מתחת לפרווה

הריקוד ״מבול״ היה אמור לדעתי לזכות במקום הראשון בתחרות הכוריאוגרפיה בפסטיבל (כזכור עבודות שלי זכו בשלושת המקומות הראשונים+פרס חביב הקהל) אך בגלל שאיציק מאתגר באופן תמידי את ההגדרה של מחול ישראלי פולקלוריסטי הוא זכה רק במקום השלישי. 

(זה מדהים כמה יצרים, פוליטיקה, סכסכנות ופלגנות יש סביב אותה חלקת השתנה מסריחה במדינה קטנטנה בעולם שעולה בלהבות ועומד להכחיד את היצורים המגעילים שהשתלטו עליו). 

אניווי, 

בתסריט המקורי שאיציק העביר לי כדי שאצור את המוזיקה, אחרי המילים ״בית לעצמי״ היתה אמורה להיות התעצמות דרמטית עם כינורות ושיט, אבל הרגשתי שיותר נכון להתכנס שם ועל דעת עצמי יצרתי שם קטע עם אקורדים אינטימיים, אמביוולנטים וחשוכים, ורק אחריו התחלתי בניה של התעצמות. 

למרבה השמחה העלו אותו באיכות צילום ושמע מצויינת, ואני משתף אותו כאן כי אני חושב שהוא ממש גאונות צרופה הריקוד הזה. כמה דמיון ויצירתיות, אש ולהט מתפרץ, מחויבות טוטאלית של כל הלהקה ושל רום הסולנית המופלאה, מקוריות, תעוזה, והר געש של רגשות כנים וחשופים.

והקטע של אחרי ״בית לעצמי״ זה החלק שאני תמיד מרגיש שהוא החלק ״שלי״, למרות שאיציק אומר שאולי בכל הריקוד הוא בכלל דיבר אותי. 

https://vimeo.com/852663141/1717098fe3?fbclid=IwAR2XBD7cPj2Odyivzj8ZP1QOHGboxyCwrGsx1QyzQjhRb5rU9KJ8VLceIzU

כשהתיישבנו תהום התחילה להגיד שהמצב בינינו הכי גרוע שהיה אך עצרה ושאלה: ״מה אתה עושה?״ כשראתה אותי שולף מהתיק את הjbl הטורקיז. השמעתי את If It’s Magic של סטיבי וונדר, כשהשורות הכי רלוונטיות עבורי היו מהבית השני:

אם זה מיוחד

אז למה איננו זהירים עם זה?

כמו שאנו מקפידים להתלבש בסטייל

להצטלם לתמונות בחיוך

להרחיק ילד מפני סכנה

זה נוצר את המפתח לכל לב ברחבי היקום

זה ממלא אותך ללא נגיסה ומרווה כל צמא

כשהצלילים האחרונים של השיר גוועו המטפלת שאלה: ״אז איך זה שהקסם פג?״ ותהום אמרה:

״אני מרגישה שיש משבר מאוד קשה בינינו כרגע. אני עשיתי כמה טעויות ואני לא מצליחה לגשר על זה ולהגיע לאיזשהו מרחב כלשהו עם דן. אני לא מצליחה להגיע להתקדמות כלשהי איתו, ודן, מהכאב העצום שהוא סוחב, הוא פשוט מתנתק לגמרי ממני. זה כואב לי ושובר אותי. היינו בכיוון מעולה, על דרך נכונה להיות המותג המנצח כמו שרציתי שנהיה״.

מטפלת: ״את מי את רוצה לנצח, את הטראומות שלכם?״

המטפלת ניסתה ללא הצלחה יתרה להבין מתהום מה קרה, ואז שתיהן הסתכלו עליי.

אני: ״לא קרה שומדבר חדש בשבועות האחרונים. את אוהבת להביא דוגמאות ינקותיות. לתחושתי אם אני התינוק ותהום האמא, אז היא עוטפת אותי בניירות עיתון ׳ישראל היום׳ וזורקת אותי בצפרדע, בפח האשפה מאחורי הסופר. ועושה את זה שוב ושוב ושוב ושוב. הפעם אחרי שהיא עשתה את זה היא גם התחילה לבוא בטענות שאני לא שולט בה… וזה בא אחרי ששלטתי בה פעמיים, מיוזמתי, כי הרגשתי שזה מה שהיא צריכה״.

תהום: ״מידרתי את דן מכל מיני דברים שקרו, התחילו דברים עם אחרים ולא הכנסתי אותו כחלק מזה. אני חשבתי על זה יותר לעומק, שזה לא רק הפנטזיה שלי, אני מניחה שזו גם הפנטזיה שלך, אני רוצה לדעת איך היא נראית בדמיון שלך, מה הגבולות שלך… וכמובן גם הצד השלישי, למה הוא בא, מה המטרה שלו כאן״.

אני: ״כן, אז זו באמת אמירה שנאמרה השבוע, שיפה שאחרי 18 שנה שהדברים האלה מדוברים מאוד בבהירות בכל פעם שאנחנו עושות סקס ותהום מתארת מה היא רוצה שיקרה בסיטואציות האלה, שאני אראה אותה מוצצת לו בזמן שאני מתחתיה או מלקק לו את התחת בזמן שהוא יורד לה, דברים מאוד גרפיים וברורים, ופתאום השבוע נהיה לה חשוב לשמוע מה לי יש להגיד בנושא״.

מטפלת: ״מה מוזר שהשתנה הרצון שלה? היא בתהליך טיפולי, כנראה עם עצמה מבינה שיש לה גם צורך לשמוע אותך״.

אני: ״בינתיים לא זה קורה ולא זה קורה ושומדבר לא קורה״.

תהום: ״לא קורה כי ממי, אין בינינו כלום. אני לא יכולה לצאת לדברים כאלו כל עוד אני מרגישה שבינינו עוד רגע הכל קורס״.

אני: ״הכל קורס כי את לא עקבית עם הדברים שאת אומרת. את אומרת דברים ולא עושה אותם, מתארת מצבים עתידיים ולא בונה אותם, מבקשת דברים ולא מתמידה איתם. אני עושה כל מה שהיא אומרת שהיא רוצה. אבל אז מתברר שאההה, היא בכלל רוצה משהו אחר. דיברת על ׳שינוי חוזה׳. נניח שבעל הבית רוצה לשנות את החוזה, להעלות את השכירות. אז אוקיי, אפשר לנהל משא ומתן על זה כי עד עכשיו שנינו ביצענו את הצד שלנו בחוזה. אבל אם עד עכשיו הייתי פעם משלם שכירות ופעם לא, עושה מסיבות רועשות באמצע הלילה… אז על איזה בסיס היינו מחדשים חוזה? אין אמון, כי הרי החוזה הקודם לא קויים״.

תהום: ״אני קצת בפלונטר עם זה, כי אוקיי, סבבה, אז אתה בעצם אומר ׳תחזרי למקום השולט שלך, ומשם…״

התפרצתי בקול רם וזועם: ״לא, מה שאני אומר זה שאין לי כרגע אמון בשומדבר. לא במקום השולט שלך, בטח שלא במקום הנשלט שלך. בשומדבר שעשית. אין לי אמון. לא הייתה לי שום סיבה לתת אמון עד עכשיו חוץ מהעיוורון שבחרתי לאמץ כי אהבה=עיוורון״.

מטפלת: ״עד עכשיו אתה לא יודע מי זו תהום ומה ההתנהלות שלה, הטראומות שלה?…״

אני: ״גם אם אוספים נבחרת על של פסיכולוגים, סוציולוגים, מגדות עתידות, מהפנטים… כולם ישבו על תהום שבועיים…גם אז לא ידעו להוציא מסמך״.

כולנו עברנו לצעקות, המטפלת טענה שאני אמור להבין שתהום נלחמת איתי באותו תהליך, אני יריתי שהחוזה הנוכחי מאוד נוח לתהום, גם כלכלית, ולי הוא לא נוח בכלל, למרות שהכסף זה לא באמת מה שחשוב לי אלא האהבה והתחושה הדיאדית. ״אבל אם אנחנו כבר מדברים על לפתוח חוזים, אז יאללה! בואו נפתח!!״.

דיברתי על איך אני מושקע כולי בתהום, לא רק כלכלית, ואיך אני נמצא עכשיו במצב של בעיית שתיה על סף אלכוהוליזם בעקבות 20 חודשים של טיפול זוגי מיני שבסופם אנחנו במצב יותר גרוע ממה שהתחלנו: ״ולא בגלל המטפלת. המטפלת נהדרת בעיניי. המטופלת לא משהו״.

מטפלת: ״אתה כועס. אתה מאוד מאוד כועס״.

אני: ״נזכרתי שבעבר הייתי בכל מיני גישורים זוגיים, את יודעת, יחידת הסיוע… וקצת אימצתי גישה להיראות נחמד ופשרני. היום לא באתי להיות נחמד, היום לא באתי במטרה שיאהבו אותי. היום לא באתי במטרה להיות אהיב״.

המטפלת אמרה שהיא עדיין לא מצליחה להבין מה בעצם קרה ושאלה אם אני יודע להגיד.

אני: ״מה שקרה זה שנגמלתי מקנאביס בתקווה שאני נשוי לאישה שאני אוהב, ושזה ילך למקום טוב, וכשאני אומר מקום טוב אני מתכוון לפי אמות המידה שלי, שהיא תדע לתמוך בי, לתת לי השראה, שהיא זורמת עם הסטיות שלנו, שיש התאמה בסטיות ושהכל זורם בצורה שהיא אולי לא נורמטיבית אבל היא עובדת.

מה שיצא זה שאני עובד מאוד קשה, גם עם המשפחה, עם ההורים, עם הילד, עם האישה, עם כולם, עם הלקוחות. עם כולם אני מאוד בסדר, ומרגיש מאוד בודד, לבד, ולא סומך על אף אחד, במיוחד לא על זאת (מפנה אגודל הצידה לכיוון הבחורה שיושבת לידי), וכל מה שנשאר לי לסמוך עליו זה על אלכוהול ועל מערכת יחסים הולכת ומתהדקת עם בנזודיאזפינים ולאחרונה גם אופיאטים״.

מטפלת בצעקות: ״אבל אתה יודע שאתה מסבך לעצמך המון דברים שהיא לא קשורה אליהם אבל אתה אחרי זה תסבול מהם. כרגע בחרת לך חברים שיסבכו אותך מאוד מאוד מאוד״.

אני: ״גם החברה הזאת סיבכה אותי מאוד״.

מטפלת: ״אבל החברה הזאת יושבת איתך פה, מנהלת שיח, בוכה, לוקחת על עצמה אחריות, רוצה להבין איך היא יכולה לעשות דברים שונה, ולעומת האופיאטים יש לה גם צרכים משלה״.

אני: ״אנחנו כבר 20 חודשים מנהלים שיחות…״

מטפלת: ״ואנחנו כנראה ננהל אותם עוד 20 חודשים כי הפגיעות שלכם מאוד מאוד עמוקות. לקח המון שנים לחיות עם הפגיעות האלה, לא יכול להיות שיקח רק 20 חודשים לצאת מהפגיעות האלה. אני חושבת שנגענו ברוב הטראומות. יש משהו אצל תהום שאנחנו לא מצליחים לגעת בו, אני חושבת שגם תהום לא מודעת אליו. אני מאמינה שזה מתישהו יצא, באיזושהי חוויה חושית, מינית, רגשית כלשהי, שאני אצליח לתפוס קצה חוט. אני לא מצליחה בינתיים לתפוס קצה חוט. היו פה ושם אמירות, אני לא מצליחה להבין מה תהום עברה כשהיא היתה קטנה שעד כדי כך פגע בנפשה״.

אני, עדיין צועק בטון תוקפני: ״אוקיי, אז אם אני נמצא ברמת מודעות X, ותהום נמצאת ברמת מודעות X מינוס משהו, אז למה אני צריך לבוא לפה כל שבוע?? בעיניי אני צריך לבוא כל שבוע כדי להשגיח שתהום לא מבלשטת ולא הולכת לכל מיני כיוונים שלא קשורים למציאות״.

כולנו בצעקות הולכות וגוברות:

מטפלת: ״אולי זה התפקיד ההורי שאתה לוקח על עצמך, אבל שניה, בוא נראה אם יש בזה צורך כי אתה יודע איך תהום מרגישה מול הורים. היא מאבדת את עצמה מול הורים. היא לא בדיוק יודעת להיות אדם שווה ערך. אז תבין שהתפקיד ההורי שלך לא עוזר לכלום, להיפך. אני פה בשביל זה, התפקיד ההורי הועבר כאן לי. יכול להיות שיש כאן מישהי שנוצרו לה כל מיני צרכים, ואתה נורא כועס. היא כאילו מעמידה אותך אל מול עובדה כלשהי…״

תהום: ״אתה מבקש ממני לספר לך על המיניות שלי, אני מספרת לך על חלק במיניות שלי שאני עוד בקושי מדברת עליו עם עצמי, ואתה אומר שאנחנו נדבר על זה עוד פעם ועוד פעם, ואנחנו מדברים, ואתה כועס עליי! שאני עזבתי את המקום ואני לא יודעת מה לעשות יותר…״

אני: ״את זרקת אותי לאשפה״.

תהום: ״אז אני אקח אותך מהאשפה ואני לא אכניס אותך יותר בחיים לאשפה!!״.

מטפלת: ״אבל בשביל זה, שניה!, בשביל זה את אמורה להיות שולטת במקום המיני שאת לא בהכרח תמיד מרגישה מחוברת שם. את עוזבת את המקום הזה המון פעמים כי משהו בחיבור למקום הזה לא מדוייק לך״.

הרבה צעקות סביב הנושא, המטפלת צועקת שהכעס שלי מובן ומותאם אבל שתהום אולי ׳חתמה על החוזה׳ לא ביודעין, תהום צועקת שהיא מעולם לא רצתה לוותר על המקום השולט אלא רק רצתה עוד משהו, ואני צועק שהיא זרקה את המקום הזה שוב ושוב, ושהיא קיבלה את ה׳עוד משהו׳ עוד לפני שממש ביקשה אותו.

תהום: ״קיבלתי אותו אבל היה מאוד מעט. אני עשיתי טעות מאוד גדולה ולא אמרתי שומדבר על זה, לא נתתי איזשהו פידבק, שהיה מהמם, לא שיתפתי את זה גם פה איתך, רק אחרי שדן העלה את זה. אז אני מבינה שעשיתי טעות כאן. אם אני, שדן אומר לי שהאוכל היה טעים ואני יודעת שאני אקום באמצע הלילה כדי לבשל לו אוכל כי היה לו טעים וזה נותן לי את הכח ואת האנרגיה, אז בטח ובטח שאני חייבת לתת את זה גם״.

מטפלת, עדיין בצעקות: ״ובגלל זה אתה תסמוך על תהום ולא על האופיאטים, כי תהום תקום באמצע הלילה בשבילך כי היא באמת אוהבת אותך, עובר עליה משהו שגם היא צריכה להבין, אבל היא לא נוטשת, לא מפסיקה לאהוב, היא משנה חוזה של מיניות שנחתם לא בידיעה מלאה. היא משנה משהו כרגע בעקבות תהליך שהיא עוברת. זה לא אומר שהיא נוטשת אותך. אתה בוחר בחברים שהם באמת ידפקו אותך!@ היא לא דופקת אותך, היא פשוט מאוד מבולבלת בתוך עצמה כרגע.

יש בתוכה טראומות, שהדברים נופלים, נופלים. מה נעשה? אתם שני אנשים מלאים בטראומות. אתה עברת, באמת, מה שאתה עשית מהטראומות שלך, עשית מה זה מלימון לימונדה, אתה לקחת את הטראומה הקשה ותראה מה אתה עושה איתה. אתה מרוויח למחייתך מהיכרות מעמיקה עם אנשים מעוותים שאתה מצליח לתת להם עם הכשרון הרב שלך באמת יצירות פאר… אני חושבת שאתה באמת איש מקצוע נדיר אבל את מה שאתה ידעת לעשות לא כל אחד יודע לעשות. תהום בחרה דרך השרדותית אחרת. אתה מצפה ממנה לעשות אותו דבר״.

אני בטון שקט, כל מילה בנפרד: ״אני מצפה מתהום שתיישם את הדברים שאנחנו מדברות עליהם״.

מטפלת: ״היא מתה ליישם, כל עוד זה לא יפול לה על ריק. נניח שהיא צריכה לתת לך פידבק, ׳וואי ממי היה לי מדהים׳. מי מתישהו בחיים לימד אותה להגיד את המשפטים האלה באינטראקציה אינטימית? אתה. אתה. פשוט אתה פגשת אותה בגיל בוגר כבר, שהנפש האינטימית שלה כבר היתה קיימת. היא חייבת להפעיל את המוח הקורטיקלי והבוגר ולא הזוחלי, אבל הבעיה היא שבמין פועל לנו המוח הזוחלי. ושם זה נופל לה לתוך תהום טראומטית״.

המטפלת ניסתה להבין מתהום איך קרה שבכל זאת סישנתי אותה פעמיים למרות שהיא לא הביעה את הרצון שלה ו/או נתנה פידבק חיובי לאחר מכן ולאחר שלא קיבלה ממנה תשובה ממש ברורה אמרתי:

״לא היתה אמירה שלה ושום כלום. אני ידעתי, כי… סליחה על ההשתחצנות, אבל, תהום התחתנה עם פרארי, ואז היא לקחה את הפרארי האדומה המבריקה הזאת ודפקה אותה פה ודפקה אותה שם, ונסעה איתה בעיקר למכולת ובחזרה, ואז צבעה אותה באפור, ועכשיו היא גם רוצה לעקור ממנה את המנוע, לקשור שני חמורים מקדימה ושהם יסחבו את הפרארי״.

המשכנו להטיח האשמות זו בזו בצעקות, לנתח את דימוי התינוק באשפה שהבאתי, לדון בנרטיבים המיניים וביכולת להאמין בהם, והמטפלת אמרה לתהום שברור לה שהיא מאוד אוהבת אותי ובחיים לא היתה רוצה לפגוע בי.

אני: ״הדברים הכי נוראיים בחיים קרו לי מאנשים שאוהבים אותי״

מטפלת: ״דן, זה הstory of your life, בגלל שהבנאדם הראשון שאהב אותך מאוד מאוד עשה לך דברים איומים ונוראיים ומאז ההצמדה הזאת, אחרת לא היית משחזר את זה עוד פעם ועוד פעם בסיטואציות אחרות. אני שניה מבקשת ממך שלא תהיה תקוע בטראומה. אתה פשוט מתחפר בתוך הטראומה. ׳אין לי אמון אין לי אמון אין לי אמון׳ זה המקום הטראומתי הראשוני שלך. כל הזוגות מדברים כאן, וגם אני בחיי הזוגיים שלי, מדברת על שחזור טראומות הילדות. אין דרך אחרת. אנחנו בבגרות מנסים לצאת מטראומות הילדות אבל השחזור הוא אינסופי. אם נבחר להישאר בו אנחנו אינספור פעמים נמצא את התיקוף לטראומות הילדות כי בשביל זה בחרנו לנו את בן הזוג הזה. האהבה הגדולה של החיים שלנו היא זה שמשחזר לנו את הטראומה. זה נורא פשוט ועם זאת הכי מסובך שיש״.

לקראת סיום המטפלת דיברה על כך שניפגש רק בעוד שלושה שבועות כי היא טסה לחופשה בתאילנד.

אני: ״אם יהיה רצח על רקע רומנטי אני מבטיח שזה יהיה רקע ממש רומנטי, נעשה כזה פוסטר של שקיעה ושמיכת פיקניק, בקבוק יין, עלי ורדים…״

המטפלת הסתכלה עליי כעל ילד שובב וסיננה: ״אתה משהו אתה״.

היום אני מציין חמש שנים ללא קנאביס אחרי 25 שנים של התמכרות ושימוש מסיבי מסביב לשעון בחשיש/גראס עם טבק. בשיאי הוצאתי 4500 ש״ח בחודש על עישון. (אני גם כבר שש שנים וחודשיים ללא ניקוטין).

אממה, מאז הטראומה במלדיביים בדצמבר האחרון ולאורך 20 חודשים של טיפול מיני זוגי שלקח חיי מין ואהבה מאכזבים ומבאסים ופורר, חירב, צימק ולאחרונה גם מחק אותם לגמרי, פיתחתי מה שקשה לקרוא לו בשם אחר מ׳בעיית שתייה בואכה אלכוהוליזם׳ פלוס מערכת יחסים הולכת ומתהדקת עם בנזודיאזפינים, כדורי שינה ולאחרונה גם אופיאטים.

כך שנכון לעכשיו בעצם החלפתי קרציות בפרעושים.

מרים כוסית לכבוד המאורע ומברך: ״למוות!״ 

כבר זמן מה שהמילה ״חרמן״ או ״חרמנית״ על הטיותה צומרת לי באוזן, במיוחד כשהיא מושמעת מפיה של המטפלת אבל לא רק. יש בה משהו קרינג׳י, לא טהור כוונות, ומלוכלך אבל לא בצורה המתאימה.

גם לא ברור לי השורש של המילה, ה׳מן׳ זו סתם סיומת כמו יהלומן או שמנמן. אז מאיפה באות הח׳ והר׳? מחרא?

בויקיפדיה הפירוש לחרמן הוא: ״שטוף זימה, שחווה עוררות מינית״. זה כבר נשמע לי הרבה יותר נעים לאוזן ובכלל.

אז מה דעתכן על מזומם ומזוממת? כמו מסומם, אבל מזימה. מסוממת עם זין.

לא יודע, אותי זה דווקא די מזמם. 

תיארתי למטפלת את ההתרחשויות והתחושות שתוארו כאן בפוסטים האחרונים, ואמרתי שאמנם אני לא מומחה ולא יכול לדעת, אבל אני חושד שיש אצל תהום איזה מנגנון לא מודע שמבצע סבוטאז׳ כדי למנוע מצב שיהיה סוף טוב לסיפור הזה, כי כרגע נראה שאנחנו יותר קרובות לרבנות מאשר להגשמה של השאיפות הזוגיות שלנו.

מטפלת: ״השאלה אם רבנות זה תוצר של יאוש מוחלט והבנה שיותר טוב לא יכול להיות, או שרבנות זה תוצר של תגובת הד טראומתי. לי יש תחושה שאתם שוב מפרשים את המציאות דרך העיניים הטראומטיות שמכאיבות לכם נורא״.

המטפלת דיברה על החרדה של תהום משינוי חוזה המיניות ואיך שזה גורם לה להפיל אותי ואת הסיכומים בינינו:

״פעם היתה לנו תהום שבאמת בנפש שלה לא ידעה מי זו תהום. היא לא עברה את התהליכים הטיפוליים שאתה עברת. היא לא התחברה להמון חלקים של עצמה. כאן ועכשיו היא התחילה להכיר ולהתחבר אליהם רגשית, וכנראה כל מיני חוויות מיניות צצות לה עקב החיבור הזה. היא גם מצד אחד רוצה עיניים מתפעלות של מישהו אחר, מצד שני מפחדת שזה יפגע בזוגיות. פעם היא בכלל לא התעסקה בזה. היא לא חשבה לא עליך, ולא עליו, ולא על עצמה.

מה שאני באה להגיד זה שאתה מסתכל על ההתנהגות של תהום ומפרש אותה דרך איך שזה משפיע עליך, ההבטחה שלא קוימה, שזה לב לבו של הסיפור הינקותי שלך. יש שם אישה בעולם שהפקדת במרחבים הגופניים/נפשיים/רגשיים שלה את כולך בציפייה שהיא תדע לעשות עם זה משהו מיטיב, גם אם לא מושלם. קורה לך עכשיו משהו נורא כי היא לא מראה פוטנציאל כמו בעבר. הדבר הזה כואב בצורה לא רגילה, הוא חותך בבשר החי. 

דן, אני חייבת שתכניס את מה שקורה ביניכם למסגרת טראומטית ולא מציאותית. אני מאמינה שאתה גדלת, עם כל החכמה המאוד גדולה שלך, עם כל הiq המפותח ועם כל היכולת שלך להבין דברים קשים בעולם מגיל צעיר, עדיין אין ילד שיכול להבין למה אמא לא רוצה להיות רכה אליו, או למה אמא לא רואה את הצרכים שלו. זו הבנה שלא מתקבלת על נפשו ודעתו של הילד. הסיבה היחידה יכולה להיות שאני לא מספיק טוב, שאני אשם במשהו, שאני לא שווה מספיק.

אין שום ילד שיגיד ׳אמא שלי היא פשוט בנאדם מוגבל בתוך עצמה׳. ומה שקורה, הילד הזה כאן כרגע שופט את ההתנהגות של דמות האהבה שלו, והפרשנות הזאת לא מקבלת שום sense. כי אתה יודע כמה אתה טוב כלפי תהום, כמה אתה בעדה, כמה אתה מטפל בה היטב, שם לב להמון דברים, מגן, שומר, עושה, קשוב לצרכים שלה. אין שום הגיון שאתה יכול להגיד לעצמך: ׳אז מה הבעיה שלה? מה לא בסדר? למה היא לא יכולה להחזיק איתי ביחד את הדבר הזה שהיא אפילו התחייבה שהיא תחזיק איתי ביחד?׳

ואז אנחנו פוגשים את הקונפליקט הזוגי הבסיסי ביותר בכל זוג. שכל אחד מאיתנו פועל במסגרת החרדות וההגנות הנפשיות שלו ולא במסגרת הגנות משותפות עם בן הזוג. הפרשנות צריכה להיות בתוך תהום, ובתוך דן, ולא מאוחדת.

תהום לא מנסה להכניס שדה מוקשים למיטה הזוגית כדי שלא יתאפשר לכם מרחב מיני, היא מתה מפחד בתוך עצמה שיש לה כל מיני רצונות שהיא לא יודעת כמה יהיו מקובלים על דמות האהבה שלה ויכול להיות שאפילו יפגעו בו. היא כל כך מתה מפחד שהיא לא יכולה לקחת בעלות על הרצונות האלה ולהציג אותם כמשנה סדורה. להגיד לך את כל הדברים האלה זה נפש שעיבדה את כל החרדות והבלאגן שלה, עשתה סדר, ומוציאה את זה החוצה כמצגת מסודרת״.

המטפלת שאלה אם אני יכול ליזום איזשהו מגע מיני במצב הנוכחי שיהיה לי טוב, וסיפרתי שתהום שאלה משהו דומה, אם אי אפשר פשוט להתחבר גופנית על בסיס נעימות, ואמרתי: ״אבל זה לא נעים לי!״.

הרמתי את ידי כמי שמושבע לפני מתן עדות ואמרתי למטפלת: ״אני סאדומזוכיסט, 100%״.

המטפלת: ״הו. אז אנחנו מגיעים לסיפור שאולי, אולי המיניות שלה היא לא המיניות הסאדומזוכיסטית הזאת שהיא חשבה כל החיים שהיא והמשבצת שלה הופכת להיות שזקוקה לעוד דברים״.

המטפלת דיברה על קונפליקט זוגי של כמה אחוזים מהמיניות שלנו אנחנו מפקידים בידי בן/בת הזוג וכמה אנחנו משאירים כלא מסופקים.

מטפלת: ״דן, אתה יודע להגיד כמה, כמה טרגי הסיפור חיים שלך?״

אני: ״אני לא יודע לכמת״.

מטפלת: ״לא לכמת, האם אתה יודע להגיד שהוא טרגי?״

אני: ״לא יודע, אני לא חושב עליו כעל טרגי. אני חושב שחוויתי הרבה דברים. הרבה אנשים חווים דברים טרגיים״.

מטפלת: ״כן לא אמרתי שאתה היחיד בארץ. אבל האם הטרגיות ברורה לך?״

אני מצחקק במבוכה: ״אני אופטימי, אני מקווה שזה יהיה סיפור הצלחה בסוף״.

מטפלת: ״אתה עושה אותו הצלחה אבל מה שקורה זה שגם אנשים שמתפעלים ממך משתמשים בך, בגלל הסיפור הינקותי שלך. מישו אחר במקומך אולי סתם היה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה״.

אני: ״אולי זה עוד יקרה״.

מטפלת: ״ההסטוריה לא מעידה על זה. המלחמה, הכוחות והיצירתיות שלך. תדמיין רגע ילד שאמא שלו עם מוגבלות פיזית מאוד גדולה ומכשירים וברזלים ולא גוף נעים ורך. האם זה אומר שאין שום דרך שהוא יכול ליהנות ממגע אינטימי איתה? בא לי לבקש ממך, יש לי איזו תמונה בראש. אני צריכה שתראה ילד שאמא שלו יושבת על כסא גלגלים, היא לא יכולה להרים אותו, היא לא מושיטה ידיים. היא גם לא מתווכת את עצמה טוב שהיא נורא מצטערת שזה הגורל. והיא לא יכולה לשבת איתך על השטיח ולשחק בקוביות.

אני רוצה שתראה את אותו ילד אומר לאמא: ׳אני מתגעגע אליך, אני רוצה אותך׳. והוא מטפס על הברכיים שלה בעצמו ומוצא תנוחה שהוא כן יכול להרגיש בה נעים במסגרת התנאים הלא מיטיבים האלה של הגוף שלה, עם הידיים, הבטן, עם החזה, עם הפה. יהיה משהו לא מושלם, אבל שבחלקו מיטיב. אני צריכה את הילד הזה מסכים לבוא לתהום, אשתו, בדמותו של דן הבוגר, ולהגיד אני צריך א׳ ב׳ ג׳ ולבוא ולעשות את זה. הוא יקח לעצמו את המגע הזה שבהבטחה מגיע לו. יש דבר אחד שלעולם אי אפשר להחליף אותו בכלום, וזה מגע של דמות האהבה. אני ממש מבקשת ממך שאתה תתעקש לא לוותר עליו״.

אני: ״אני לא יודע אם אני יודע איך לעשות את זה״.

נ.ב. הוספתי לפוסט הקודם לינקים לארבע מהיצירות המטלטלות ביותר להן יצרתי את המוזיקה (״מבול״, ״פריחת הפקאן״, ״באת אלי פתאום״ ו״לא אבודים״) שהכוריאוגרפים העלו בעצמם לפייס.

לפני התחרות אמרתי שבשנים קודמות לא הבחנתי בקורלציה בין איכות וייחוד לבין הריקודים שזכו, ושאמשיך לחשוב ככה גם אם כל העבודות הזוכות יהיו אלו שיצרתי להן מוזיקה. 

ובאמת שלוש מתוכן זכו בשלושת המקומות הראשונים, ועוד אחת זכתה בפרס חביב הקהל, ואפילו קרן שיבחה מיוזמתה באחד מפיטפוטי המיקרופון שלה את העיבודים המוזיקליים היחודיים והרגישים עם ההתייחסות לטקסטים, אבל אני לא מרגיש כלום, אפילו לא ממש ריקנות, גועל ובדידות... רק הדהוד חיוור של הדהוד חיוור.

https://e.walla.co.il/item/3598731?fbclid=IwAR2O7iFo7f16FTLNWHJ3d5D1RNb1M9z7NI78BrcUXdSMa0kgCy3JwoWCG_A

https://www.facebook.com/itzik.cohen.988/posts/10160679239099659

https://www.facebook.com/liran.zehariaa/posts/10161370184875606

https://www.facebook.com/liransolmi/posts/10229936205410709

https://www.facebook.com/irit.l.shechter/posts/10161105792759391

אני די בטוח שכבר שיתפתי את הסרטון הזה בעבר כי זה איכשהו תמיד אקטואלי, 

בהודעה הקולית (שכדי לשמוע נאלצתי להשתיק את וויין שורטר. מזל שיש x1.5, זה גם מקליל את הפאתוס של מי שבוחר.ת להשתמש בפורמט המאוס הזה) היא אומרת שהיא לא ידעה שאני עושה את כל הדברים האלה (ויש עוד הרבה שהיא כנראה לא יודעת) ושאני לא חייב ובלה בלה בלה. 

בכל מקרה אני שמח שלמדתי לאחרונה ש״לא״ זה משפט שלם.

*אמא שלי היא נכת פוליו בת 76 עם תסמונת פוסט פוליו, הפרעת אישיות גבולית וזר עשיר וססגוני של התנהגויות מתעללות ובלתי נסבלות.

אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים, משום מה הembed מיוטיוב לא עובד במובייל, באופן אירוני ולגמרי מותאם מציאות. לינק בתגובה השניה. 

מה, אתה פותח חבילה חדשה ולוקח את הכדורים האלה?

אוקיי, אני עוצר ומקשיב לך.

…

שמעתי אותך. אני מקשיב לך. אני אוהב אותך ואתה חמוד ומקסים. אתה רוצה לאהוב ולהיות נאהב ומוכן לכאוב גם בשביל זה אם צריך.

כרגע אין התנאים לזה בכלל. אני מקשיב לך. אני שומע אותך היטב, לעומק. אתה ילד טוב ואהוב. בלילה האחרון לא ישנו כמעט בכלל והכל היה סיוטים ואי נחת.

…

בולע את הכדורים.

יש מפיק אחד מהפסטיבל, נקרא לו ביל, סוג של משנה למלך שאיכשהו אני אשכרה נהנה מהתקשורת איתו. 

בשמונה וכמה דקות התקשרתי אליו ואמרתי:

בוקר טוב סניור, שלחתי לך את ההקלטה של אורטל (שם בדוי) ששלחת לי אמש משולבת במחרוזת של ה17 דק׳ של חלום עליכם.

אני מבין שעשיתם סקר סביבה למי יש את הטלפון הכי גרוע, ואז זרקתם אותו לאקווריום והקלטתם אותה.

אני חושב שהיה יותר מעניין אם במקום הילדה הכי צעירה שהגשימה חלום ורצה חצי מרתון בגיל שמונה,

הייתם מביאים את הילדה הכי צעירה שהצטלמה לסרט גנג בנג עם כושים בגיל שמונה, כי זה היה החלום שלה,

וגם מקרינים את הסרטון על מסכי הענק באמפי בזמן ששומעים את ההקלטה שלה. 

הוא בירך אותי על ההתגייסות המקצועית ושיפור הסאונד וענה שהוא נהנה כרגע מ15 הדק׳ האחרונות של אינטרנט נורמלי לפני שהוא נוסע לעיר הפריפריאלית בה מתקיים הפסטיבל ושהוא מקווה שלא יתקשר אליי יותר השנה.

סססססה קטע, לפתע עלה בדעתי שעשויות להסתובב כאן בכלוב בשיא הלגיטימיות בחורימות שנולדו ב2005, שזו השנה בה נרשמתי לכלוב, הכרתי את תהום ועוד די הרבה א.נשים ועשיתי לא מעט שטויות. 

נראה לי שהתחלתי לחשוב על זה כי הפגישה הקרובה עם המטפלת, שתהיה מס׳ 75, היא גם שנת הלידה שלי. אני קצת מצפה לפגישה הזאת, כי כמו הפרצוף הזה שפגשתי באוטובוס הבוקר, I'm not fucking around anymore.