מתחת לפרווה

בשבוע שעבר לא היתה פגישה ובשבוע לפניו נפגשתי לבד עם המטפלת, וכך יצא שתהום לא פגשה את המטפלת שלושה שבועות. בתחילת הפגישה היא סיפרה שהיה לה מאוד כיף איתי באילת אבל כשחזרנו היא שוב הפילה את חלקה במרחב המיני.

המטפלת: ״ואת שמת לב שאת בלי חשק מיני או בלי עניין? ידעת להגיד לעצמך וואי אין לי חשק, לא בא לי… או אני כועסת, אני פגועה?״.

תהום: ״לפני כמה שבועות התחלתי להתכתב עם מישהו והיה נורא נחמד, התכתבנו בהודעות ודיברנו בטלפון פעמיים, ואז נסענו לאילת והוא הבין וידע והכל והתכתבנו גם משם. כשחזרתי המשכנו להתכתב, אבל אז ביום שלישי התחלתי להרגיש התרחקות מצדו וגם אני הייתי קצת עמוסה ובדיוק התחילה הסיטואציה עם דן שהמרחב המיני הושמט על ידי…״

המטפלת: ״מה זה *התחילה* הסיטואציה, היא התחילה עוד קודם… אין איזה קשר לבחור ולזה שהאנרגיה המינית שלך היתה *שם*?״

אני: ״אעזור קצת ברשותכן. ביום שישי עשינו ׳מסיבה׳. כשדיברנו קצת לפני שהתחלנו את הסשן שאלתי אותה אם היא התבאסה שהבחור נעלם לה ושלא היה לה דייט השבוע כפי שציפתה. רק אז היא ביטאה משהו מהרגשות. ידעתי שמשהו עבר עליה סביב זה אבל היא לא ממש ביטאה את זה. אחר כך התחלנו סקס והיא זיינה אותי בתחת אבל בצורה שהרגישה לי מהתחלה מאוד שונה. הייתי כזה face down והרגשתי שזה מאוד לא פרסונלי ואגרסיבי, הצורה שבה היא מזיינת אותי.

בשלב כלשהו היא שאלה ׳לעצור?׳ כי בכיתי הרבה כזה. השתתקתי לרגע ואמרתי ״לא״, והיא המשיכה באותה אינטנסיביות, ואז אמרתי: ׳אוקיי אבל יש הבדל בין לא לעצור לבין להמשיך full blown בכל הכח׳ והייתי גאה בעצמי שיכולתי גם לבטא את זה בקלילות בלי לצאת מהסיטואציה. בשלב כלשהו היא אמרה לי להתהפך ואז… (עצרתי לרגע ופניתי אל המטפלת שטמנה את לחייה בידייה עם פה פעור ומבט מוטרד) אל תראי כל כך מזועזעת… (תהום פרצה בצחוק)״.

המטפלת: ״אמרת ׳בכיתי׳.. כי אתה אומר שזה היה שונה, אבל אתה לא מאפיין. המילה ׳בכי׳ מאפיינת את זה״.

אני: ״ואז היא אמרה לי להתהפך והרגשתי שזה נהיה פרסונלי שוב והיא באמת נהייתה עדינה יותר באותו רגע. כשעשינו הפסקה אמרתי לה שלא סתם שאלתי אותה קודם לגבי האכזבה מהבחור, ושהרגשתי שזה משהו שדיבר שם. אני חושב שעבר עליה משהו שהיא לא לגמרי דיווחה לעצמה״.

תהום: ״זה ללא ספק נתן לי בוסט למיניות. דרייב מסויים נוסף. וזה הניע לי גם את אילת בחשק, הכפתור שלי היה על ON. אני חושבת שכשחזרנו מאילת ואז היה לי את העומס של הדברים של הבית, והעומס של העבודה לאפס דברים, וגם הוא קצת נעלם ואז גם הסיטואציה עם דן התחילה, אז ממש הרגשתי כאילו ברחו לי כל הציפורים״.

המטפלת: ״הסיטואציה עם דן התחילה, את מתארת אותה בפסיקים. היה לי עומס בעבודה, הבחור נעלם, הסיטואציה עם דן התחילה. אני אומרת שהיא התחילה עם קשר סיבתי למשהו. את מתארת את זה כאילו היא התחילה מעצמה. נפלה מהשמיים הסיטואציה עם דן״.

תהום דיברה על תחושות בדידות שהציפו אותה אחרי שחזרנו ואני הלכתי לעיסוקיי. היא המשיכה לדבר על המחזר שנעלם: ״בשלישי וברביעי הרגשתי התרחקות ממנו, ואז כתבתי לו, חשבתי לעצמי שאני לא פרייארית, ואמרתי לו: ׳צ׳מע, אני מרגישה איזושהי התרחקות וזה הכל בסדר, אם לא מתאים אז לא מתאים, אבל רק תגיד׳. והוא אמר: ׳לא, אני רוצה לפגוש אותך ואני שמח שאמרת את זה׳… ואז דיברנו עוד בערב, בלילה…״

המטפלת: ״זה משהו שאתם משתפים?״

אני: ״היא לא שיתפה״.

תהום: ״כי דן כבר כעס עליי באותו זמן״.

המטפלת: ״דן כבר היה זנוח עוד מלפני כמה ימים. הוא לא הבין מה קרה. לא היה לו שום מושג. את מבינה שהאנרגיה הנפשית שלך… יש לנו אנרגיה נפשית איקס. הפעמים היחידות שהיא מכפילה את עצמה זה, אם אנחנו פחות או יותר מווסתים בחיים שלנו, היא מכפילה את עצמה באיזה תנאים? רק כשנולד לנו עוד ילד. רק אמא יודעת להרגיש את אותה אהבה שוב כשנולד עוד ילד״.

אני: ״חשדתי שזה מה שאת הולכת להגיד. בטוח שזה נכון? זו לא אינדוקטרינציה? זה נשמע יפה מדי בשביל להיות נכון.״

המטפלת הסכימה שהרבה אמהות לא מצליחות מסיבות שונות. היא המשיכה לדבר על האנרגיה הנפשית והחלוקה שלה ואמרה שכשסגרה לנו את הקשר בתחילת הטיפול זה היה במטרה שנרגיש את האנרגיה שלנו לא מתפזרת החוצה.

אני: ״אני רוצה להגיד משהו, שקודם כל ביום שישי עשינו מסיבה שהיתה מוצלחת…״

המטפלת: ״למרות החלק הראשון שתהום לא היתה איתך?״

אני: ״היא לא לא היתה איתי, אין לי בעיה להיות גם מוחפץ…״

המטפלת: ״לא מוחפץ, *כאב* שאתה לא רוצה לעמוד בו״.

אני: ״זו פרשנות שלך״.

המטפלת: ״אתה אמרת ׳תהום לא היתה איתי רגילה׳!!״.

אני: ״זה לא היה רגיל, זה הרגיש שונה, אבל זו לא היתה בעיה. אני מוכן להיות בשבילה גם בצורה הזו״.

המטפלת פנתה לתהום: ״אני מאמינה שנפשית היית במקום פגוע, פצוע, כועס, אני לא יודעת מה, אבל עצם העובדה שזיהיתם שהיה משהו חריג באקט המקובל הזה, הרגיל…״

אני: ״שניה, אגמור את המשפט. אז היתה המסיבה בשישי, שאני יזמתי, (״יפה!״…״זו אגדה שהשתרשה פה שאני לא יוזם״…. ״איכשהו גם לתהום השתרשה האגדה הזו״… ״ככה זה עם אגדות״), ביום שני תהום התחילה לפלרטט בהתכתבות מהעבודה, ואני פלירטטתי בחזרה, ובשלב כלשהו זה הלך למקום יותר שתלטני מצדי, והרגשתי מתהום תגובה מעודדת לזה. כשהיא חזרה מהעבודה עשינו סקס שאני שלטתי בה״.

תהום צחקקה ואמרה :״היה כיף״.

למטפלת לקח כמה שניות להשתחרר מההלם ואז נפלט לה: ״יופי!!״ נלהב.

אני: ״שלא תגידי שמשעמם לך איתנו״.

תהום פרצה בצחוק מתגלגל, המטפלת הצטרפה ואמרה בעודה מתפקעת: ״אין ספק שאתם לא משעממים אותי בכלל״.

בחצי השני של הפגישה דיברנו על המקום הטראומתי שמתבטא כשתהום נשלטת ואיך היא יותר מתחברת לרגשות בפוזיציה הזו, על איך בשלב כלשהו כשהפסקנו להיות זוג אך המשכנו להיפגש היא לא יכלה יותר לשאת כאב ממני וככה התקבענו על המצב שהיא ה{שולטת} בינינו, על איך הגעתי לקהילה כ{נשלט} והדומיות שהכרתי הפכו אותי ל{מתחלף}, ולראשונה בחיי הרגשתי חתיך ונחשק: ״עד אז הייתי כזה קבצן של אהבה. עוד לפני {נשלט}… פשוט בחור מוזר שאמנם מוצא בנות זוג אבל לא איזה ליידיז׳ מן. הייתי יותר ליידי בוי מליידיז׳ מן״.

המטפלת הגיבה לתיאור של איך הוסווצ׳תי עם כניסתי לכלוב: ״פגשת נשים שנתת להן איזשהו תפקיד של האם הגדולה. שיהיו אחראיות ויקחו אותך ואתה תתמסר אליהן, והן אמרו, לא, לא בא לנו תפקיד הורי, בוא תהיה אתה בתפקיד ההורי. לא רק תטפל בעצמך אלא גם תטפל בנו. זה כל כך מסוכן כי אז אתה מתחיל לפרוץ גבול. ילד לא יכול להיות בפונקציה הורית. צריך להיות סדר נורא ברור. הורה צריך להיות הורה. ואז אתה אומר.. (קול נמוך ושטני) אההה, אני עכשיו ההורה.. אז בוא נראה….״

צחקקתי: ״נראה לי שתיארת עכשיו את כל עולם הבדסם. זה תמיד ככה״.

המשכנו לדבר על חסכים הוריים, אגרסיות וניתוקים, טראומות והסללות, אשמה וכעסים תת מודעים והמטפלת אמרה: ״האינטימיות ביניכם תהיה יותר קלה להפעלה אם תזהו את המקומות הפגיעים, כל אחד של עצמו, איפה זה נוגע לי במקום כואב. בשניה שאנחנו קוראים לרגש במילה, מתייחסים אליו ונותנים לו מענה, אז כבר לא צריך יצוגים אלטרנטיביים כמו להתנתק, לקחת סמים, להשתכר… כל מיני פעולות שעשינו פעם בשביל לא להרגיש את הרגשות הקשים. ברגע שאנחנו קוראים לזה בשם כבר אין צורך בשכבה אמצעית שלא מאפשרת מגע עם זה״.

לקראת סיום תהום חזרה לדבר על האכזבה שלה מהבחור שהתפייד, ועל איך היא מרגישה שהיא יותר מבזבזת ממקבלת אנרגיה בחיפושים האלה: ״פעם אולי לא חיפשתי אבל הדברים היו קורים יותר בקלילות. עכשיו אני יותר שומרת על גבולות מסויימים, ונגיד, מישהו שרק רוצה להיפגש איתי לבד זה פחות מעניין אותי. אין לי בעיה שפגישה ראשונה תהיה לבד במקום ניטרלי אבל ההמשכיות, הדייט המשמעותי שבו יקרה משהו כן יהיה בנוכחות דן״.

המטפלת: ״את מבינה שמשהו בהתכווננות האינטימית שלך השתנה?״

תהום: ״כן כן, עכשיו כשאני אומרת את זה בקול אני מבינה שאני פחות זורמת, כי זה לא כל מי שבא..״

המטפלת: ״יש פה התכווננות זוגית מאוד מסויימת לדבר הזה. הוא צריך להתאים לכם, הוא צריך לדעת לעמוד בצרכים של הזוגיות שלכם, זה צריך להיות משהו מאוד מובחן. מובחנות זה יחודיות, משהו ספציפי שאת צריכה. פעם זה היה הכל וכולם ובכל מצב ובלי גבולות פנימיים. עכשיו יש לך גבולות ונפש מובחנת״.

תהום: ״אני עכשיו אפילו חושבת שזה פחות חשוב לי שהוא יראה טוב בעיניי מאשר שיהיה החיבור הזה״.

המטפלת: ״בדיוק. עכשיו הצורך הופך להיות זוגי ומובחן, והמטרה היא שזה יתן מלח ופלפל לכם, ויקפיץ לך את העוררות המינית. את צריכה גם להבין שהאנשים שאת מתכתבת איתם, זה אנשים שגם להם האינטימיות היא לא לגמרי…ברורה. הם גם לא יודעים להיות מאוד מובחנים והרבה פעמים מפילים. כשאין לנו אינטימיות מופנמת רציפה, ואין לנו מצע אינטימי מוכר לנו משנים אחורה, אנחנו אנשים שמפילים״.

תהום: ״אני אומרת לעצמי שאולי כשאני אגיע לדייט ראשון זה יהיה יותר קל״.

אני: ״הדרך הזו לא תהיה קלה בשום שלב. זו לא שאיפה טובה שיהיה קל. זה לא קל, קל זה ללכת לפיצוציה לקנות נאצ׳וס. חשבתי על זה בעקבות מה שדיברנו בפגישה האחרונה ואז התכתבנו, על השגרה. אצלי זה אף פעם לא היה הMO לקבל את המציאות כמו שהיא. שגרה היא כמו אדמה, יכולה להיות צחיחה וחרבה או דשנה ופורייה… אני זוכר שקראתי את סיפורי נרניה כשהייתי ילד, וכשנרניה נולדת אז האדמה שם כל כך פוריה שאם זורקים מטבע גדל מיד עץ מטבעות. זו אובבייסלי פנטזיה, אבל שיגרה בעיניי לא חייבת להיות מבאסת, היא יכולה גם להיות מלאת קסם ועניין.

אז אני לא מקבל את המציאות כפי שהיא, וברור שזה יוצר סטרס. זו ההגדרה של סטרס, כשאתה נמצא באיקס אבל אתה רוצה וואי. לכן אני אומר, זה לא יכול להיות קל. כל דבר שהוא מיוחד וראוי, הדרך אליו היא לא קלה״.

שמח לראות שגם אחרי 4 חודשים כבעל כרטיס sim לראשונה בחיי לא השתניתי, שמרתי על טהרנותי ותומתי ונשארתי אותו ונוס מהבלוק.

אפילו תהום עוד לא יודעת את המספר, למרות שניסתה לחלץ את זה ממני בכח ועינויים באחד הסשנים, כשהטנס היה מוצמד לאשכיי ואצבעותיה העלו את העוצמה בשלט עד רמה 36 (מתוך 40). אמרתי לה שהיא רק היתה צריכה לבקש בתור אהובתי ורעייתי, אבל זה היה טו מאצ׳ אקסטרימי בשבילה. 

אבל נראה לי שבשביל מי שטרם למד.ה לקרוא השלטים האלה עשויים דווקא לעודד את ההתנהגות שהם מנסים למנוע... 🙄

האם יש כאן איום סמוי? 🤔

היי מטפלת יקרה ואהובה, 

מצטער להטריד אותך. 

נראה לי שפגישתנו האחרונה הופנמה אצלי בצורה מאוד לא בריאה, ברור לי שזו לא היתה כוונתך ושאיכפת לך מאיתנו מאוד. 

בחמישי בערב שתיתי ולקחתי 4 מ״ג xanax, 

בשישי שתיתי ולקחתי כדור שינה, 

בשבת שתיתי ולקחתי 4 מ״ג xanax, 

והיום אני שותה ומתכנן לקחת 4 מ״ג xanax.

הדבר היחיד שאני באמת רוצה זה לישון, אם אפשר לנצח אז עדיף.

איבדתי את המוטיבציה ללכת לחדר הכושר, 

איבדתי את המוטיבציה לעבוד, ליצור ולנגן, 

כמעט מיותר לציין שלא היתה אינטראקציה מינית או רומנטית בסופ״ש, 

ואני מרגיש שדוד ממעט התקווה שעוד היתה לי ושבעצם תכלית הפגישות היא לגרום לי להבין שאין שום תקווה בכלל, החיים הזוגיים ארוכי הטווח הם אפורים ומבאסים ביי דפינישן, שומדבר טוב לא יקרה אם לא אעמול עליו מא׳ עד ת׳ בצורה שתעקר אותו מכל ריגוש ועונג ושבאופן כללי מה שהיה הוא שיהיה אלא אם כן אחליט להיות מישהו אחר לגמרי, נורמלי ואפור כמו החזון שאת מתארת, ואז נשב בבתי קפה ונגסוס לאט לאט. 

מצטער שאין לי חדשות טובות יותר באמתחתי, 

בון וויאג׳, 

דן 

מצרף צילום מסך של שני הפוסטים האחרונים שכתבתי אתמול בבלוג שלי. 

את ממש לא חייבת לענות, בעיקר רציתי ליידע שזה המצב. 

וכאילו על פי הזמנה, בהמשך לפוסט הקודם בדיוק התקבל מייל מאמא שלי. 

זאת שאמרה לי את המילים הכי משפילות, מקטינות, מעליבות ופוגעות שאי פעם שמעתי.

זאת שאמרה לי כשהייתי בן עשרים וקצת וניסיתי לעשות את צעדיי המקצועיים הראשונים שאני לא עובד במוזיקה אלא רק משחק במוזיקה ושאני צריך לחזור לעבוד כגנן בגינות ציבוריות ובאיי תנועה.

זאת שהסתכסכה עם כל מי שאי פעם באה איתו במגע כלשהו ועכשיו בגיל 76 עם פוסט פוליו תלויה בעזרה שלי. 

אין שום נחמה באהבה הזו. 

הצאצא שמטייל עם זוגתו בין הפסגות המושלגות בקשמיר הגיב לסרטון שיצרתי (שלושה פוסטים למטה ⬇️)

זה באמת נוגע ללבי, קודם כל כי זה ממנו, וגם כי אני מקבל לרוב מעט מאוד יחס על היצירות שלי. 

לאחר שהודיתי לו בקרב לב ושיתפתי שהוא מופיע בחלומותיי בלילות האחרונים, לרוב בגרסאות צעירות יותר שלו, סיפרתי לו fun fact לגבי המוזיקה: 

כשיצאנו באחד הימים לאחר הצלילות מהחניון של אקווה ספורט תהום נהגה, והיו מכוניות שהשתרכו לפנינו. תהום מלמלה לעצמה, כביכול לנהג שלפנינו אבל בלי שהוא יכול היה לשמוע: ״גם אתה חבוב, סע״. המנגינה שנוצרה כתוצאה מהצורה בה הגתה את המילים נתנה לי את הרעיון לתווים הראשונים של ההוק החוזר במוזיקה, ומיד הקלטתי אותו בפון כדי לא לשכוח. 

המטפלת שאלה מה שלומי אחרי גיחת הצלילה המוצלחת והרומנטית בסופ״ש.

״זהו, עבר, אזל. חזרנו לרגיל״.

״שהרגיל זה מה? שגרת יומיום?״

״חיים מבאסים, קשים, נטולי שמחה, תקווה ועונג, שבהם כל הדברים שאני אוהב הופכים לסדי עינויים עבורי. כל דבר זה או שצריך לעבוד מאוד קשה כדי לעשות אותו, להגשים אותו, לתפקד בו… או שהיעדרו או כשלון בו יוצרים מצוקה וצער״.

המטפלת שאלה מה לדעתי איפשר את הזמן הזוגי הנעים בגיחה, מה היה on כשבדרך כלל הוא off ועניתי שבעיקר תקווה ואמון: ״לרגעים החיים יכולים להיות מאוד יפים, נעימים ומלאי הבטחה… שבגדול זה רק מוסיף לסבל. מילא אם זה כל הזמן היה רע. ציטטתי את ג׳ון קליז: ׳זה לא היאוש שהורג אותי, אני יכול להתמודד עם היאוש. זו התקווה׳ ״.

המטפלת: ״המילה ׳דיכאון׳, איך היא נשמעת לך?״

אני: ״מוכרת״.

״מוכרת ואתה משייך אותה לעצמך?״

״ברור״.

״כי התחושה הזאת, של הכל אזל, נגמר… זה לא שאנחנו באיזו שגרת יומיום עמוסה שכל אחד בענייניו, שוקע בתפקוד שהוא צריך. אזל זה משהו שנגמר. הקסם פג… זה ממש נשמע לי כמו חוייה דיכאונית של העולם. אני תוהה אם אנחנו מדברים על קסם שפג או פשוט על אנשים שחזרו לשגרת היומיום, אין שם מסיבות, אין רומנטיקה.. יש תפעול של דברים שצריך לדאוג להם. קניות, בישולים, עבודה, פרנסה… אני תוהה אם היית מתייחס לזה כמו לשגרה, שלה אנחנו מוסיפים משהו, בוא נצא, בוא נשמע מוזיקה, בוא נצא להליכה… השגרה אפורה ומעצבנת ולכן ננסה להכניס לתוכה את הדברים שאנחנו אוהבים, שיש להם פוטנציאל לעשות לנו טוב״.

״כן, אז אתמול ניסינו לעשות דייט אמצע השבוע וזה לא הסתייע״.

סיפרתי שחזרתי מאילת עם המון תיאבון מיני, שחיכיתי וציפיתי לדייט אמצע השבוע. שתינו היינו עייפות למדיי ומפוהקות, וכשהיא כן התקרבה אלי ויזמה מגע זה היה ליטופים עדינים שהיו לי מאוד לא נעימים, כמו לרפרף לקרניבור עם עלה רוקט מתחת לאף. סקס אף פעם לא מתחיל בינינו ככה, יכול להיות שהיא היתה במוד ונילי וציפתה שזה יזרום לזה מעצמו אבל היא לא אמרה שומדבר ברור ובסופו של דבר פשוט ישבנו כשעה על הספה עד שלבסוף קמתי והלכתי לישון.

״גם כשחזרתי, הייתי צריך לערוך את הסרט וליצור לו מוזיקה ואין לי זמן לזה…״

המטפלת קטעה אותי: ״למה אתה אומר ׳הייתי צריך׳? רציתי? או יש איזו ציפייה?״

״הייתי צריך זה יותר חזק מרציתי. זה לא שהייתי צריך כי מישהו ציפה ממני. היה לי צורך. אני אמן, אני צריך ליצור״.

״השאלה אם זה חייב לקרות כשאתה ככה בלחץ..״

״אם לא הייתי יוצר את זה אז, עכשיו בטח לא הייתי במוד לזה. זה חייב להיות צמוד לחוויה. כל הקטע הוא שאני חוזר עם מטען רגשי שדוחף אותי. זה מה שיוצר את המוזיקה, הזכרון הרגשי שלי מהחוויה. אם הייתי מחכה עוד יומיים זה כבר לא היה קורה״.

המטפלת אמרה שהזוגיות שלנו עוברת שלבים שכל זוגיות ארוכת טווח עוברת ושלא יכולה להיות שגרה עם רומנטיקה, עם וייב ליבידינלי מלא בנצנצים וכוכבים זוהרים :

״כשאתה נמצא עם דיכאון מאוד מופנם, שהנפש שלך חוותה המון פעמים דיכאון בחיים, לפעמים דיכאון מאוד קשה שהיית צריך להשתמש בהרבה חומרים ממסכים ופסיכואקטיביים שימנעו לפגוש את הדיכאון הכבד ולחוש אותו.. אז אתה מסתכל דרך המשקפיים האלה על דברים שהם פשוט דינם של זוגיות ארוכת טווח. זה מתרסק לך לתהומות עמוקים. אין ספק שהתפקוד שלך הוא מאוד גבוה ושמור, אתה לא מזניח את עצמך ואת העבודה שלך, אתה מאוד מושקע בבריאות הנפשית, השכלית והגופנית שלך, אתה לא מזניח שומדבר…

אבל כל זה עם נפש שבהתהוות הראשונית, הינקותית שלה היתה מדוכאת. אין לך זכרון להתרפק עליו ולהאמין שיגיעו גם זמנים טובים, העולם הזה הוא גם טוב. זה לא מופנם לך. אין לך את זה ברגש. יש לך כאב מופנם, ריק מופנם. לא רואים את הצרכים שלך, עד לכדי התעללות. כשזה מופנם למה שתאמין שזו רק שגרה? תאמין שאלו הם החיים. לכן אפילו הדברים שאתה אוהב הופכים להיות סבל כי אתה על אפס אמונה, אפס בסיס שמחזיק.

ואז אתה רוצה שבת הזוג שלך תתן לך את הבסיס הזה, תחזיק אותו בשבילך. תתן לך תקווה ואמונה ואז לא תתרסק לתהומות. אבל יש לך בת זוג שיש לה אפס אמונה משלה בעולם. היא לא יכולה לעשות בשבילך את הפונקציה הזו. היא יכולה רק כשהיא מוצאת איזשהו כח… בינתיים היא לא שולטת עליו, היא חושבת שזה גבר נוסף, שזה פלירטוטים, היא מנסה להיאחז בכל מיני דברים חיצוניים שיאפשרו לה להחזיק את הבסיס הזה עבור שניכם״.

אמרתי שאני לא פוסל כלל את הפרשנות שלה אבל שזה נשמע לי תיאור די קיצוני… אני לא כזה מרוסק, המנעד שלי רחב מאוד ואני יכול להרגיש עוד הרבה הרבה יותר גרוע: ״לגבי השגרה, יש לי בעיה עם האמירה הזו כי אף פעם לא ראיתי את עצמי מהאנשים האלה. אני עובד במקצוע שהוא לא שגרתי, זו לא אותה עבודה כל יום, לא אותם אנשים כל יום. יצירה זה משהו שהוא דינמי…

גם בראייה שלי של הזוגיות, אף פעם לא שאפתי לזוגיות מאוד שגרתית בה פשוט מתפקדים ביחד, מגדלים ילדים… יש זוגיות ארוכת טווח שבה בעיקר רואים טלוויזיה והבילוי זה לצאת פעם בשבועיים לאירוע משפחתי או מסעדה, ויש זוגיות ארוכת טווח שאין טיוי, ושומעים מוזיקה ביחד ונוסעים לטיולים ביחד וצוללים ביחד, ושוכבים עם עוד אנשים ביחד, ובשאר הזמן עושות סשנים ויוצרות אמנות ומפנטזות ביחד״.

המטפלת: ״המילה שגרה אולי לא מותאמת לך. אתה לא חי חיים שגרתיים, אתה צודק. שומדבר בך לא שגרתי, אני מסכימה איתך. לא הייתי מתארת את הזוגיות שלכם כשגרתית, בכלל לא. איך אתה תקרא לפונקציות היומיומיות של בית, קניות, פרנסה, לתחזק זוגיות עם אותה אישה הרבה שנים?״

״כן..אבל זה לא חייב להיות מבאס. יכולים להיות בזה אחוזים יותר גבוהים של רומנטיקה וריגוש״.

המטפלת דיברה על הצורך של שני הצדדים להיות אחראיים לתחזוק החלקים האלה בקשר ומניתי דרכים שונות ומרובות בהן אני יוזם, מתחזק, משתף פעולה, מעלה רעיונות ודוחף לחיזוק הרומנטיקה והריגוש בקשר :

״אני כל הזמן יוזם דברים והייתי יוזם עוד אם היה יישום של הדברים. יש הרבה רעיונות שאני מביא שלא מיושמים, והרבה נכונות שלי שלא מנוצלת. כשתהום לא מפילה את זה זה עובד הרבה יותר טוב ואז נוצרת ספירלה חיובית. כשהיא לא מיישמת אז זה מתמסמס. ביום שלישי לא כעסתי עליה, אמרתי לה שנראה שהיא מחכה לאיזו תשדורת ממני ואני מחכה לאיזו תשדורת ממנה. הרגשתי שפשוט לא היה בא לה, וזה בסדר, אבל חבל שהיא לא ידעה לתקשר את זה בצורה שתיצור תיווך בין הציפייה והמורעבות שלי למה שהיה בפועל״.

המטפלת: ״לא הבנת למה היא מכוונת מבחינה מינית, שיש לזה משמעות עצומה אצלכם, כי הנרטיב עצמו יש לו חלק ניכר בעוררות המינית״.

אני: ״לצורך העניין, אם היא היתה נשארת בדמות {שולטת} ואומרת ׳היום אני לא רוצה להכאיב לך, אני עייפה, אני רוצה רק שתחבק אותי׳. אז סבבה, עדיין היה נשאר הנרטיב. וזו גם היתה האמת. אלא אם כן אני לא יודע מה היא רצתה, הרי אני לא יכול באמת לדעת. יכול להיות שהיא הרגישה מחיובות כי קבענו והיא לא ידעה להגיד לעצמה מה היא באמת רוצה״.

המטפלת: ״היה אפשר להגיד ׳תקשיב אני יודעת שקבענו ונורא הייתי שמחה אבל וואלה אני גמורה׳. זה גם היה מתקבל״.

עברנו לדבר על סיפוק וציינתי שאני כל הזמן מאוד מורעב ושכבר לא זוכר איך זה להרגיש מסופק.

המטפלת: ״כן? אתה לא מסופק?״

אני: ״פחחחח, ממש ממש *ממש* לא. גם כשיש סקס והוא סבבה, אז זה אוקיי, זה היה טוב, מנה ראשונה מעולה. אני בנאדם מאוד מיני עם רעב מיני מאוד גבוה. לא חשוב הכמות והאיכות, העיקר שיהיה הרבה וטוב. (המטפלת צחקה). אני לא בן 13, אני מציאותי, אולי מציאותי מדי אפילו…״

המטפלת: ״בציפייה הריאלית, הסיפוק הוא בעיקר תלוי בתהום? באיך תהום תנהל את זה?״

אני: ״הסיפוק תלוי במה שיקרה. מה שיקרה תלוי בפעולות שלי ובפעולות של תהום. פעולות שלי לבד לא יספיקו ופעולות של תהום לבד לא יספיקו״.

״מה שאמרת עכשיו הוא קומון סנס. אני שואלת, אתה בנאדם מאוד מיני, מתאר את עצמך כיצור מלא תשוקות ומאוויים, ורוב הזמן נשאר מאוד לא מסופק. אני שומעת הרבה פעמים שזה כי אין פרטנרית שמתאימה את התנהלותה. אני מתקשה לקבל שזו המסגרת היחידה האפשרית של הסיפוק. לא שאני שולחת אותך לשכב עם מישהי אחרת, אבל נגיד, לאונן?״

הגבתי כאילו אני שומע את המילה לראשונה בחיי: ״לאונן?!?!״

צחקקתי והמשכתי: ״בתקופה זו אני מאונן כנראה הכי פחות מאי פעם. גם כי אני רוצה לשמור את האופציה שיקרה משהו גם בלי שתוכנן. בנוסף פורנו כבר די משעמם אותי ואני משתמש בו בערך חצי מהפעמים.  בתקופות שיש לי חומר בערה רגשי והחלטתי שהיום אני מאונן, אז זה יכול להיות גם חמש או שש פעמים באינטרוולים קצרים״.

״וזה מספק?״

״לא, זה מעייף. בסופו של דבר זה מנחית את הרגשות״.

״חמש פעמים ברצף זה…פונקציה אחרת הושגה פה״.

״כן, זו הרגעת חרדה, זה לא מספק. בשביל סיפוק צריך מענה רגשי אמיתי״.

״לכן זה לא מספק אותך, כי אתה מחפש סיפוק רגשי אמיתי, כזה שמושג מדיאדה אוהבת. קשר בין שניים. תינוק מתפתח בתוך דיאדה. וזה הדבר שאתה רוצה עם תהום, ולכן הוא כל כך מספק אותך. הנראטיב עושה לנפש שלך רוגע והיכרות, זה מה שעושה לך טוב. אז גם אם אין לו ביטוי מיני קונקרטי, של איזה מעשה, אי אפשר שהיא תזניח את זה. הנראטיב קשור למישהי שמחזיקה את הדבר והזה ומנהלת. במקום הזה אתה הופך להיות נורא נורא תלוי. את כל היתר אתה מנהל. אבל אתה הופך להיות תלוי וסובל, תלוי ואומלל״.

חזרנו לדבר על המגע המרפרף שתהום ניסתה להרעיף עליי בדייט בשלישי שהיה לי מאוד לא נעים, והמטפלת שאלה מדוע לא אמרתי לה, כי אף אחד לא אמור לשאת מגע שלא נעים לו. השבתי שאחרי הנסיון השלישי אכן עצרתי אותה ואמרתי.

״וואו, בפעם השלישית. אז פעמיים סבלת מגע. בסיטואציה של מגע לא נעים, איך אתה פותר את זה? נניח חבר שלך היה מספר לך על מצב כזה, מה היית מציע לו לצאת מזה?״

״להגיד שזה לא נעים לו. זה גם לא היה סבל נוראי, אולי אחרי סשן מגע כזה כן היה לי נעים כאפטרקייר, אבל באותה נקודה בזמן זה לא היה נעים בכלל״.

״וגם לא מותאם בכלל לצורך שלך. הכי לא רואה את הצורך שלך״.

״וגם לא מטעין אותי באנרגיה לגעת בה בחזרה״.

״זה לא מאפשר לך להתחבר למקום של תשוקה. אז אם נחזור לדימוי שלך של הקרניבור שמנפנפים לו בעלה רוקט. מה הוא יעשה? תמשיך את הסיטואציה״.

״תלוי מול מי ומה הוא נמצא. זה לא יעשה לו כלום. הוא יגיד: ׳זה לא עושה לי את זה׳״.

״וישאר זקוק ורוצה בשר?״

״כן. ילך לישון רעב״.

״וואוו! הקונפליקט המזוכיסטי שלך כל כך נוכח!״

צחקקתי: ״את תמיד מופתעת מחדש…״

״אני מופתעת מהעיקשות שלו בחייך. יש הבדל בין לוותר עליו לבין להגמיש אותו. אני לא מצפה, מדמיינת או מבקשת שתוותר עליו. אני צריכה שתהיה הורה טוב לעצמך. הפנמת דמויות הוריות שלא רואות ולא מתייחסות לצרכים שלך, והמון פעמים הפכו אותך לזקוק ותלוי במקום שאתה צריך. זה מקבל ביטוי מאוד מהותי במיניות שלך. והנה אתה נמצא במקום בחיים שאתה מאוד לא מרוצה מאיך שהמיניות והזוגיות שלך פועלות. אני רוצה שתסכים לשחרר את תהום מהאחריות הזו שניתנה לה מעצם היותה דמות האהבה המרכזית בחיים שלך ולקחת חלקים של האחריות אליך. להיות הורה טוב לדן״.

״אני חושב שזה מה שעשיתי ולכן עצרתי וקמתי בסופו של דבר״.

״צודק, אבל אני רוצה שלא רק תפסיק את הסיטואציה שלא טובה לך. אני רוצה, מה זה רוצה, מייחלת לסיפוק עבור הנפש שלך. אם היית שואל אותי מה מאוד מאוד קשה לי, מאוד מאוד קשה לי ההיעדר מענה מותאם, לפעמים אפילו. שאתה נשאר כל הזמן זקוק. נגיד לצורך העניין שאתה אוכל ארטיק לא טעים. אתה זורק את הארטיק הלא טעים ואומר ׳בואי נלך לקנות ארטיק. כי אני רעב. אני רוצה ארטיק״.

״אני לא יכול להכריח אותה לשלוט בי, זה לא יעבוד. אני מבין שיש פה מורכבות. אני לא מתכחש לה. כדי שהארטיק הזה יהיה טעים אני חייב להאמין בהגשה שלו. זה לא יכול להיות משהו שהיא עושה בצורה מלאכותית. ברור שיותר קל היה אם זה פשוט היה ׳תפתחי רגליים׳ או ׳תמצצי לי׳. הטעם שלי בעניין הזה הוא מאוד ספציפי ואנין, הוא לא קל להשגה ולריצוי. כמו מישהו שהוא picky eater״.

״ואם ניקח את הpicky eater ונגיד לו: לאפשר נסיבות שבהן אתה תהיה מסופק זה אחת ל, ההסתברות היא נמוכה שזה יקרה לעיתים קרובות במותאמות גבוהה אליך. איך אתה עם זה? אתה מעדיף שנעשה את זה לעיתים רחוקות או שנשב איפה שיצא ואולי תוכל לנסות לאכול בקטנה קצת סלט, קצת זה… זו לא תהיה באמת המנה הכי טעימה…״

״אז נראה לי שככה אני חי. רק אל תצפי שזה יעשה אותי מאושר. ככה אני חי״.

״ככה אתה חי ואתה מבסוט מזה?״

״לא״.

״כשאני חושבת על זה, אז אולי הצד שלי שאתה קראת לו כמה פעמים ׳כועסת׳ (׳את לא כועסת את נסערת׳), אבל מעבר לנסערת, אני מרגישה שאני סובלת בשבילך, את הסבל שלך. (׳מצטער…׳). לא, אני מקווה שהאהבה שלי תעשה משהו שאתה תוכל…״

״נו אז גם לך יש קונפליקט מזוכסיטי״.

הופכים לסדי עינויים עבורי. 

״יש לך עכן גדול״ לחש באוזני בחיוך מסופק חברנו צלם הטבע.

הסמקתי והשבתי: ״תודה רבה, זו פעם ראשונה שגבר אומר לי מילים כאלו״.

א׳ מצא את הנחש הארסי לאחר עבודת בילוש מרשימה ביותר במשך שעתיים בחושך הנפלא של חולות סמר, כאשר אנחנו מתחקות אחר העקבות שאנחנו מאתרות. ״הוא מהתל בנו״ סינן בתסכול שרק הגביר את המוטיבציה שלו, והוא טיפס, זחל, עלה, ירד וחקר עד שלבסוף נמצא העכן הגדול הקטן והשובב לשמחת כולנו (חוץ מהעכן).

וחוצמזה השלמנו עשר צלילות עמוקות, ארוכות ומרהיבות בארבעה ימים, כולל מסירה עם קבוצה בגנים היפנים שזה משהו שלא העזתי לעשות מאז הטראומה במלדיביים. החרדה בצלילה היתה נוכחת כל הזמן אבל הצלחתי להתמודד איתה. היה לנו נעים, מצחיק ורומנטי יחד וגם אכלנו את הסושי הכי מדהים אי פעם.

מוזיקה מקורית, צילום ועריכה: אני

שבת שלום וד״ש מאילת הלוהטת 🏝️🌞🐙🐠🪱🧜🏻‍♀️🧜🏻💘