מתחת לפרווה

כתבתי למורה האמריקאי וקיבלתי תגובה לא כל כך אמפתית עם שלוש הצעות:

1. לחכות ולראות מה קורה

2. להשתתף באירוע דרך זום

3. לשלם עוד 500 דולר כדי להעביר את הכרטיס לשנה הבאה ולאירוע אחר. 

 

כרגע נטיית הלב שלי היא לא לענות במילים (שבמילא יפלו על אוזניים ערלות), לבטל את כל ההתקשרויות והוראות הקבע שלי מולו ומול הצוות שלו ולצאת לדרך חדשה. הוא יפסיד הרבה יותר מ500 דולר של הכנסה בצורה הזו, ונראה שזה כל מה שמעניין אותו. 

 

עשיתי ביטוח לטיסה שמאפשר לי לבטל תמורת זיכוי עד יומיים קודם (ויכול להיות שבכלל אל על יבטלו את הטיסה), את המלון אפשר לבטל עד יום לפני. ישאר רק לבטל את הביטוח הרפואי ואת החבילה הסלולרית. 

 

זו כבר חופשת חו״ל שישית שמתבטלת לי ברגע האחרון בגלל מגפות ומלחמות. האחרונה שכן יצאה לפועל היתה טראומטית ואני חווה את הכאב שלה עד היום. 

בשיחת הפון שלי איתו בחורף כשהבעתי את החשש מהמלחמה הוא התנפח והתגאה איך הנשיא טראמפ יכנס בקרוב לתפקיד ויסדר הכל. יש מתאם בין אפסים עם זקן ארוך והערצה של כוח מטומטם. 

התעוררתי לנטילת כדורים והמשך שתיה. (הקפדתי לנשק את פריטי לפני שיצאתי מהמיטה כפי שביקשה ממני לעשות תמיד). החיים האלה לא מוצאים חן בעיני וכל האוויר יצא מהבלון שלי. 

יש צרות גדולות יותר אני יודע. 

המלחמה הבלתי נגמרת שאף פעם לא די לה משעממת אותי מאוד.

 

עדכון: ביטלתי את כל המנויים ואמצעי התשלום. בטפסים שנתבקשתי למלא ציינתי את אובדן האמון שלי, התחושה שהכסף שלי הוא הדבר היחיד שמעניין אותם, והבעתי הערכה והודיה עמוקה לכל מה שקיבלתי מהם כולל השיעור הנוכחי. 

 

את הפוסט הזה חיכיתי לכתוב הרבה זמן.

 

הכאפות של פריטי לביצים שלי נהיו הרבה יותר כיפיות מאז שברגע אמיץ של החלטה בערב אחד לפני כמה שבועות היא הסירה את טבעת הנישואין הגדולה והנוצצת שלה לצמיתות. היא אמרה שבאותו הרגע חייכתי מאוזן לאוזן ומכל הלב. (נהגתי לנשק לה את הטבעת, לשחק איתה, להוריד ולהחזיר…).

זה סיפור אהבה משוגע.

בעוד ארבעה ימים נחגוג אניברסרי, שוב בשכיבה לילית על שמיכה בפארק מדרון עם בקבוק מים והתבוננות בעננים. כחודש אחרי הדייט הראשון והאייקוני שלנו פתחתי תיק גירושין. חמישה ימים לפני יום השנה היא קיבלה את הגט שלה. לא תכננו ולא ידענו שנהיה כל כך גורליות ומשמעותיות זו לזו. פריטי אומרת שהצלנו אחת את השניה ברגע האחרון מרכב בוער שעמד להתפוצץ.

העונה הראשונה שלנו היתה קצרה יחסית והסתיימה בריב בלילה האחרון שלי במלונה לפני שנכנסתי לדירה החדשה. לא הצלחנו להשלים ולאחר כמה שבועות של גישושים היא נעלמה לכמה ימים וכשחזרה כתבתי לה ש”Were done!”.

ארבעה חודשים וחצי לאחר מכן היא כתבה לי שאמנם הסכמנו בחיוך שהקשר החוטא שלנו הוא כנראה לא רעיון טוב ושלא ימשך לנצח, אבל לא חשבנו שלא נישאר חברות ממש טובות אחר כך. הזמנתי אותה לבוא ותכננתי לשמור על חברותיות אבהית מהוגנת. בשניה שפתחתי לה את הדלת הבנתי שאין לתכנית הזו שום סיכוי להצליח ושאין לי איך להישמר מהקסמים המכשפים שלה.

בחודשים מאז לא היתה לנו כל כך הזדמנות לפתח רצף מיני. היו רק מגעים חלקיים ונסיוניים. הקשר שלנו מבוסס קודם כל על חברות והבנה, עדינות רומנטית והכלה, תקשורת, רגשות עמוקים, אהבה, שונן והומור. השראה, הערכה ושותפות.

 

לי נהיה עומס מטורף בעבודה, לה היה את משבר הנישואין שהחריף והכביד רגשית. הבלוג נאלץ לרדת למחתרת כדי לא לסבך את היוצרות עוד יותר, מה שהגביר את הלחץ בסיר המבעבע של הרגשות שלנו.

בגלל שרבים מהמפגשים החטופים שלנו היו בסוף היום כשכבר לקחתי כדורים והתחלתי לשתות, היו מקרים רבים שהיא היתה צריכה להזכיר לי למחרת מה היה ועל מה דיברנו. היתה פעם אחת אחרי הפסטיבל בפסח שליוויתי אותה למטה למונית, הייתי צלול וזכרתי על מה דיברנו במעלית, ובבוקר כשהתעוררתי חיכתה לי הודעה קולית ממנה בה היא סיפרה שבזמן שחיכינו למונית מצבי התדרדר בבת אחת, הפלתי את הפון שלוש פעמים ונמרחתי על המדרכה. היא ביקשה מנהג המונית להמתין, גררה אותי איכשהו למעלה (אומרת שהתווכחתי בבלתי נסבלות תוך כדי) והשכיבה אותי לישון בצורה מסודרת.

 

לפני יותר מחודש הבנתי פתאום שאני בעצם לא יכול להגיד שאני פנוי. מעדתי אל תוך מערכת יחסים עם אישה נשואה ואני שקוע בה עד מעל הראש. כל השירים החדשים נכתבו בהשראתה, היא הראשונה ששמעה אותם ולחלקם היא תרמה הצעות מועילות. התקופה הייתה משברית ועמוסה וחווינו הרבה יותר קושי והתמודדות מהנאה, שמחה ותשוקה. ניסיתי לברוח ממנה כמה וכמה פעמים. 

 

לאחר שעזבה את ביתה היא אחסנה אצלי כמה מזוודות ותיקים למשך כמה ימים. כשרצתה להעביר אותם לביתה החדש לא הצליחה למצוא מוביל. איתרתי לה את מספר הטלפון של המוביל שהכרתי בקיץ בשוק הפשפשים בזמן שהתגוררתי במלונה והעביר לי את האולפן בצורה מושלמת. היא התקשרה אליו וברגע שהזכירה את שמי הוא התרגש והפליג בשבחים עליי. התפלאתי שהוא בכלל זוכר אותי.

המוביל הגיע כעבור שעה (!) לבצע את ההובלה. כששמעתי אותו מדבר עם פריטי יצאתי מהאולפן לברך אותו לשלום. הוא שאל אותה אם היא הבת שלי (היא קטנה ממני ביותר מ18 שנה 🫣 ונראית צעירה מגילה). פריטי הסמיקה וענתה שאנחנו חברים, ואני הוספתי שהיא *גם* הבת שלי, שאני אוהב אותה כמו הילדה שלי.

 

פריטי התלוותה אליי לפרימיירות השונות והצגתי אותה לכל הקולגות בגאווה: ״זו ***, החברה שלי״.

פעם כשחזרנו מסרט באוטובוס היא לבשה שמלה צבעונית שכיסתה בקושי טפח וחשפה קימורים יפהפיים מסנוורים. היא רצתה להביך אותי וצעקה לפתע: ״אבא, די!!!״. לא התבלבלתי והתחלתי לעגוב עליה בנשיקות וחפינות בוטות. 

 

אמש יצאנו לדייט לחגוג את גירושיה. נסענו לסושי בפרישמן שהיא בחרה. היא הורתה לי להדביק את האלקטרודות של הטנס לביצים בשירותים ואז שיחקה עם השלט במסעדה וכשהלכנו בנחת על הטיילת. היא הגיעה לעוצמות מאוד חזקות, התגלגלה מצחוק מהזעקות שהשמעתי בפרהסיה ונזפה בי: ״דן! אנחנו במקום ציבורי, תתנהג בהתאם!״. 

כשחזרנו הביתה השמעתי לה עבודות יפות שיצרתי לתחרות הכוריאוגרפיה בהשראתה, התחשקנו והיינו עירומות יחד, ואז השכבתי אותה לישון עם עוד פרקים מ״הזנב השמן של הנומה״. כנראה שאחר כך נרדמתי בסלון כי התעוררתי מהאזעקות שנשמעו לי מאוד מוזר ולא ידעתי אם זה כי אני מטושטש מהכדורים. דידיתי למיטה.

התעוררנו בשבע, הייתי כאוב וחמרמר אבל שלחתי אליה ידיים וזה התפתח לשעה ומשהו של סקס. עד עכשיו מאוד פחדתי להפשיר את המיניות ולשכב איתה. זה היה בשבילי המעוז האחרון של איזושהי שליטה ברגשות שלי. אבל הבוקר העזתי לבקש, להביע, לדבר ולפנטז בקול, והיתה שעה מענגת ומגניבה שלאחריה הרגשתי הרבה יותר טוב מכשפקחתי עיניים.

לפתע הבחנתי שכבר 8:10 ושאמא שלי מצפה לשיחת פון ב8:00 כמדי יום שישי ושאם היא לא מקבלת אותה היא מתקשרת למשטרה מרוב דאגה. רק כשהגעתי לפון באולפן ראיתי את כותרות החדשות והבנתי מה קרה בלילה. (לא ברור אם אני טס לשבוע אימוני הגיטרה בשיקגו ביום חמישי. כנראה שלא, אה?). 

יצאתי לסידורים והצטיידות, וכשחזרתי פריטי היתה מהממת באוברול ג׳ינס תכלכל מעל גוזיה ורודה. (אני מאוד אוהב כשהיא כאן, היא יפה לבית והבית יפה לה).  היא מצצה לי בעודה מפליקה לביצים וצובטת את הפטמות, הורתה לי לשפשף את הזין ולהכניס אצבע מהיד השניה לפה. היא פקדה עליי לעמוד, ישבה על הרצפה ובעטה לי בביצים תוך כדי. היא התקרבה עם הפה אל הזין והתעקשה שאמשיך לשפשף עד שהשפרצתי לה המון על הגוזיה הורודה. (״כבס לי אותה ביד!״).

אחרי שגמרתי היא שפשפה לי (כצפוי) את הזין באגרסיביות ושלקה אותו בפיה בעודי מתגלגל מצחוק של דגדוג ומתחנן לרחמים בלי באמת לרצות שהיא תפסיק.

סליחה שעוד לא הגבתי לתגובות לפוסטים האחרונים. מבטיח להגיב בקרוב.

הימים מטורפים ממש, הדדליינים מצטופפים והולכים, המשימות מתרבות ואני נדרש לאקרובטיקה יצירתית ודיפלומטית ברמות שלא חוויתי בעבר. 

אתמול הגיעו הודעות בהולות שהמועד האחרון להגשת המוזיקה לתחרות הכוריאוגרפיה בפסטיבל הוא מחר (נשארו 4 עבודות להשלים, חלקן עוד בחיתולים). חוץ מזה ביום ראשון עליי להקליט נשפנים וקשתים לחמישה נאמברים עם תפקידים שעוד לא יצרתי ומן הסתם גם עוד לא כתבתי תווים עבורם. וחוצמזה יש גם עוד לקוחות שלא קשורים למחול, להמשיך לשפר את כושר הנגינה לקראת שבוע האימונים האינטנסיבי בשיקגו, ללמוד קצת על העיר כי אני בכל זאת מתכנן לטייל בה יום יומיים לפני ואחרי הסמינר והידע שלי עליה כרגע שווה לידע שלי על טימבקטו או בגדד. להתאמן בשירה, לכתוב את השיר האחרון לאלבום, לבשל, לנקות ולהכין את דו״ח המס השנתי (נשאר שבוע לעשות את כל זה).

הבוקר מיהרתי ליוחננוף להצטייד לשבוע האחרון לפני הנסיעה (לא מוכן לוותר על כלום, גם לא על התזונה הבריאה שלי) וכשחזרתי חיכתה לי בתיבת הדואר התעודה על התמחות האיזון שעשיתי באפריל.

 

 

כשנכנסתי לאולפן חיכתה לי הפתעה עוד הרבה יותר מאירת עיניים ולב בצורת משולש מקרטון.

 

 

 

 

זה השיר השביעי שנכתב בתחילת מאי. 

החלק הראשון והמולחן שלו נוצר בשיעור עם בן כשהוא הציע שאשתמש דווקא במלודיה מופנמת ורגועה (זה היה אמור להיות שיר שמביע כעס). 

לא הייתי בטוח שאני לא בעצם מפעיל על עצמי את אותה צנזורה עצמית שאני מנסה להשתחרר ממנה. את החלק השני כתבתי בחופשיות ללא מבנה, ולא היה ברור אם הוא יהיה סוג של ראפ או מה. זה נשאר כסימפוניה לא גמורה מאז. התנצלתי בפני בן כשהשחתתי את נפשו הרכה עם התכנים הקשים האלה בשיעור לאחר מכן. (הוא דווקא היה מכיל, הקריא לי את הטקסט בקולו ועזר לחשוב איך לעשות מזה מוזיקה). שלשום בעקבות הסופ״ש המזוויע הרגשתי שאני רוצה ויכול להשלים את זה, ושזה יהיה קטע spoken word על רקע הלחן של הקטע המולחן. אלו לא תכנים יפים ואין סיבה להפוך אותם לכאלו. 

11 שירים כתובים ומולחנים. נשאר אחד אחרון וכל מה שאני יודע עליו זה שהוא צריך להיות סימן קריאה ענקי ובוער עם מלא סימני שאלה בתוכו. 

 

Can i be angry

For how they scarred me

Reclaim my body

Let go of rage inside me

 

Living with abuse

I did not stop loving

Living with abuse

Plagued me with self loathing

 

Can it be allowed

Voicing ugly feelings

Can i scream out loud

Trauma keeps repeating

 

Can I criticize

Locked boiling inside

What’s a proper time

Get this off my mind

 

Living with abuse

Desperate for approval

Gluey garbage juice

Gratitude’s a prison

 

Can it be allowed

Voicing ugly feelings

Can i scream out loud

Trauma keeps repeating

 

 

All the abuse

Didn’t make me love them less

It just made me hate myself more

 

Is it okay to look forward to her death

Staring coldly as she gasps her last breath

 

She dropped me repeatedly

Misused my submissive tendency

My pleasing nature

My insecurities

My difficulty to say no

 

She rushed me when I couldn’t breath

Shoved me in a box that didn’t fit

Abandoned me when I needed the most

Degraded me as a child, a teen, a man

 

That Saturday evening was supposed to be our special time together

But she invited someone to fuck her while i sat in the corner and watched

She pumped herself up with different drugs

When she should have been responsible for me

 

One pale early morning she came back home

She made me lick her ass while telling

The guy she just fucked came in there twice

Twice

Without protection

 

She used to beat me with her walking sticks

When she lost her temper

She locked me out of the house

And confiscated my guitar as punishment

 

She didn’t care I was obviously miserable

Refused to see she was a huge part of the problem

She wouldn’t stop even though I was clearly suffering

It probably just turned her on more

 

Playing with her phone while I expressed painful emotions

Apologizing then doing the same shit again

Using me as her mentor and her therapist

Draining me up and never filling back up

 

Going out to suck cock and leaving me home alone

With broken ribs after heart surgery

I couldn’t believe how after all those years in the BDSM community

She honestly didn’t know what aftercare is

 

Giving away my seat next to her at dinner

To some stranger on the boat in the Maldives diving safari

I fantasized it would be a second honeymoon

Turned out a traumatic nightmare

 

Back home the doctor put me on benzos and sleeping pills

Cause I felt suffocated and short of breath

I couldn’t sleep

And I still can’t

 

She saw me struggle with addiction and added more tension

Constantly talking in bed about how what she really wanted were other men

Laughing at my dick for years till I hated my body

And lost all my confidence and trust in pleasure and in people

 

Dismissing and gaslighting when i spoke out the truth

Using money as means of control

Attacking me with violent rage

When she saw me chatting online and smiling for once

 

That girl who made me smile didn’t disclose she was married before we met

I was flooded with smitterness for a couple of months

But then one night she intentionally spilled two shots of whiskey on the kitchen floor 

And made me lick it

Cause she thought it would make me drink less

 After that I wasn’t smiling anymore

And my drinking became worst

 

All the abuse

Didn’t make me love them less

It just made me hate myself more

And gradually sucked out

My joy

My belief

And my will to live

 

מליל היווסדו לפני יותר מ20 שנה הבלוג הזה היה לפיד בוער של כנות ואמת.

בשנה האחרונה נאלצתי לפתח טכניקות שונות ללכת בלי ולהרגיש עם. לדווח מה קורה איתי בלי לעבור על כללי האתר, בלי להסתבך ובלי לסבך אחרות.

 

כל ההגבלות האלה די ייתרו את הבלוג וכבר לא איכפת לי אם פוסט כזה יגרום לחסימתו.

זה כבר לא עיר מקלט בשבילי אלא עוד סורגים וחוטי תיל שפוצעים וחורכים את בשרי ולבי.

 

אני לא חושב שאשכב אי פעם עם אנשים ומאוד יתכן שהמקום הזה לא מתאים לי יותר. 

היה סופ״שׁ מחריד.

לא יכול לחיות את היום הזה.

לקחתי עוד כדורים ושותה.

השיר ה11 לאלבום הלך קשה, אבל הדדליין של הפגישה עם בן הערב עזר לי להתגבר על המעצורים ולכתוב למרות הלו״ז העמוס לעייפה (קמתי הבוקר ב3 להכין עיבודים להקלטת זמרים ב11). בפגישה שכתבנו וערכנו את השורות שהיו קצת חלשות או מסורבלות. רוב השיר הוא במשקל 5/8 ועם מהלכי אקורדים שנשמעים קצת בארוקיים בopen voicings עם ניחוח חמוץ מתוק. 

 

Canceled my newspaper subscription 

Can’t digest tragic stories no more

Not invited to cabinet meetings

Dumping peace for endless war

I quit writing songs and making music

Using AI to get the job done

Sounding unique would get no attention

Profit demands you please everyone

Forests burning

Oceans rising 

Corals bleaching

The Dead sea evaporating

And nobody’s sad

Nobody’s sad

Nobody’s sad about it

Nobody’s sad

Nobody’s sad

Nobody’s sad about it

Given up sex it all seems disgusting

Parties are cringey dating is worst

Hiding the truth from people who trust me

Loyally mute while she’s getting divorced

Dead Sea Works’ profit is up but

Sea level’s fifty meters down

Gorgeous disaster Sodom on fire

Lot’s wife, mourning, turning around 

 

Party’s dying

Bodies piling 

Glaciers melting

Pandemics erupt in our sleep

And nobody’s sad

Nobody’s sad

Nobody’s sad about it

Nobody’s sad

Nobody’s sad

Nobody’s sad about it

Glued to my smartphone’s notifications

Can’t distinguish what’s fake and what’s real

The old orange groves now buried in concrete

I’m the killer and I’m being killed

Every loudspeaker up to eleven

Deafening noise and nobody’s heard

Resonating in an echo chamber

Dashing towards another world war

Something is missing

This ship is sinking

No one can hear me screaming for help anymore

Plunging down

אתמול בצוהריים נפגשתי עם רופא המשפחה. קבעתי את התור לפני כחודש, קצת אחרי שהתחילו תסמיני הגמילה הקשים מXanax. בינתיים הוא עשה חיים באקוודור וגלפגוס עם הבן שלו (מגיע לו).

הוא זרם עם השינוי שביקשתי. ביטלנו את זודורם ו-ואבן וקיבלתי 10 מ״ג אסיולד במקום שניהם. סיכמנו שנתקשר אם ארגיש שהמינון לא מספיק. כשחזרתי הייתי מאוד סקרן לעשות ניסויים. ישנתי הלילה כמות שעות אקוויוולנטית לסכום שעות השינה הכולל שלי בחודשים אפריל ומאי.

אני מקווה שההשפעה החזקה+זמן מחצית החיים הארוך יעשו לי סדר, יאפשרו לי שינה רציפה בלילה ושקט נפשי יחסי במהלך היום, בלי העליות והירידות של הואבן והמאבקים העצמיים שהוא יצר בעודי מנסה לסבול את התסמינים ולהתאפק לא לקחת, הרבה פעמים עד שזה כבר קצת מאוחר מדי ואני בסבל ממשי. ענין נוסף הוא שאפשר לחצות אותו והוא מגיע גם במינונים של 2 מ״ג, כך שאוכל ממש לבצע הפחתה מתונה לאורך זמן. ממה שקראתי משך ההפחתה לא ממש משנה, זה יכול גם לקחת שנה ויותר.

 

במקביל אני חושב על עונת המחול שעומדת להסתיים עוד שלושה שבועות (שיהיו מאוד מאוד עמוסים עבורי), הנסיעה לאמריקה שתהיה מאחוריי, כתיבת האלבום שתושלם… הסטרס יפחת. יהיה לי יותר זמן לעצמי ולדאוג לפעילות גופנית והיגיינת שינה תומכת.

ואפרופו פעילות גופנית, אני חושב שאולי גם אוכל להיות יותר פרואקטיבי עם הפשרת המיניות שלי. זה יתחיל ברצון אמיתי להתגבר על הפחדים וביטוי (קודם כל בפני עצמי ואז אולי בפני מישהי) של צרכים, רצונות ותשוקות. ההתרחשויות בשנה האחרונה היו מפתיעות, לא סבירות, לא נורמליות. רעידות ההמשך שלהן עדיין גורליות, עוצמתיות, מטורפות ובלתי ניתנות לתכנון. היום אני מרגיש שבאמת אין לדעת לאן המפץ הגדול הזה עוד יוביל. 

 

ניצלתי את הבוצר הרענן והרגוע יחסית לבישולים, תיכף אכנס להתקלח עם הציפורים החדשות שלי ואז אשתדל ליצור מוזיקה עבור לקוחותי הלחוצים באפקטיביות אך גם בהנאה.

 

חצילי לינה:

 

מרק קוף:

 

חזה עוף שהושרה בקארי והוכנס למקרר לחשוב על מעשיו:

 

גם החג הזה של היהודים יעבור עליי בעבודה מאומצת עם דדליינים היסטריים. 

קורים המון (!) דברים אבל האילוצים לא מאפשרים לי לכתוב... אז רק קמצוץ תמונות למזכרת. 

 

 

 

(השם שלי למעלה:)

 

1. אני לא מת על פוליקר. ההלחנה מוגבלת, הריינג׳ מכווץ את האוזניים והוא תמיד נשמע לי כאילו יש לו עצירות ואסטמה. אני מבין ומקבל שבהמון אנשים הוא נוגע בנימים הכי עמוקים.

2. הסיבה שאני כותב עליו היא שיצירתו היא הנושא של תחרות הכוריאוגרפיה בפסטיבל המחול השנה, ושל6 מתוך 12 העבודות שיתחרו בה אני יוצר את המוזיקה.

3. מעולם לא הייתי כל כך קפוא ומתוסבך מינית. אני לא מאונן, לא צופה בפורנו, אין לי פנטזיות, הכל נראה לי מגעיל או פשוט לא מושך.

 

4. לא טוב לי בגוף, בנפש או במוח שלי. לא טוב לי בכלל. רוב הזמן אני עסוק בלעשות כמה דברים בו זמנית, בנסיון לאזן את עצמי במרווח דינאמי אופרטיבי בין דיכאון לחרדה, ובהישארות במאזן ממוצע של אפס גופות. 

5. כמעט הצלחתי to catch up on the pretraining לשבוע אימוני הגיטרה המפרך ליד שיקאגו בחודש הבא. הטכניקה שלי חוזרת לעצמה והמוח עדיין מנסה.

6. כבר יותר מחודש תסמיני גמילה מגעילים מxanax. לא כל הימים נוראיים אבל רובם כן. התקשרו היום מהמרפאה להזיז את התור לרופא המשפחה שקבעתי כבר לפני חודש (הוא היה בחופשה). הצלחתי לשכנע להקדים אותו לערב החג של היהודים. אני הולך לעבוד כל החג בתקווה להוריד מהגב כמה ערפדים פסיכופתים  כוריאוגרפיות.ים. 

7. הגעתי היום לשיעור עם בן בלי שיר חדש מוכן. היו בתים כתובים (אבל לא טובים) ומחשבות איך להתקדם. התקדמנו. עדיין נשארה לי המון עבודה. נראה שככל שהשירים מתרבים הם גם מעמיקים ונהיים מאתגרים. בשיר הזה אני צריך לתאר את מה שהכי מציק לי בעולם במשקל 5/8.

8. עשרה קבין של לקוחות מעצבנים ירדו לעולם ואני נטלתי את כולם.

9. להיות בודד ולהיות לבד זה לא אותו דבר כמו להיות ביחד ולהיות בודד או להיות ביחד ולהיות לבד, ואני גם וגם וגם וגם אבל אולי יש חור בקצה המנהרה.

10. מחר אני נוסע לראות מה התזמורת עשתה מהתווים שכתבתי לה בעמל רב, ואם הרקדנים יצליחו לעקוב או שהכל יהיה שקשוקה אחת גדולה וטפלה. אין דבר מענג יותר בשביל תושב דרום תל אביב מלהצטרך להגיע לפרימיירה בהיכל הספורט בחדרה (אני בטוח שהסאונד יהיה מפנק) ב18:00 on a thursday.