מתחת לפרווה

מכל הדברים שאיבדתי אמון בהם

עונג כנראה בראש הרשימה

אחר הצוהריים כשהשמש התחילה במסעה ברחבי הסלון הבן התקשר וסיפר שהם בדלהי. הם לקחו אוטובוס של 30 שעות מפוקרה, נפאל אבל נאלצו לרדת ממנו בגבול כי לא היה לו היתר להסיע תיירים.

דיברנו על סטרס והוא אמר: ״סטרס הוא השותף השלישי בטיול״. 

הוא בן 27 וחצי. עניתי שהוא הרבה יותר חכם ממני כשהייתי בגילו. 

ההשקפה שלי על א-מונוגמיה התעדכנה בחודשים האחרונים ועכשיו אני חושב שזו ערימה של בולשיט שקרי ומסריח ויופמיזם מפואר לדפוס היקשרות נמנע. 

אז לכי תזדייני עם האקס(ים), עם הפות-נציאלים, עם כל מי שחשקה נפשך, ואם בסוף עדיין תרגישי שאני המתוסבך והקפוא זה מה שאת רוצה נדבר על זה ונראה מה עושות. במילא עבר לי החשק, הרצון והדחף, ואני מעדיפה לסבול את עצמי מאשר לסבול אותך. 

מאז המגיפה השמחה הלכה ודהתה. ניסיתי להאחז בדברים קטנים.

מאז המלחמה כבר לא נשאר כל כך במה להיאחז. רק ברגע הזה, היקרים מכל, להרכין ראש, לנתק מגע.

מאז הגירושין כבר לא היתה שום אדמה מתחת לרגליים. לשרוד עוד יום. עוד דדליין. לצלוע מזריחה לשקיעה ולהספיק מה שאפשר.

הבכי נהיה המקום הכי בטוח ומנחם, כניעה והכרה בחוסר אונים.

על ההריסות נבנתה סלידה נמנעת. שום דבר לא הצליח לפתות אותה להסתלק.

קשה לוותר על Xanax כשהוא היחיד שמרגיע, על Zodorm שהוא היחיד שמנשק אותך בעקביות לפני השינה, ועל אלכוהול שהוא היחיד שמקשיב לך ומחבק.

למרות הכל חמקו רגשות חמימים אל השטח, אבל בוצע בהם סיכול ממוקד מאוד.

אני לא רוצה כלום חוץ מלהצליח לישון חצי נורמלי ולהשלים את האלבום החמישי שלי עד יום הולדתי החמישים באחד באוקטובר.

חוסר הבטחון שלי לגבי השיר הזה (העשירי תוך שלושה חודשים) התפוגג כבר אתמול בבוקר ובן אמר שהוא "fire!". 

הוא מאוד מלודי עם מקצב רוק מהיר באווירת אייטיז ואני מתכנן סולו גיטרה כמו של אדי ואן היילן בBeat It.

אני חושב שהעיסוק בנושא הזה התלבש על הספקות שתמיד קיימים בתהליך יצירה והגביר אותם. זה מפחיד להודות שאני בעצם לא כזה נחמד ופתוח כמו שאני אוהב לחשוב על עצמי ושאני למעשה עוטה שריון בלתי נראה שמבודד אותי. 

If you ask me how i am 

I’ll start to open up but then

You’ll shortly cut me off

And start to ramble about yourself

You’ll get all anxious and explain

Why i shouldn’t feel like that

Play the devil’s advocate 

Suggest solutions give advice

No one ever listens

Why is empathy so hard

I don’t enjoy your company

I don’t feel it as harmony

I’d rather pay than be in debt

I’d rather give than need to get

I don’t think you are good for me

I hide my animosity

I don’t trust your intention

It’s an unsecured connection 

I cringe at their vulgar voices 

Kicking at my brain

Narcissistic egos 

Pollute me with disdain

They don’t see that they’re imposing

Blind to my unease

The things i do for money

The things i do to please

It’s your world 

And i’m a migrant worker

I don’t enjoy your company

I don’t feel it as harmony

I’d rather pay than be in debt

I’d rather give than need to get

I don’t think you are good for me

I hide my animosity

I don’t trust your intention

It’s an unsecured connection 

Setting boundaries 

Having them trampled

Manipulated

Gaslighted 

Molested and abandoned 

I’ve given up on love

There’s a price tag pinned to it

And the love i get is useless

Like a shoe that doesn’t fit

Hell is other people

But no person is an island

I’m inclined to be avoidant

But it’s just a form of dying

אתמול הייתי גאה בעצמי כי פעמיים עניתי ״לא״ כמשפט שלם. 

הפעם הראשונה היתה כשכוריאוגרפית שנזכרה לבקש הצעת מחיר ליצירת מוזיקה לתחרות הכוריאוגרפיה היוקרתית בפסטיבל עשרה ימים לפני הדדליין (מסתמן שהשנה 5 או 6 עבודות מתוך 12 יהיו עם מוזיקה שלי) כתבה לי למחרת: 

הפעם השניה היתה לקראת הקלטה שהם ביקשו לדחות, ואז ביקשו להחזיר לתאריך המקורי בשעה מאוחרת יותר, ולבסוף גם ביקשו להחזיר לשעה המקורית לאחר שכבר תכננתי את כל היום סביב השינויים: 

מתחיל למצוא חן בעיניי המינימליזם הזה. אנשים משלשלים מילים כאילו אכלו אוקטופוס קארי בזנזיבר. ((מה הקטע שהתחילו לדחוף את המילה ״כמובן״ לכל משפט, גם במקומות שבכלל לא מובנים מאליהם? ״כמובן״ יחד עם ״אשמח ל״ גורם לי לגלגל עיניים כל כך גבוה שאני מפחד שהן יסדקו את הגולגולת)). 

אני משתדל להיות נחמד לכולן.ם אבל חשוב לא פחות שאהיה נחמד לעצמי. 

אתמול כתבתי את השיר העשירי לאלבום. התחלתי אותו עם בן בשיעור האחרון בשבוע שעבר, ובמהלך תהליך היצירה שלו ליוותה אותי תחושה שהוא לא טוב ושהוא קיטשי, מיושן ומביך (מה אני אמור לעשות עם תחושות כאלו?). למרות זאת הלחן המשיך לנקר לי בראש, ואתמול התיישבתי לערוך את הכתיבה החופשית שעשיתי עבורו במהלך הסופ״ש. תכננתי לעבוד עליו כשעה וזה זרם לחמש שעות שבאו על חשבון דברים אחרים שהייתי צריך לעשות; אבל נראה לי שיצא חשוף ומיוחד. 

כוריאוגרף שהיה פה אתמול הלך לשירותים וכשחזר שאל: ״תגיד את האמת דן, יש לך מנקה?״

הוחמאתי ושמחתי להסביר שאני על סף סיום מבצע נקיון האביב שהתחלתי לפני כ10 ימים. הוא אמר ש״מבריק ומתוקתק פה כמו בית של מרוקאית״. 

כוריאוגרף אחר אמר שאני נראה הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת שראה אותי לפני כשבוע. 

אני עדיין סובל מתסמיני הגמילה מXanax, אבל יש גרף שיפור לא לינארי. מצאתי על גמילה מבנזודיאזפינים שאישרר את התחושות והפעולות האינטואטיביות שביצעתי. מסתבר שחצי מ״ג קסאנקס שווה בהשפעתו ל20 מ״ג ואבן, שזה מה שאני מקבל עכשיו. עד סוף מרץ לקחתי 2 מ״ג קסאנקס (ולפעמים גם 3,4 או 6) ועוד ואבן לקינוח, ואז הפחתתי בחצי מ״ג כל שבוע. לא פלא שאני חווה תסמינים כל כך חזקים. הייתי אמור להפחית את זה לאורך שנה, ובמדרגות הרבה יותר קטנות. 

חזרתי לנגן אימון גיטרה מלא מדי יום. בסופ״ש הייתי מאוד פרודוקטיבי עד הלילה, והיה לי נעים עם עצמי. אתמול הידקתי את השליטה בשתיה. החלטתי לשתות הישר מבקבוק התינוקות, כולל הפטמה, ולא למזוג לתוך כוס. כמו כן החלטתי לא להגיע למצב ששיקול הדעת שלי מתערער ואז אני שותה עוד ומצטער על זה בבוקר. מזגתי 4 מנות בלוגה פושרת ומצצתי אותה באיטיות לאורך שעה וחצי. הבוקר באמת קמתי סבבה יחסית, ובכניסה לקאנטרי שאלתי את פקידת הקבלה היפה ובהירת העיניים לשמה, לאחר שבועות שאנחנו מברכות זו את זו לבוקר טוב עם חיוכים פלרטטניים ומבוכה. 

אני מתפעל שהצלחתי לשמור על רצף כזה במדיטציה למרות כל הדרמה המתעצמת, הלחצים הכבדים מכל הכיוונים, תסמיני הגמילה וריבוי המשימות. 

אני מצטער שאני מזניח את הבלוג. 

המצב מורכב ומאוד דרמטי, העומס הכבד בכל הגזרות ממשיך.

השבוע ניקיתי ביסודיות אחרי המון זמן והחלפתי את השטיחים תשושי הנפש והשולחן שהיה קטן ונמוך מדי, מה שהפך את האולפן לסד עינויים עבורי במקום לחדר משחקים מעורר השראה. 

אתמול יצאתי בערב לראות ב״הבימה״ את הצגת תיאטרון המחול שיצרתי לה מוזיקה מקורית לפני שנה.

השרב האביבי נשבר ובריזה נעימה נשפה והפיחה. לבשתי ג׳ינס תכלת עם קרעים וגופיה כסופה וכשהגעתי לכיכר קצת אחרי השקיעה הרגשתי כאילו אני בחו״ל.

אני יוצא כל כך מעט מהבית למטרות שאינן סידורים או כושר, ובערב אני כבר לא יוצא בכלל.

הסאונד והתאורה היו מעולים וההצגה השתנתה, השתפרה והעמיקה בשנה שחלפה. לא שמעתי את המוזיקה מאז הפרימיירה והופתעתי לטובה מעצמי. היו רגעים שלא בדיוק הבנתי מה עשיתי מרוב שזה היה מתוחכם ומפתיע ונשמע מופלא וחשבתי שאם הייתי נדרש לשחזר את זה עכשיו לא הייתי מצליח (סוג של קינאתי בעצמי).

אחרי המינגלינג המנדטורי בתום המופע הגחתי חזרה לכיכר והתבשמתי מאורות הכרך. אולי עוד יהיו לי חיים מתישהו ולא רק שעטה מבוהלת מדי יום דרך עבודה, סידורים, אימונים, נקיונות, התמודדות עם התמכרויות, תסמיני גמילה ולחצים בלתי פוסקים. ממש הייתי רוצה להירגע ופשוט לחיות קצת בלי למהר, בלי כאבים, בלי דמעות, גוף קפוץ ותפוס ותחושות קשות. נדמה שלא צחקתי או חייכתי מכל הלב כבר עידנים. אין לי מנוחה, שלווה או עונג. 

כנראה שהמוח שלי עדיין עובד ורק מרגיש חבוט ודפוק, כי שוב שברתי את שיא כל הזמנים האישי במשחקי המוח:

כשאת מרגישה שוואלה, מגיעה לך יותר תשומת לב ממה שאת מקבלת מהא.נשים שחשובות לך, למרות שאת מבינה את הסיטואציה שלהן, את הזמניות שלה והזמינות הזמנית שלהן.

בא לך לירוק אש ולשרוף את כל מי שמתקרב אבל את יודעת שזה לא בריא לשכבת האוזון ובאופן כללי. 

ואת גם רק מצטלמת קשוח, בתכלס את לא יכולה אפילו לישון שעתיים רצוף  בלי כמה סוגים של כדורים+אלכוהול, ואת אף פעם לא באמת רגועה. את גם לא באמת חזקה והמשקלים שאת יכולה להרים זה לא מה שיכולת להרים לפני שנה. את גם לא באמת מוכשרת, את מלכת הבינוניות שקוסמת לאנ.שים שהם אפילו הרבה יותר בינוניים ממך. 

אבל אין לך עניין בזה. אזובי העיר האלה הם לא נקודת ההתייחסות שלך. 

גם לא הילדות החשוכות המבולבלות שלעולם לא יתנו לך מה שאת צריכה. 

ואת רוצה ללמוד להיות חזקה ולמשול בעולמך ולשנות דברים גדולים. 

אבל איך זה יקרה כשאת מרגישה כל כך פגועה וחלשה מפנים? 

וכל מה שאת רוצה זה להסתמם ולישון? 

הפוזה הזו לא נראה קשוחה, היא נראית תאשפזו אותי כי אני מתמוטטת. 

רוצה להיות קשוחה באמת? get sober. לגמרי. היית שם לא כזה מזמן. היי ברוטאלית בתנאי הכניסה לחייך. היי סובייטית בהרגליי האימונים והנגינה שלך. 

תגידי 100 פעם לא על כל כן. תשלחי אותם להזדיין. 

אל תתפשרי יותר על כלום. 

מספיק נוצלת לסרטים של אחרות. מספיק התמסרת להתעללות חסרת אחריות.

אז יופי צילמת תמונה קשוחה.

עכשיו תחיי כמו הבבואה הזו.