מתחת לפרווה

הפגישה התנהלה באווירה מחוייכת ונעימה.

תהום שמחה לבשר שאנחנו שוב מצליחות לשמור על רצף, ושהיא גילתה שכשיש לנו אינטראקציה זוגית ומינית גם בחמישי בערב זה עוזר לה להיכנס לעניינים ולהיות משוחררת בסופ״ש. היא אמרה שזה קורה כתוצאה מהחלטה שלה ושאני משתף פעולה מצדי.

תהום סיפרה שדיברנו על זה שהיא מתחילה להבין שהיא הרבה פעמים נפגעת ממני אבל לא מדווחת בזמן אמת, לא לי וגם לא לעצמה: ״יש לי נתק במצבים כאלו וזה יוצר ריחוק בעצם״.

המטפלת: ״ואז דן לא מבין איך הריחוק קרה או איך הנה היא שוב שמטה אותי, הפילה אותי, לא זכרה ולא דיברה, או שוב לא היה שום כלום, ואת בעצם אומרת לנו שהיה שם ניתוק כתגובת התגנוננות לאיזו תגובה שלך שנחוותה אצלי כפוגענית, כחודרת את הגבולות שלי״.

תהום סיפרה על המקרה שנזכרה בו וגרם לה לחשוב על זה. בגיחה הקודמת שלנו לאילת היא השתעלה מאוד ובאחד הלילות ממש לא ישנתי כתוצאה מזה. כשהגענו לפנות בוקר למסתור שדרדסו עבורנו בפארק הצפרות דיברתי על זה בפרהסיה ובטון לא סימפתי בפני חברנו צלם הטבע האילתי ואנשים שהיו איתו, ביניהם פקח של שמורת האלמוגים שזיהה אותנו מהטלוויזיה ושמאז אנחנו נתקלות בו מדי פעם, ושתהום סוג של שמה עליו עין.

המטפלת: ״ודן מאוד צבעוני, תיאטרלי, ציורי בביטויים שלו…״

הגבתי בהלם מוחלט, מלווה בפליאה, זעזוע, הנפת ידיים לעבר החזה ובקול נדהם קראתי: ״תיאטררררלי? אניייי?!?!״. הנפתי את כף ידי לכיוון המצח ביאוש תהומי וצער בלתי נתפס וביכיתי את מר גורלי האכזר בעודי מניד בראשי : ״הווו!״.

המטפלת חייכה וקפצתי על ההזדמנות לספר שנזכרתי שלפני כמה פגישות היא התפלאה לשמוע שגם לתהום יש חוש הומור וחשבה שרק אני ה׳מצחיק׳ בקשר שלנו, ושחשבתי על זה ונזכרתי שתהום כתבה לפחות שני פוסטים שהתקבלו ל״מאמאצחיק״ ואני מביא את זה כהוכחה שגם תהום מצחיקה.

תהום אמרה שגם דיברנו על נושא הסקס בינינו: ״חסר לי שלפעמים יהיה רק סקס או יותר סקס, האקט עצמו של החדירה. דן אמר שהוא התרשם שאני לא כל כך אוהבת לשכב איתו או משהו כזה, ואמרתי לו שאני מאוד אוהבת אבל שלפני כמה חודשים הערת לי שאיבדתי את השליטה תוך כדי הסקס ואז הרגשתי שאני לא יכולה יותר לאבד את השליטה תוך כדי הסקס״.

המטפלת: ״איזו שליטה איבדת במהלך החדירה? שהפסקת לשלוט בו במהלך הסקס?״

תהום: ״כן. עוד אין לי פורמט תקין לחדירה עצמה״.

המטפלת: ״יש משהו באקט הזה שדן בתוכך שקצת נוגד את ה{שולטת}? כי את רוצה שדן יזיין אותך?״

תהום: ״יכול להיות מצב שדן מזיין אותי ואם אין איזה סיפור שמסופר תוך כדי אז דן מאבד את החשק״.

המטפלת פנתה אליי: ״תהום אומרת שקורה לך משהו, אם היא משמיטה את הנרטיב של השולטת, המשפילה״.

אני: ״כן, אני ממש לא ונילי…אם זה רק ׳בוא תזיין אותי׳ אז אני לא מבטיח ליהנות. אם זה הופך לסוג של פעילות אירובית אז אני מאבד עניין וזקפה. אמרתי לתהום שכשכבר מגיע הרגע שאני מזיין אותה אז היא מאוד מסוייגת שם. פעם גם הייתי שולט בה אבל להבנתי היא מרגישה לא בטוח להתמסר אליי במובן הזה ומעדיפה לעשות לפוזיציה הזאת outsourcing. ביום שישי עשינו מסיבה ואחר כך כפכפתי אותה קצת…״

המטפלת: ״וזה היה כיף?״

שתינו חייכנו וענינו שכן.

המטפלת: ״כשדן מיני, לא רק דן נשלט, כשדן מיני אז זה יכול להיות גם קצת דן שולט. את מכירה אותו ככה?״

תהום: ״בטח, אני מאוד מכירה זה מפעם, לא בטוחה שמהשנים האחרונות. אני בטוחה שהרצף מאוד תרם לזה. היה עוד משהו השבוע, שכזה הסתערת עליי פתאום, זה גם היה נחמד. נישקת אותי בצוואר כזה…״

המטפלת: ״כלומר זה היה דן עם מיניות חייה שהוא מוציא אותה החוצה, לא רק מחכה שתבוא השולטת ותפעיל אותו״.

אני: ״שתי בנות הזוג הראשונות שלי היו בתולות כשהכרנו ואת שתיהן הפכתי לבדסמיות. תמיד הייתי מאוד דוחף בפן המיני, ובשיאי, בסביבות גיל 30 כשהכרתי את תהום הייתי ׳כוכב עליון׳ ומאוד הרפתקני, סוג של ספורטאי בתחום המיני. בשנים האחרונות ירד לי הביטחון, גם הביטחון שיש לי יכולת למצוא משהו שיהיה לי טוב. מאז שהתחתנו והפוקוס שלי עבר בעיקר לתהום, עם אכזבות חוזרות ונשנות, ושכל הזמן המשכתי לדחוף ולנסות מפה ומשם, באיזשהו שלב כבר איבדתי את היכולת לנסות ואת הביטחון שיש לזה תוחלת. אני מניח שלזה את מתייחסת שאת מכירה אותי מאוד פסיבי״.

המטפלת שאלה מה גרם לי להסתער על תהום בתשוקה מתפרצת וסיפרתי על טריינר הענישה החדש, על הרצף שהיה בסופ״ש, וגם על הדייט שהיה לי השבוע.

המטפלת הזדעזעה קלות: ״דייט? עם מי??״.

תהום צחקקה כשעניתי: ״עם מישהי. אחר כך תהום התנהגה כאילו היא לא מקנאת וזה לא מזיז לה. סיפרתי לה בצהריים שיש לי דייט בערב, וגם הייתי נעול בטריינר. זו היתה פגישת היכרות עם מישהי שתקשרתי איתה בעבר. היה נחמד לחמם את השריר הזה, של בכלל לצאת מהבית לפנות ערב, להכיר מישהי חדשה, לייצר דינמיקה, להמיס איזשהו קרח״.

המטפלת ביקשה מתהום: ״תגידי משהו…״

תהום: ״אממ, אני זוכרת את עצמי מאוד מקנאה לדן בהתחלה שלנו, פעם פעם….״

המטפלת: ״אני זוכרת את הסיפורים… לא רק מקנאה אלא גם באה ותובעת את בלעדיותך״.

תהום: ״כן. ק׳ חברה שלי לימדה אותי איזושהי גישה לדברים האלה, שאני חייה איתה הרבה יותר בשלום. אני יודעת מה יש לי עם דן, אני מאמינה ביחסים שלי איתו, ואני לא צריכה לעשות את הבלאגנים שעשיתי אז״.

המטפלת: ״אני רוצה להבין רגשית מה זה עושה לך״.

תהום: ״קינאתי שמישהי מקבלת את הזמן הזה איתו ולא אני. למרות שבכלל הייתי עסוקה. אני גם מאוד מפרגנת לזה כי אני יודעת כמה זה חשוב. גם לי. הפלירטוטים האלה, להתלבש… גם דן מקנא לי, הוא אומר ואני מרגישה עליו״.

המטפלת: ״הצורך בבלעדיות גורם לנפש שלכם הפעלה רגשית…״

אני: ״אני חושב שקנאה זה כמו אש. בגבול מסויים זה טוב ונעים, זה יכול לחמם ולהאיר ואם זה יוצא משליטה זה מסוכן ויכול לשרוף. זה עניין של לתחום ולהיות אחראי לגביי זה״.

המטפלת: ״אש זה ההיפך ממה?״

אני: ״ואקום״.

המטפלת: ״ואקום זה אין כלום, ריק. אז אש זה בעצם ההיפך מדיכאון. למה דן מדמה אותך לבודהה שלא מקנאת? את מפחדת לקנא לדן כדי שהלגיטימציה מהמקום הזה לא תילקח ממך?״

תהום: ״לא, לא מהמקום הזה בהכרח. התחושה הזו הטובה שמישהו אחר יכול להעניק…״

אני: ״אבל גם הקנאה! כשאת מדברת על להיות עם אחרים אז חשוב לך שאני אהיה שם ואקנא, זה חלק מהעניין. לא רק הפלירטוט עם האחר. זה צריך להכאיב לי בפן של הקנאה״.

תהום: ״ברור, כי סתם ללכת להזדיין עם מישהו זה לא מעניין אותי, אבל כשאתה מקנא והכל זה הרבה יותר מסקרן, מגרה ומספק אותי״.

המטפלת: ״כי אז את מרגישה שדן נלחם עליך? לנקר לו את העיניים שמישהו אחר נוגע בך?״

תהום: ״בפנטזיה שלי זה אתה צריך אותי אבל אני לא צריכה אותך״.

המטפלת: ״הפנטזיות המיניות שלנו באות לתת לנו מענה לצרכים נפשיים עמוקים. בפנטזיה שלך את לא צריכה להזדקק, רק שיזדקקו לך. הסיטואציה היא מאוד חד צדדית. את מתענגת מינית ממצב שבו את לא נזקקת, את לא תלויה, את בעמדת כח בכירה, את בוחרת עם מי כן ומי לא ומי שכן זקוק שם זה הבן זוג שלך, דן, דמות האהבה המשמעותית שלך. ואת לא זקוקה לו״.

תהום אישרה: ״כן, זה קצת משחרר אותי מבפנים, הידיעה שאני לא צריכה. שלי יש את הסיפוק, אתה צריך אותי ואת זה אני יודעת אבל אני משוחררת מהצורך וההזדקקות״.

המטפלת: ״מין עם מישהו אחר מאפשר לך להגיד: ׳אני משתחררת מההזדקקות שלי אליך׳.

המטפלת המשיכה לשאול את תהום לגבי תחושות הקנאה שלה על הדייט שלי, אבל תהום לא ממש שיתפה פעולה: ״אין לי בעיה שדן פוגש חברות או מכרות…״

המטפלת בטון מורם: ״היא לא היתה חברה או מכרה! הוא היה בדייט!!״

אני בטון משועשע: ״אצלי זה תמיד חברי… אף פעם לא נפגשתי עם מישהי לסקס, זה תמיד לקפה. גם בימים הטובים. זה פשוט היה מתדרדר במהרה… וגם אף פעם לא הוגש קפה״.

המטפלת צחקקה ואז לבשה ארשת רצינית של חוקרת משטרה: ״מה את אומרת לעצמך שזה חברי. אם זה היה חברי אז למה קינאת? את מקנאת גם כשהוא נפגש עם חברים בנים שלו?? יש לו מעט מאוד זמן והוא בוחר לבלות אותו איתה ולא איתי!!!״.

צחקתי: ״סליחה, למה את מחממת אותה?״

המטפלת גלגלה עיניים בחן: ״בינתיים לא כל כך מצליח לי.

אני שומעת שאתם עושים בזמן האחרון כל מיני דברים. המרחב המיני התחיל לפעול, נכנס לפעולה. מצד שני, בואו תראו שהוא נכנס לפעולה במקומות שמקובלים עליכם היום. שאתם מעוניינים בהם היום. אני לא יודעת בדיוק מה אתם אומרים, אני יודעת שמשהו במרחב המיני התחיל לזוז וטוב שזה זז, אבל זה גם מתחיל לקבל כל מיני ביטויים נוספים. תוודאו שאתם בוחרים את ההתרחשויות המיניות. תנסו אם אפשר לדבר את זה, כי במרחב המיני אתם יכולים להיפגע בקלות במקומות מאוד ראשוניים״.

והוא בהחלט צפוף בהרבה מקודמו. 😱

בת אל מUPS התקשרה ואמרה שבמכס שואלים מה יש בתוך החבילה שנשלחה אליי משוויצריה ולשם מה אני צריך אותה.

לא ברור מי מאיתנו התפדחה יותר כשעניתי בחגיגיות לאחר פאוזה קצרה: ״חגורת צניעות לגבר לצורך שיפור היחסים עם אשתי״.

בת אל שכנראה לא בקטע נשמעה קצת מבולבלת: ״אממ, אה, אז זה בעצם סוג של חגורה…״

״אביזר מין. שני חלקי פלסטיק קטנים ומנעול״.

היא צחקקה בחמידות: ״ואתה צריך את זה לצורך יחסי אישות…״, ביקשה את מס׳ הנייד להמשך טיפול, ונפרדנו לשלום בלבביות.

לאחר 37 דקות בהן השיחה התנהלה בעיקר בין המטפלת לתהום ועסקה בנושאים כמו איך נראית הדרך הזוגית להתמסרות הבאה לאחר כשל, תפקידים ״הוריים״ מול תפקידים ״ילדיים״, תחושת התשישות והצפיפות שלי מלגדל את עצמי מצד אחד ואת תהום מצד שני, המטפלת שאלה אותי בתוכחה:

״דן, למה אתה שותק? אתה רק תדבר כשאני אפנה אליך? לא יהיה כאן שיח הדדי? אתם שניכם נמצאים כאן בטיפול, אז אתה יכול להגיד. אני מסתכלת עליך ורואה שעוברים עליך דברים, ברור לנו שאתה לא מנותק. אתה פה לגמרי. אז למה אתה לא לוקח משהו מהנתח של מה שקורה פה?״

שתקתי עוד קצת ואז עניתי בשקט: ״אין לי כל כך מה להגיד״.

״כל מה שתהום אמרה ואין לך מה להגיד?״

התחלתי להביע באותו טון שקט ותשוש שלא הרגשתי שתהום אמרה משהו מיוחד במיוחד אבל המטפלת קטעה אותי בטון שהרגיש לי harsh, אז שאלתי: ״המטפלת, את כועסת? את כועסת עלינו?״

״איך התגובות שלי מתפרשות ככעס? אני שמה לב כבר יותר מפעם אחת, זה הרבה פעמים קורה, כשאני נכנסת לאיזה סוג של, איך אני אגיד את זה, ממממנננ, נסערות, ממה שקורה ביניכם, שמתי לב שאתה חווה את הנסערות שלי… אני נסערת כי אני שומעת אתכם באיזשהו לופ זוגי שבשביל לצאת ממנו צריך לעשות שינוי בדינמיקה הזוגית, וזה חתיכת דבר, זה לא פשוט.

זה גורם לי לנסערות כי אני מבינה שאנחנו באיזה לופ ששניכם משתפים איתו פעולה. ואני בתגובה הסובייקטיבית שלי, של מי ששומעת ששני אנשים שבסוגריים אגיד שמאוד מאוד יקרים ללבי ואני ממש ממש לא רוצה שתסבלו, אם הייתי יכולה הייתי לוקחת מכם את הסבל הזה. אני נסערת כי אני סובייקט מולכם, לא רק יושבת כאן ומהדהדת את מה שאני שומעת.

אני ממש לא כועסת, אני בפנים, אם הייתי יכולה הייתי רוצה, בא לי לנער כדי שהסבל יפול. לא יודעת איך להגיד את זה. לנער בשביל שהוא יצא מהמערכת. כי מרגיש לי ששניכם תקועים בלופ זוגי ונשבר לי הלב ואני נורא נסערת מזה. יש לי חמלה עצומה למה שעובר עליכם.

זה שאתה יושב ככה, מאוד פסיבי על פניו… אני יודעת שאתה לא פסיבי רגשית ולא קוגניטיבית, אתה לגמרי פה ושומע, זה לא ׳על הזין שלי מה שאתן מדברות׳. לתהום יש את הדרך שלה להביע את הכאב. היא מביעה אותו בדמעות, ב׳אני פישלתי׳. היא מרגישה המון אשמה… אני חושבת שגם דן יצטרך להבין את החלק שלו בלופ הזוגי למרות שהוא באמת עושה למען הקשר המון דברים של doing כבד.

דן, אני מבינה שאתה עושה פול גז ואתה קצת נשאר בניוטרל ולפעמים גם ברגרסיה. באמת, אני מקשיבה לכמות הדברים שדן עושה, אני לא אומרת שאת לא עושה, אני רק אומרת שהוא ניקה את התריסים והכין סלט כי הוא הבין שזה מה שטוב לך, זה מה שמשמעותי לך, זה טוב ומשמעותי לבית…״

תהום התפרצה: ״לא, זה גם טוב ומשמעותי לי! אבל…אולי אני כן צריכה גם את החיבוק והמגע שלו…״

״או! אז אולי בפעם הבאה תדעי גם לתת הנחיה לא רק להכין סלט ולנקות את התריסים אלא גם תתני הנחיה שחשובה לך בעוד מצבים. אולי אם אתם כבר מגיעים למצבים שאת בפוזיציה לתת הנחיה ודן בהתמסרות רבה לוקח את זה על עצמו וזה עושה לו טוב, אז יש חלק נוסף שאת צריכה, למשל חיבוק. את הצורך הזה בתוכך את דוחקת הצידה, אחורה, למטה…

דן נמצא בקונפליקט מזוכיסטי פאר אקסלנס. (שמתי לב שהיא ממש אוהבת להגיד ׳קונפליקט מזוכיסטי׳). מה זה אומר קונפליקט מזוכיסטי? הוא סובל, ממשיך לסבול, עושה את עצמו עוד פעם סובל, מתענג על סבל, וממשיך לסבול. זה, זה, אה, קונפליקט מזוכיסטי זה, מילא אם זה היה רק בסשן הבדסמי. אז זה בכלל לא היה אישיו.

אנחנו צריכים להבין שהוא מבחינתו מאוד סובל בשבילך. מוכן לסבול בשבילך בהמון המון סיטואציות, חלקן מיניות וחלקן ממש לא. אני צריכה ממך דן, שאתה תסכים לצאת מקונפליקט מזוכיסטי. מה זה אומר? אני צריכה ממך שתיקח על עצמך סטייט אוף מיינד שהמזוכיזם יהיה, ההתמסרות תהיה במרחב המיני, ובמקומות אחרים שלא תיכנס אפילו למקומות מזוכיסטים.

כמו למשל, לא תתן לעצמך את הדבר הזה של לנקות לבד תריסים ענקיים אלא למשל תעשו מזה פעילות זוגית שזו עבודה פיזית, יחד עם דאגה לאותו דבר שזה הבית שמשותף לשניכם, זה משהו שישלב בתוכו דינמיקה זוגית ולא דינמיקה מזוכיסטית, כי אז הוא שונא אותך, וזו מילה שלי, לא שלו, הוא שונא אותך על זה שהוא מתאמץ וסובל בשבילך ולא מקבל כלום. הוא לא מקבל לא רק את המין, הוא לא מקבל את ההחזקה.

הוא צריך להסכים לצאת מזה, בינתיים אני לא מצליחה לשכנע אותו, אבל בגדול, הוא צריך להסכים לצאת מהקונפליקט המזוכיסטי ולהשאיר אותו רק לסשנים מיניים. מיליון שנה אתה בטיפול, הגיע הזמן להבין שיש מין ויש אהבה אינטימית, לא חייב להיות באותו קונפליקט מזוכיסטי. תהיה במרחב המיני כמה שאתה רוצה מתמסר ומזוכיסט״.

צחקקתי בסלחנות והמטפלת שאלה: ״מה?!״

״אני לא בטוח שזה עובד ככה…״

״אני מבינה! אני חייבת שאתה תפריד בין הדברים!! ואני לא כועסת, אני נסערת. במקור, אם זה היה עובד ככה אז לא היית צריך אותי. ברור שזה משולב, אבל כשאנחנו מגיעים לטיפול וזה לא עוזר חייבים לעשות דיפרנציאציה בין תפקידים״.

״בסדר, לגבי זה שאני ׳מאמן׳ את תהום… אני לא רואה מישהו אחר עושה את זה. אני מעניק לכולם את מה שיש לי להעניק. אין לי בעיה עם זה…״.

המטפלת נכנסה לדבריי: ״בגלל זה אתה נגמר וצפוף לך בתוך עצמך״.

״…אבל אני צריך שזה יהיה הדדי. שאני גם אקבל חזרה״.

תהום שאלה בדאגה: ״אבל מה אני יכולה לתת לו בחזרה מלבד מין? אני מתה לדעת, אני באמת לא יודעת. חוץ מלדאוג שיהיה אוכל והקניות ושהכל יהיה מסודר ומתוקתק בבית שאני עושה את זה תמיד, אז אני לא יודעת מה עוד״.

שאלתי את תהום בשקט: ״את באמת חושבת שכל מה שיש לך לתת לבן זוג זה לעשות לו קניות, לבשל לו ולשכב איתו?״

״אני כל הזמן בתחושה שאני נותנת דברים לא מדוייקים, אז אני רוצה לתת דברים מדוייקים. אני ממש רוצה לתת לך דברים אבל אני לא יודעת מה לתת שיהיה לך נעים וטוב!״

המטפלת השלימה: ״ואין לך תשובה. בתוכך אין לך תשובה. אני לא יודעת אם דן זקוק למשהו חוץ מהאישה הגדולה שתעביר אותו מסכת…״

נאנחתי בהפגנתיות.

״לא?״

חשבתי קצת ואמרתי: ״השראה. תמיכה. חיזוק תחושת הערך העצמי. כמו שאני יודע לחזק אותה בהתמודדויות שלה, שהיא תדע לחזק אותי. תחושה שאני יכול להיות כנה, לפרוק את הרגשות. הבנה. יוזמה, שיקוף של דברים שאני לא רואה לגבי עצמי ושהיא יכולה לראות מהצד שיתרמו לי לשינוי חיובי. עליצות כללית, ניהול של קשרי חוץ…״

המטפלת סיכמה: ״אני רוצה להגיד משהו. בגלל שאנחנו צריכים לעצור אני רוצה לבקש, קודם כל, בואו נסכם שאת פונקציית הגידול משאירים מחוץ לקשר הזוגי. לא מגדלים פה אף אחד, אנחנו כן עוזרים אחד לשני עם כל מיני גידולים של עצמי. תתנהלי בבית מתוך מקום שדן גם זקוק לך בתור דמות בוגרת ושלא רק דן יגדל אותך״.

ממש חיכיתי לפגישה השישים ותשע אבל בשבוע הבא תהום התבקשה להגיע לבד. :)

מדביר מעופפים בעודו מלקט באצבעו ברחש עצל ושבע מקיר המטבח: ״אז מה הבעיה בעצם? מה מציק לך?״

אני: ״אשתי. הריסוס יעזור לזה?״

מדביר לא משועשע: ״מדהים שזה מה שכולם עונים״. 

וחוצמזה מאסטר יקיר מת היום. 😔 🖤

תהום תיארה איך בסופ״ש הקודם שוב הפילה את המרחב הזוגי/מיני וגם לא היתה מסוגלת לאסוף ולהרים אותו מחדש, חרף מאמצי להמשיך להחזיק את הצד שלי של החבל, להרגיע, לחבק, להבהיר שאני לא כועס עליה ושאמנם אני מאוכזב על הסשן שהתחרבש אבל לא מאוכזב *ממנה*, ולהראות נכונות להמשיך לשתף פעולה עם הוראותיה ובקשותיה.

״בסשן ביום שישי היא הפילה אותי אבל הבנתי את זה, זה לא היה ביג דיל. היה נחמד אם למחרת היא היתה עושה מאמץ להרים אותי. מה שקורה אחר כך זה שאני הולך ושוקע ואז אני לא יכול לתת יותר לתהום את האנרגיות. היא לא דואגת לי, אני צריך לדאוג לעצמי וזה אומר שאני לא יכול לדאוג לה כרגע. הוצאתי עליה, בזבזתי עליה הרבה, אז עכשיו אני צריך להתרכז בעצמי. ואז עוברים יום, יומיים, שלושה ואני בסדר. ההתמסרות שלי אליה היא וולנטרית, זה לא שהיא כל כך מעוררת את זה כמו שאני עושה את זה לעצמי״.

״יש לך דמות מופנמת של שולטת שאתה מתמסר אליה״.

״כן, אז ביום ראשון בבוקר מיהרתי בין דברים ותהום אמרה: ׳ממי אני רוצה שנמשיך׳ ועניתי לה: ״היה לך את כל היום אתמול להמשיך, עכשיו זה לא הזמן לדבר איתי כשעומד להגיע לקוח ואני צריך להספיק את זה ואת זה ואת זה. לא היה איזה ריב ולא נורא כעסתי, פשוט הייתי צריך לרכז בעצמי את הכוחות. אמנם ציפיתי וקיוויתי אבל אני כבר רגיל, זה לא ׳וואו איזו הפתעה׳. היה לי ברור שלא מעכשיו נהיה ברצף עד סוף הימים והלילות. היה ברור שמתישהו זה יפול״.

המטפלת דיברה על התמודדות עם אכזבות בחיים.

תהום התחילה לבכות ואמרה: ״אני כל כך מכירה את זה שכל כך הרבה פעמים התאכזבתי וחיכיתי וציפיתי וזה לא קורה (ממשיכה לבכות)״.

המטפלת בטון אמפתי: ״אני מבינה, אני מסתכלת עליך, ואת מקשיבה לדן, וכאילו, זה לא קיים בתוכך. אין לך את הרכיב הזה במערכת. את פוצעת את בן הזוג שלך, הוא מדמם, כואב ושורף לו ואת לא שואלת מה שלומו אחר כך. את משחזרת את איך שאמא שלך תלשה לך את היד מהמקום בגיל ארבע בקינג ג׳ורג׳. את הופכת להיות אמא שלך באותו רגע. את בוכה עכשיו מרוב כאב כי את מבינה כמה את מכאיבה לאדם שאת הכי אוהבת בעולם.״.

״כי גם אני סבלתי מזה מלא פעמים בחיים ואני עושה את זה ואני לא רוצה לעשות את זה. אני זוכרת כמה זה כואב. אני זוכרת שאני מחכה שהבטיחו שיקחו אותי ופשוט כאילו מגיע שבע בערב ואני מבינה שבשבע בערב כבר לא יקחו אותי לאנשהו או משהו כזה״.

דיברנו וניסינו לפענח מה גרם לתהום להפיל את הסשן למרות שהיא זו שיזמה אותו, היינו במצב מעולה בינינו וערב קודם צחקנו המון יחד לפני השינה. המטפלת שאלה אם אולי זו היתה הסטלה, תהום אמרה שאולי היתה לה קצת חרדה, ואני הצעתי את האפשרות שאולי זה קשור לזה שהיתה במחזור (היום השלישי), שהיא מראש יזמה את ה׳מסיבה׳ בגלל תחושה של duty, ושאולי פשוט ירד לה החשק לפתע ולא ידעה מה לעשות עם זה.

״זה מדהים, אני מסתכלת על המבט שלך ואת נראית כמו מישהי שכאילו היתה באיזה ספרה אחרת של החיים, היתה לא ברור איפה, ודן ואני כאילו מנסים למלא על ידי הסבר כלשהו מה קרה לך. קצת כמו בנאדם שמתעלף, מאבד הכרה ולא זוכר כלום. אנחנו מנסים לבנות רצף לאותו אדם כי הוא לא מבין מה קרה לו. אני מסתכלת עליך ואת מקשיבה נורא, את בולעת את המילים של דן ושלי ומנסה באמת להבין מה עבר עליך״.

״אני חושבת שאולי כאילו היה לי ניתוק אבל הייתי מאוד בהכרה עם עצמי ועם הסביבה״.

״ניתוק זה לא הכרה, ניתוק רגשי זה הנפש מתנתקת רגע מתפקידה. התפקיד של השולטת זה היה התפקיד שהיית אמורה לעשות. אני תוהה ביני לביני אם זה חלל שקרה בגלל רמת חרדה שעלתה וניתקה אותך, זה חלל שקשור לסטלה, זה קשור לזה שלא היה בא לך אבל הרגשת מחויבות לרצף ושחס וחלילה משהו יקרה לזוגיות שלך אם לא תשמרי על הרצף כי היית במצב שדן עוד שניה מגיש מסמכי גירושין אז חווית משהו מאוד מפחיד.

שבוע שעבר באת זוהרת והיום איך שראיתי אותך יורדת במדרגות הבנתי שזה… את ממש חווה אובדן, משהו נורא טראומתי כשמשהו בזוגיות שלכם לא עובד. אני חושבת שזו עוצמת ההזנחה שלך את הסיטואציה. דן קלט אצלך מצוקה כלשהי והתחיל בפעולת הרגעה״.

השיר שהפקתי מוזיקלית לAlexa Vanilit הגיח סופסוף לאוויר העולם. אלכסי אתה מתוק והיה כיף להשפריץ איתך! 💦💫🦩🦄🫦

"If inspiration was a friend

It would not be a good friend"

(Ben Levin)

בשבוע שעבר תהום הגיעה לבדה לבקשת המטפלת ולאחר מכן כתבה על הפגישה השישים וחמש בשני חלקים.

לאחר שהתיישבנו המטפלת שאלה: ״איך היה לך בלעדינו דן?״

עניתי מיד בעליצות: ״מעולה!…״ וכעבור שניותיים כשעיניי פגשו את עינייה של המטפלת שנצצו לעברי בפגיעות מקסימה הבהרתי בשקט: ״אני צוחק״ ותיארתי את הפעלתנות והרצף של השבועות האחרונים.

השיחה התנהלה בעיקר בין המטפלת לתהום, בהמשך לנושאים עליהם דיברו בשבוע שעבר.

״האם יש לך אפשרות לבטא את הרצון שלך בצורה של הנחיה ברורה, להניח את זה במרחב הזוגי, ולנשום עמוק בידיעה שהאמירה הזו תילקח על ידי בן הזוג והוא יעשה עם זה משהו?״

״כן, אבל אני מרגישה שזה עוד לא לגמרי בא לי חלק״.

״זה מה שאני מנסה להבין, מה לא בא לך חלק פה? עצם העובדה שמותר לך להגיד ׳אני רוצה, בוא׳?״

״כן. (צחקוק עצוב). שמישהו מצפה לשמוע את הרצונות שלי, את הבקשות ומשאלות לבי״.

״את לא בטוחה שיש שם מישהו שמעוניין לשמוע את משאלות לבך?״

״לא באופן טבעי, אני כאילו מהנדסת לעצמי את המוח שמישהו מוכן לשמוע את משאלות לבי כרגע. אני חושבת שרעדתי בהתחלה, עכשיו יש לי טיפה יותר חוויות הצלחה והתקדמות, אז אני כן יודעת שאני יכולה להעיז, לעשות, לבקש״.

״את לא בטוחה באמון בסיסי בין בני אדם, כשאת מבקשת או אומרת משהו שאת רוצה או צריכה זה יפגוש איזושהי תגובה״.

״אני צוחקת אבל זה לא מצחיק בכלל, זה עצוב נורא. אני לא מכירה את זה כל כך״.

״את אמרת לי את זה שבוע שעבר… עד עכשיו ההכרזות האלה, ספק שאלה, ספק הבעת רצון, ספק הנחיה, אי אפשר היה להבין מה עושים עם זה… בשבילך זו היתה איזושהי דרך להביע את רצונותייך אבל הדרך תקעה את דן כי אין לו מה לעשות עם האינפורמציה הזו. היית עושה את זה ככה כי לשחרר לעולם הנחיה לביצוע, ציפייה, משאלת לב, זה אמונה שהעולם קודם כל לא יפיל את זה, האדמה לא תפער את פיה, אלא שהיא תקבל מרחב בטוח, גם אם לא היענות מיידית חיובית״.

״זה מאוד כואב לי לחשוב על זה עכשיו, אני חושבת כמה פעמים ביקשתי אוכל, כמה פעמים הבעתי שאני רעבה והתעלמו מזה בעצם. עד שבסוף באיזשהו גיל אמרתי פאקיט והתחלתי לבשל. זה כל כך נורא לי, כי כאילו, כמה פעמים ביקשתי…״

״את צודקת, זה נורא. וגם *מה* ביקשתי. משהו שהוא תפקיד הורי הכי בסיסי בעולם״.

תהום דיברה על הרצף שיצרנו במיניות ועל ההשפעות החיוביות שלו על הקשר ועל התחושות שלה:

״בשבת בבוקר דיברתי עם הבחור שהייתי אמורה לצאת איתו ואמרתי לדן לבוא ללקק לי את הרגליים תוך כדי״.

״זה מבחינתך איפשר לך להחזיק יותר? ידעת שאת בהיערכות לקראת הדייט, הרגשת שאת מלאה יותר באנרגית החזקה? יותר קל לך להחזיק ולפעול בתפקיד שלך?״

״כן, כן. יותר קל לי להחזיק ויותר קל לי להגיד לדן מה לעשות״.

״אנחנו מבינים למה, מה יש בבחור השלישי שנותן דלק? לך זה ברור?״

״אמרת לפני שבועיים שזה נותן לי קיום בטוח בעולם. שזה נותן לי ביטחון שאני לא מעניינת רק את דן אלא גם עוד גברים. שמישהו רואה אותי״.

״מישהו רואה אותי. עכשיו, אני רגע רוצה לשאול. יש את דן שמאוד רואה אותך וזה גם ברור לך שהוא רואה. למה זה לא מספיק? מה זה האדם השלישי החיצוני הזה? כשעין חיצונית מתבוננת, החוויה שלך זה שהיא רואה אותך ונותנת לך אישור לקיום, ביטחון קיומי.

זוכרת שאמרת שמבחוץ לא היה נראה שהמשפחה בה גדלת היתה מאוד בעייתית? בעצם, מבחוץ אף אחד לא ראה. את ואחותך יודעות אבל מבחוץ לא רואים. מה יכולת כילדה לעשות כדי שיראו מבחוץ? כשהיד שלך יצאה מהמקום בקינג ג׳ורג׳ אני לא יודעת אם מישהו עצר ושאל את האמא הזו ׳מה עשית? מה קרה? זה גם קורה בבית?׳ גם, כאילו, לא ראו כלום.

גם לא ראו את הבית הלא מתפקד, שאת לא אוכלת. עכשיו יש לך זוג עיניים של אנשים חיצוניים שרואים אותך ונותנים לך המון נוכחות. כמובן שאנחנו מדברים על האופן המיני שהם עושים את זה, אבל ההדף שלך פנימה הוא הד של ביטחון קיומי. אני במקום בטוח כי יש מישהו שרואה. אם יקרו לי עוולות, יש מישהו שיראה. זה לא שדן עושה עוולות, זה לא קשור לדן. בנפש שלך עשו לך עוולות שאף אחד לא ראה.

הבית היה לך מסוכן והמבט החיצוני הציל אותך. את אמרת לנו כאן: ׳את לא יכולה לקחת לי את השלישי, זה חיוני לי לקיום, זה משהו משמעותי לי נורא׳. מצאת לך מישהו שלא יעשה לך עוולות. יש לך ביטחון מבפנים. את פשוט חייבת את האישור מבחוץ. הנפש שלך לא מכירה אישור מבפנים. היא לא נרגעת בפנים״.

״כן, קשה לי קצת, זה הקטע הזה של האמון. הלסמוך הזה״.

״זה לא שדן יצר את החוסר אמון, הוא גם לא פוגע בך, הוא לא עושה לך דברים איומים. אבל את לא יכולה להישאר רק עם בית, כי אם כל מה שיש לי זה רק הבית… וזה לא הבית עם דן, כי הבית עם דן הוא בטוח יותר. אבל כשלי בנפש יש את *הבית* שהוא לא מוגן, הוא מסוכן, לא רואים שם אותי בכלל..."

התובנה הזו של המטפלת הזכירה לי שיחה עם חברה מלפני כמה ימים לגבי הסיבות שבגללן אני כותב על הטיפול.