרת האימונים, התזונה, הנגינה והלמידה שלי. אני רוצה להפיק את האלבום שלי, שזה באמת הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו. טענתי אותו בכל הרגשות, הפצעים, הטראומות, החרדות, הדאגות וההתעללות שספגתי. אני מדמיין שבאמצעות האלכימיה שהיא הפקה מוזיקלית אוכל להפוך את כל זה ליופי שיתקשר וישגר אותי הלאה לשלבים הבאים בחיים שלי ולמקומות יפים ומיטיבים שעוד לא הייתי בהם. 

אם באמת היתה לי אהבה בחיים

הייתי מתעורר בשבת בבוקר עם מוטיבציה חיובית ולא רק עם זכרונות מרים ומאכזבים מאמש. 

הייתי רוקם תכניות זוגיות עתידיות. הייתי מזמין חדר לזוג ולא ליחיד בגיחה הבאה לאילת. 

הייתי מפנטז על דמות האהבה הזו ובוטח בה. 

כאשר הייתי מגיע להתארח אצלה לראשונה אחרי יותר משנה של קשר, הייתי מקבל יחס שמזכיר לפחות בקצת את היחס הרגיש שנתתי לה בעשרות הפעמים שהתארחה כאן אצלי, כבוגדת נשואה סודית וכפליטה בהליכי גירושין מחרידים. 

אם אני מגיע עם הכוונות הכי טובות להיות פיכח ונוכח, חמוש במתנות וברצון לענג ולהסתגל בברכה בעולמה ובכל זאת מרגיש דחק יזום מצדה וצריך להפעיל מאמץ משמעותי כדי לא לברוח פיזית או לצלול אל תוך בקבוק ויסקי במשך 5 שעות זו לא אהבה.

אם אני מנסה לצאת מאזור הנוחות שלי בשביל לענות לצרכים הבלתי צפויים והסותרים שלה ומקבל רק התנגדות, הקנטות, לעג, ביטול, בלבול, כעס והשוואה למאהבים הקודמים שלה - זו לא אהבה, זו עבודה של בייביסיטר. 

כמות העונג/השראה/שמחה/רוגע/סיפוק שקיבלתי מהמין הנשי בשנים האחרונות לא ממלאות אפילו עשירית מבקבוקי הוודקה והוויסקי ששתיתי כדי לחטא את הפצעים שדקרו בי.

כנראה שמגיע רגע בחייו של דינוזאור שהוא מסתכל על סביבתו המשתנה ומבין שהגיע זמנו להיכחד. 

גם יום השנה של זה קרה השבוע. 

למרות שחשבתי על זה לפני, הבנתי שזה עבר רק יומיים אחר כך. 

אבל כנראה שהגוף זוכר.

בבוקר שהחלטתי להתגרש הגשתי את הבקשה. ידעתי בצורה העמוקה ביותר שאין לי בית יותר ושככה אי אפשר להמשיך. 

שלושה שבועות אחר כך עזבתי את הבית ואת האהבה עם מזוודה, גיטרה וכרית חיבוקי, ונסעתי ברכבת הקלה שתי תחנות צפונה למלונה שליד כיכר השעון ביפו. 

זו היתה השנה הכי קשה בחיים שלי, וכשאני חושב על כמה עשיתי במהלכה אני מבין למה אני כל כך תשוש, מרוקן, אומלל, בודד וחסר תקווה עכשיו. 

ובכל זאת, זה היה הדבר הנכון לעשות, למרות שלא עובר יום מאז שאני לא בוכה בו לפחות כמה פעמים. 

אתמול בצוהריים הפייסבוק (שאיכשהו עדיין קיים אבל מרגיש כמו קניון נטוש) בישר שהכנר המופלא דניאל הופמן נפטר אחרי כשנתיים של התמודדות עם גידול מרושע במוח. 

עבדתי עם דניאל בהרבה הזדמנויות שונות לאורך שני עשורים. הוא היה הבחירה הטבעית לנגן ב״זוג גנרלים״ שלי. הסשנים איתו תמיד היו מצחיקים, ותמיד התרשמתי עמוקות מהנגינה הכל כך רגישה, סוחפת, מלאת ניואנסים ומאתגרת מבחינה טכנית שלו. 

אין שום מחסור בצער, סבל וטרגדיות בעולם הזה. זה תמיד במלאי.

בפעם האחרונה ראיתי אותו במסיבת הפתעה ליום הולדתו שאשתו ארגנה לו בשוק הפשפשים ביפו, כשהגידול כבר התגלה. חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו כמה אני אוהב אותו. 

אנחנו כאן לזמן קצר, מוטב שהוא יהיה זמן טוב, יצירתי ומהנה. 

כמנט דחיתי את שיעור הזום עם בן שנועד להיום ב19. הספקתי השבוע להשלים דובים רק לשני שירים ולעוד אחד בערך. (כשלא יכולתי לעבוד יותר על החרא של הכוריאוגרף אמש יצרתי את הדובים לשיר Fucking War עד שהכדורים הכריעו אותי). אני שונא לדחות או לבטל פגישות. זה לא הMO שלי. 

איכשהו על ידי אינוס עצמי אפקטיבי הצלחתי להשלים את העיבודים והמיקסים לחמשת הנאמברים למחול (די כבר!) עד 18:57. אפילו הספקתי ללכת להצטייד ביוחננוף, לצוד פרי וירק בבת ים הקטנה ולבשל לעצמי שני דניסים בתנור. 

הואיל והיה לנו אוקיינוס של זמן בשעה הזו ביקשתי מבן שילמד אותי איך לשתף את המסך והסאונד מהמחשב שלי והכנסתי אותו ישירות אל תוך ההיכל, התוכנה שלי, הפלאגינים, הטכניקות. ספריות הסאונד היחודיות והמרתקות שאספתי לאורך השנים. 

עברנו על שלושת השירים והיו לו מחמאות נלהבות על יכולות ההפקה והתכנות שלי וכמה הצעות יצירתיות ממש מועילות. שאלתי אותו אם הוא יכול to babysit me full time כשאני עובד. 

ההתרשמות שלו מטכניקות ההפקה שלי נסכה בי ביטחון להמשיך להתפרע. כשאני עובד על הדברים שלי זה לא מרגיש כמו עבודה, זה מרגיש מספק, כמו נקמה.