מתחת לפרווה

אני לא יכול לספוג יותר פגיעות מיניות.

לא מגיע לי יחס שמוסיף סטרס למצוקות שלי.

אפשר ורצוי לבקר את השתיה שלי, אבל יחד עם בחינה עצמית למה היא נחוצה אם אני מרגיש בטוח, אהוב, מוגן, מוערך, מוכל, רצוי ונחשק במחיצתך. 

או שאולי אני רק מתאמץ למלא את התפקידים אליהם את ממנה אותי. 

יש חוויות שמשאירות טעם של עוד.

זו היתה בדיוק להיפך.

עד שאני כבר מעז להיכנס למיטה עם מישהי.

עבר לי,  תודה. 

 האניברסרי באמת הרגיש יותר כמו מסיבת סיום מאשר יומולדת ראשון.

בהצלחה בייבי, אני בטוח שהקורבן הנלהב הבא שלך כבר באינבוקס, מתפעל מהשנינות והחמידות שלך.

לאורך היום הרגשתי שעל הציר בין חרדה לדכאון אני כרגע יותר שוקע. האסיוול אפקטיבי מאוד.

תרגלתי מדיטציה ומשחקי מוח (10 נק׳ פחות בדירוג), הלכתי ברגל ליוחננוף בצומת חולון ונסעתי באוטובוס לבת ים הקטנה לצוד ירק ופרי. הכל היה שם הפוך ומבולגן, המבנה היה כמעט ריק וכל הסחורה הוצבה בבסטות מוזרות ברחוב. ניגשתי לבלונדינית העצבנית ממוצא רוסי ואמרתי: ״אני בטוח שאני לא הראשון ששואל, אבל מה קרה??״.

הסתבר שהטיל שנפל בבניין ממול (כשהפנתה את תשומת לבי ראיתי שבאמת רבים מהתריסים והחלונות נפגעו) גרמה למשטרה להכריז על כל הרחוב כמסוכן ולא ראוי לאכלוס. אחפש את שוק עמנואל במיקום החדש שמקווה שימצאו בקרוב. 

נסעתי לרחובות להביא מהLuthier את יונקת הדבש ואת הבזה הלבנה שהפקדתי בידיו בשבוע שעבר. טיל נפל ממש בסמוך לסדנה שלו והוא אומר שהגיבסון שהתייבשה מתיקון לכה ממש ניצלה בנס. 

ערכתי עוד קניות וסידורים כשהחזרתי את הרכב בצוהריים. טוסטר צהוב של delonghi.  (אם למות כמו כלבה אז לפחות שהטוסטים יהיו טוסטים). מסננת גדולה יותר למקלחת לקלוט את השיער השחור השופע של פריטי. ארנק חדש במקום הישן שקיבלתי במתנה מתהום והתבלה מאוד. היה אמוציונאלי להוציא משם את תמונת הפספורט שצילמה יום לאחר החתונה בשביל שינוי הסטטוס במשרד הפנים. 

נאבקתי בעצמי לא לבטל את ההקלטה של 17. עשיתי בינתיים מה שיכולתי. חתכתי סלט. ניקיתי קצת, פרקתי את הגיטרות. עשיתי אימון שירה טכני. 

ההקלטה היתה נעימה ומהנה. שמחתי שלא דחיתי. 

בלילה צפיתי באופרת הרוק של דווין טאונסנד שאני כל כך אוהב ומעריך. כבר הייתי דמדומי וזו לא יצירה שאפשר לקלוט בצפייה והאזנה אחת. אבל זה היה מאוד מרשים, במיוחד חצי השעה הראשונה שהוקדשה להודיה אישית וספציפית לכל השותפים ליצירה וחשפה את האישיות הצנועה, ההמוריסטית והטהורה של היוצר המדהים הזה. 

לקראת 22:30  הרגשתי לוחמני ורציתי לכתוב למורה האמריקאי אליו הייתי אמור לטוס הלילה כמה הוא בור פרובינציאלי ולא מחובר למציאות בעזרת אבל שמח שנמנעתי. אין שום תועלת בלהסביר למשוגע שהוא משוגע. 

ניסיתי להפחית מינונים הלילה, והתעוררתי בשלוש. היה אור מוזר בסלון, באזור של הפוף. פריטי התגנבה בזמן שישנתי והשתרעה שם. הערתי אותה, ביקשתי ממנה לכבות את פנס הטלפון שעוד דלק והשכבתי אותה לישון איתי במיטה. היא כנראה התגעגעה מאוד וטרם התאקלמה בביתה החדש. (גם אני התברווזתי והרגשתי בחסרונה. השתדלתי ללבוש את המכנסיים של הילד הגדול). לא הצלחתי לשוב להירדם. 

לקחתי עוד חצי וחצי (שינה והרגעה), כתבתי לאמא שלי שלא תדאג אם לא אתקשר בדיוק ב8:00 וממשיך לינוק וודקה בתקווה להשיג עוד שעתיים שלוש של שינה. 

אחרי כמה שבועות של חניית ביניים כאן הסעתי בצוהריים את פריטי לביתה החדש עם המזוודה הירוקה, כרית הבננה שקניתי לה כי היא כל כך התלהבה משלי ועוד כמה שקיות ותיקים. 

נשאר פה רק מדף אחד בארון שמוקדש לה, והקליפס לשיער המיתולוגי בצורת יין-יאנג על השידה. 

הזמן הזה עבר הרבה יותר מהר משחשבתי שיעבור, והיה מתוק מאוד למרות כל המורכבות הטעונה של הסיטואציה. 

כשעברתי לכאן לפני 10 חודשים היה לי ברור שאני מקנן פה לציפור אחת גדולה ומשוגעת בלבד, ולאורך זמן. עכשיו הקן מרגיש קצת רחב ושקט מדי. 

בבוקר, כמו בתסריט שנה א׳, יחידת הפנים של המזגן המרכזי (בתקרה של חדר האמבטיה) התחילה לטפטף באינטנסיביות. מזגניש חמוד הגיע וטיפל. בגלל שהפתח צר אי אפשר באמת לעשות ניקוי וחיטוי, אבל הוא השפריץ שם משהו ששיפר את הריח המתון שהיה מתהווה אחרי כמה שעות כשהכל היה סגור וממוזג. 

אני מקווה שהלילה לא יהיו פילים פרסיים ((פריטי שאלה באחד הלילות אם יש לאיראנים מערכת הגנה משלהם, נגיד (במבטא כבד) ״תרבוש ברזל״)). אני חייב למען ברה״נ שלי לחזור להתעורר ב:4:30 ובאופן כללי לשגרה שלי, לפני שהופרה ע״י הזונה הדפוקה שאני חולה עליה (כשאני אומר לה את זה היא מאחלת: ״תהיה בריא״). 

פריטי השאירה על השולחן בפינת האוכל מגן מזרן של פנדה שקנתה כדי ששלוליות החילזונה שלה לא יכתימו את הפולירון שלי. 

נדמה שהשקט הלא שליו של ימי המלחמה הראשונים מפנה מקום לשגרת פסיכוזה צורמת שאנחנו כל כך מורגלות בה. 

אתמול בגולדן שאוור חזרנו לזירת הפשע, שנה אחרי הדייט הראשון, חמושות ברוזה מבעבע, בדובדבנים מושלמים ובשמיכה צבעונית. 

זכינו לשקיעה מלטפת ולרוח מפעימה. הלב והעיניים דיברו יותר משהמילים יכלו להביע. 

פריטי איחלה לנו שהשנה הקרובה תהיה לא פחות מסעירה אבל יותר בשליטתנו ובהתאם לבחירות, לתשוקות, לחלומות ולרצונות שלנו. 

כשהחשיך תפסנו מונית, צליתי לנו פרגיות שהשריתי מבעוד מועד בחרדל דיז׳ון, דבש, צ׳ילי מתוק, סויה ולימון ולפריטי היה כל כך טעים שהיא אכלה אותן אפילו שהן היו לוהטות. (היא בדרך כלל נמנעת מאוכל ושתיה חמים). התחשק לה קינוח מושחת ושליח של וולט הוקפץ והופתע לטובה מהתחתונים הסגולים שלבשה בעודה פותחת לו את הדלת. 

אחר כך היא שלחה אותי לנקות את התחת והתנסינו במשך כשעתיים וחצי עם הצעצועים החדשים עד שההתראות והאזעקות הפריעו לנו. (״לא איכפת לי שיפול לי טיל על הראש, אתה לא מוציא את האגודל ממני עכשיו!!!״). 

בסוף הלילה ואחרי שתי ירידות ועליות ברגל למקלט (מקומה 7) הבית נראה כמו אחרי טייפון והעדפתי שנסדר עכשיו מאשר שנתעורר לתוך כל הבלאגן הזה. שעות השינה המשובשות וההתעוררויות המאוחרות משקיעות אותי בדיכאון. 

משתדל להתחבר מחדש לתחושות ההודיה, האהבה, הקירבה, האמונה וההתלהבות שהרגשתי אתמול בערב המקסים עם פריטי. למרות הכל, כשפקחתי עיניים וראיתי אותה לידי על המיטה הלב שלי חייך והיא היא היתה לי יפה בעיניים, כמו בכל בוקר. 

(צילום: פריטי 🫦)

כשהתחלתי לאסוף את פריטי עם רכב מדי פעם בשבועות האחרונים יצאתי מהאוטו כשהיא התקרבה, פתחתי לה את הדלת בג׳נטלמניות וסגרתי בעדינות אחריה. בפעם הראשונה היא היתה נבוכה מאוד אבל היא התרגלה מהר, והערב כשנסענו לחנות הצעצועים של אלכסיי קלטתי שהיא ממש עומדת ומחכה שאבוא לפתוח לה את הדלת באבירות. אני אוהב לראות אותה מתיישבת, קטנה אך אצילית, מוחמאת, מוקסמת ומרגישה ראוייה ואהובה.

בחנות הצעצועים היא היתה מחויכת, סקרנית ונלהבת ואמרה שזו הפעם הראשונה שהיא זו שבוחרת. כשהצעתי בשלב כלשהו שלא חייבות לקנות הכל הכל היום היא תפסה לי את הביצים חזק וירתה: ״אמרת שאני יכולה לבחור מה שאני רוצה!!!״.

אני חושב שעשיתי טעות שהכרתי לה את הספרדר ואת ההאמבלר, אבל החיוכים שלה שווים לי הכל.

(צילום: פריטי ❤️‍🔥)

הפן החיובי של כל הסיטואציה הוא שפריטי איתי כבר כמה ימים ולילות ברציפות. 

זה מצחיק ומזמם להתעורר איתה, היא אומרת שכל מה שאני מבשל ממש טעים ושזה מאוד סקסי גבר שמבשל ומנקה ככה. אני נהנה לראות אותה אוכלת. 

אתמול צפינו ב״ירח מר״ (פעם ראשונה שלה) והכי נהניתי לצפות בה צופה בסרט ובתגובות על הפנים היפהפיות ורבות ההבעה שלה. 

עוד קודם לכן השתובבנו בסלון עם פאה ורודה ארוכה שהיא קנתה ורקדתי לה ביצוע של Sweet Transvestite ממופע הקולנוע של רוקי (שהיא גם לא ראתה, ועושה רושם שאין כבר הקרנות מעריצים בגלל איזו בריונות זכויות של דיסני). 

כל יום היא יותר יפה לי בעיניים, השיחות שלנו מעמיקות וזו כזו הקלה בשבילי שאני מרשה לעצמי להתאהב בה בלב שלם. הבוקר היא ביקשה ממני לייבש היטב את הידיים אחרי ששטפתי את הכלים ואז הוליכה אותן אל ירכיה כדי שארגיש כמה היא נוזלת מהבעיטות והכאפות בביצים שנתנה לי תוך כדי השטיפה. 

מתגבשת תכנית ללכת יחד לחנות צעצועים, שהיא תבחר *כל* מה שהיא רוצה ושאני אשלם על הכל בכסף ובכאב. 

היא מנצלת אותי לירידות והגמרות ממושכות (היא מאוד מולטי אורגזמית) ואתמול (או שמא שלשום) צעקה באחת הגמירות: ״אתה תאכל אותי כל יום! אני לא אוותר לך אף פעם!״. הביצ׳יות הדומיננטית יושבת עליה מאוד יפה וטבעי, ממש כמו המבטים המפוחדים/מתמסרים/ילדיים המקסימים שלה כשאני בתפקיד האבא. 

המעבר החד בין פעלתנות קדחתנית בלתי פוסקת בלחץ זמן מטורף, הכנות לשבוע אימוני גיטרה אינטנסיביים וטיסה ראשונה לחו״ל לבד ופעם ראשונה לארה״ב מאז 1985; לבין אווירת ראשית ימי הסגר הראשון קשה לי. אני זועם כילד פרחים שגדל על שיער, רוקי, מלכוד 22 ומונטי פייתון על איך שהעולם הולך אחורה בצעדי ענק מאז אמצע העשור הקודם. אני כל כך כועס שאין ממשלה שמנסה להרוג אותי ואת היקרים לי בצורה כל כך קנאית, עקבית ויסודית מאשר הממשלה שלי. 

אתמול אחה״צ נשברתי. נמאס לי לרדת למקלט ולקפוץ כמו מריונטה מההתראות הטלפוניות. אני מבין שזה הדבר האחראי לעשות כלפי האנשים שאוהבים אותי ותלויים בי, אבל משהו בי פשוט לא יכל לסבול את זה יותר. אני מעדיף לחיות על הרגליים מלמות על הברכיים. 

אני חושב שאולי ציפיתי מעצמי יותר מדי, כאילו אני יכול ישר להמשיך בחיי כאילו כלום לא קרה, לחשב מסלול מחדש תוך חצי דקה ולהתחיל לחתור במרץ לעבר יעדים חדשים. אני צריך לאפשר לעצמי לנוח, לקחת את הזמן לחשוב ולעכל, להספיק פחות, ליהנות יותר.

אז אחרי שיחה בוגרת, שקטה וכנה עם פריטי הבוקר החלטנו שאתאמץ יותר לרדת למקלט גם כשזה (מאוד) קשה לי נפשית, ושאשתדל יותר לטפל בבעיית השתייה שלי כפי שטיפלתי כל כך יפה בהמון בעיות אחרות. אמרתי לה שאני חושב שאם נעשה המון סקס ומשחקים ביחד זה יעזור מאוד לשני האלמנטים האלה. גם כי זו מניפולציה, וגם כי זה באמת נכון שאם יהיה לי עונג ומיניות בריאה ותוססת ארגיש שיש לי יותר בשביל מה לחיות ולהיות בריא ופיכח. ואולי אפילו סיבה חשובה וטובה להאריך ימים. 

״No more war, no more bloodshed״

ביטול הסמינר ושיעורי הגיטרה (אחרי יותר מ4 שנים עם המורים הללו) בלבלו אותי לגמרי בסופ״ש הזה. גם הפרוייקט האחרון הבהול שנותר לי להשלים לפני הנסיעה נדחה. פתאום האגוזים (לו״ז בשפה של פריטי ושלי) התרווחו מאוד ואני מרגיש אבוד ומפונצ׳ר. מחר בטח אתאושש ואתחיל לבנות את סיטואציית החיים שלי מחדש.

בצוהריים זחלתי למיטה שיכור ומסומם וכשהתעוררתי הבנתי שכבר כמעט 17. הייתי צמא ורעב, זכרתי שלא בישלתי אתמול והיום ודי חששתי לקום ולצאת מחדר השינה אל המציאות שתחכה לי. 

כשלבסוף שכנעתי את עצמי להתעורר מצאתי את פריטי ישובה נינוחה ומחויכת על השטיח הורוד הצמרירי בשמלה שחורה מנצנצת ועובדת על הלפטופ. (בבוקר עוד הספקתי לדנדן אותה כהוגן וזה ניכר עליה). במטבח חיכו מגשי פיצה חמים מטוני וספה, נודלס מווק רפבליק ובהמשך הגיע פוקי בול. זו היתה אחת הארוחות הכי טעימות בחיי.  הייתי כל כך רעב וזקוק לנחמה ופריטי חזתה את זה ודאגה לי. היא המשיכה לעבוד על הלפטופ, התחברה למערכת הסטריאו ושרה בקולה היפה עם שירי הרוק הקלאסי שהיא שומעת. 

את התמונות היא צילמה בכשרון רב לפני כמה ימים בסלון בשעת השקיעה כשעבדתי באולפן, ואיזה כיף שהרשתה לי לפרסם אותן ולהשוויץ בה.