מתחת לפרווה

ברביעי בצוהריים קרסתי אחרי שהלכו הלקוחות. הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך להחזיק את עצמי במארג הלחצים החיצוניים והפנימיים.

כיוונתי שני שעונים לקראת השיעור עם בן בשעה 19 בעודי מסמם את עצמי בתקווה לישון כמה שעות כי בלילה שלפני ישנתי מעט וגרוע. אני לא יודע מה בדיוק קרה, כנראה שהתעוררתי אחה״צ, כיביתי את השעונים ואז חזרתי לישון, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מתעורר במיטה לא מכוסה ב18:45.

הצלחתי להתעשת בזמן ונראה לי ששיעור הזום עם בן היה פורה ועמוק כרגיל, למרות שאני זוכר אותו רק חלקית ובמעומעם. הבאתי רעיון למהלך אקורדים לילי, פתוח ומסתורי על מקצב טריפהופ ופיתחנו אותו יחד עם מלודיה מתוקה ואפלה למה שיהיה השיר התשיעי. 

אתמול נסעתי לצפון הרחוק (הדר יוסף) להביא את המדרסים החדשים ולקנות נעליים חדשות סופסוף. כשמדדתי אותן לראשונה ממש שמעתי איך הברך מתברגת חזרה למקומה. כל הדרך לשם ובחזרה באוטובוס השתוללה בי חרדה פיזית נוכחת מאוד עד כדי בחילה, קרוב לודאי בגלל כל מה ששתיתי ונטלתי יום קודם (גם עשיתי טעות ואכלתי מקדונלדס בתקווה להרגיש קצת יותר מקורקע. זה לא עבד). בערב חמלתי על עצמי ושתיתי רק ארבע מנות והבוקר התעוררתי יותר טוב והלכתי לג׳ים בלי כאבי ברכיים. אני מחפש את הדרך לטפס החוצה מהבור.

הבוקר התיישבתי לכתוב את הטקסט ונאבקתי בו בסבלנות. ידעתי שאני רוצה מעט מילים בשיר הזה ושהוא צריך לתאר חוויה נעימה שלי עם עצמי, אבל הכיוון הספציפי נוצר מעצמו תוך כדי כתיבה. הדמעות ששטפו אותי תוך כדי היו כמו פנסינים שמאירים את הדרך הנכונה.

Blue velvet night

No soul in sight

Draped in moonlight

I dance with my shadow

Solo ballet

Pale milky way

Gliding away

On my magic carpet

Left all my belongings

On the shelf

Stripped away the clothing

From myself

Out in the wild

Pure as a child

Desert exile

Never returning

Weightless and free

Umbrella thorn tree

Sheltering me

Venom enticing

Fear evaporating

From my breath

Pain dissociating

I feel safe

In the arms of angels

I’m embraced

Spirit loose

Dissolving into space

I Dance with my shadow

Dance with my shadow

Dance with my shadow

אתמול בלילה כתבתי פוסט וכשהתעוררתי לאחר כשעתיים החבאתי ואז מחקתי אותו. (לא אופייני לי).

כתבתי באישון לילה כשאני לא מצליח להירדם, בשכרות כדורי ההרגעה והשינה בתוספת האלכהול הפונקציונלי, כתבתי לפני שנרדמתי.  הסרתי כשהתעוררתי כשעתיים וחצי לאחר מכן ואפילו לא זכרתי שכתבתי. 

הסיטואציה קשה.

אני לא רוצה להוסיף קיסמים למדורה.

מצבי לא טוב.

לפני כמה ימים כששוחחתי בפון עם כוריאוגרף מבאר שבע הוא אמר שהוא זקוק להברקות שלי.

כשציינתי שהמוח שלי כבר לא מה שהיה פעם הוא השיב: ״אתה תמיד אומר את זה ואז מביא ביציה״. 

חשבתי שזה ביטוי ממש מגניב ושאני מאמץ אותו עד שהבנתי שהוא אמר: ״מביא ביציאה״. 

(בערב מישהי באמת הביאה לי ביציה כואבת 🍳). 

הצגת תיאטרון המחול שיצרתי לה מוזיקה מקורית בשנה שעברה עולה בשבוע הבא ב.

הסיפור הוא על הומו מרוקאי צעיר שאחיו הגדול והסמכותי מזיין אותו ומסרסר בו כשהוא ילד. כעבור שנים כסטודנט הוא משחזר את אותו דפוס היחסים עם שוגר דאדי בז׳נבה.

יצרתי את המוזיקה (שילוב של אלקטרוניקה מופשטת וכלי נגינה כמו עוד, קאנון, דף, חליל בנסורי וסאז) ממש לפני הפרידה ואני זוכר שלא הייתי צריך בכלל פילטרים בשביל העבודה הזו, פשוט נתתי לרגשות הקשים שהציפו אותי לבוא לידי ביטוי. 

השלמתי את השיר (השמיני!) שהתחלתי באילת והמשכתי בשיעור האחרון עם בן. 

ההנחיה היתה לכתוב מפרספקטיבה של אני בן ה95 שגר בבית אבות ונזכר בתקופה שהייתי *רק* בן חמישים (אני עדיין בן 49 וחצי 🤘). 

כשניגשתי להלחין מה שבקע זה ואלס איטי בלה מז׳ור בסטייל של לאונרד כהן, כולל מניירות ההגשה ושירת הבס הצרודה. זה די הצחיק אותי, וחשבתי שזה מתוק אבל אני לא יכול להגיש שיר שלם ככה. פיתחתי את הפזמון עם בן כך שהוא יגעש, יתפרץ וישבור את הסנטימנטליות הנוסטלגית. 

בשבת הכרחתי את עצמי להמשיך לעבוד עליו וכשסיימתי לא הייתי בטוח שאני אוהב אותו. אתמול שרתי אותו כמה פעמים והוא הציף בי בכי (יש שם כמה נקודות ספציפיות) מה ששכנע אותי שהוא טוב ומשקף. 

When I was only fifty

Fresh after the divorce

My blond mohawk was still intact

Kinda

I had this incredible 

Unaccountable young nurse

As a lover

She was married

But it didn’t really matter

Cause I wasn’t looking to commit

Anyway

I could never appreciate

Or feel gratitude

We’re made to be stupid

Obsessed over youth

Caught up in hardships

My weight my worries

When the Red Sea

Was still deep…dark…blue

I was free to thrive in any direction

Once I realized the cage had a door

I soared high in blue sky

Yeah

The sky were still blue back then

I could still get it up

No pills just kinks

I could still afford rent

In southern Tel Aviv

My homeland still had a little hope left

Or that’s what I tried to believe

I could never appreciate

Or feel gratitude

We’re made to be stupid

Obsessed over youth

Caught up in hardships

My weight my worries

When the Red Sea

Was still deep…dark…blue

My sweet handsome boy

Was crossing India

In a van

His sunny girlfriend by his side

Juggling worry free

On the shores of the Ganges

My parents were still alive

But i didn’t care much for it

At least not until

They were gone

Aced all of my blood tests

Sexy women were reading my blog

More people loved me than I could handle

I had a past but also a future

Learning to fly on my own

We still had wildlife

I used to hike

With too much equipment

Posted nature photos

On social media

That was a thing back then

Looking back it seems silly

A busy little ant

Scrutinizing her reflection

Instead of roaming the forest

That was still green

Back then

כבר 11 ימים אני מטולטל ממה שאני מאמין שהם תסמיני גמילה מxanax xr.

התסמינים חזקים ונוכחים מאוד וכוללים ראיה מטושטשת/הזייתית (קצת כמו על לסד), התקפי פאניקה, חרדה, פעימות לב מואצות, ל״ד גבוה, נמלול בזרתות, קושי להתרכז, מחשבות מפחידות על סיטואציות שלא אוכל להסתדר בהן או שארגיש מצוקה בלתי נסבלת (הטיסות הצפויות, למשל). תחושה של ״מרגיש את המוח״, סחרחורות, בחילה, כאב ראש; רגישות לאור, לסאונד. מגע מוזר, טעם מוזר ומתכתי, זכרון מטושטש.

יש לי ואבן (גם ממשפחת הבנזודיאזפינים) אבל הוא חלש וקצר מועד, וגם תחת השפעתו אני עדיין מרגיש את התסמינים (אם כי במידה מופחתת). רשומים לי 2 כדורים ביום. אולי 6 היו עושים את הטריק אבל אני רוצה לצלוח את הגמילה האקוטית ואז להיפטר מהכדורים לחלוטין ולתמיד.

אין לי אלא את עצמי להאשים. השתמשתי במשך שנה רצוף במינון לא נמוך ובשילוב עם אלכוהול, כדורי שינה ולפעמים גם לסד (smh). מרגיש שדי הסתבכתי עם זה, אבל גם שאין לי ממש ברירה אלא למצוא את הדרך החוצה מזה בעצמי. זה שאני מבוהל כהוגן כרגע זה דבר טוב. מרגיש גם אשמה ובושה, למרות שאני יודע שאני נלחם ומנסה לעשות הכי טוב שאני יכול במים מאוד סוערים ועם לחצים אדירים. 

מרגיש שההזמנה מהיקום היא לשנות את מערכת היחסים עם החרדה סופסוף. לקבל אותה בברכה, לתת לה להיות ולהמשיך במה שאני רוצה לעשות גם בנוכחותה. אני לא יכול להעלים אותה או לכסות עליה יותר. זה פשוט לא עובד.

לפני כמה ימים ראיתי סרטון של Teal Swan, ומאז ראיתי אותו עוד פעמיים. הוא מדבר על הסכנות בלא להודות בפני עצמי והסביבה ברצונות האמיתיים שלי. ההשלכות האפשריות הן שאני לא יכול ככה להגיע למה שאני באמת רוצה, שהתת מודע ינסה בכל זאת לתמרן את הסביבה לתת מענה לרצונות החבויים, שאני אבלבל ואתיש את עצמי ואת הסביבה ואסב כאב לכל המעורבים, שאפעל עם גז וברקס ביחד מה שיוביל לשחיקה ולמחלות, ושאזמין על עצמי את סיר הלחץ של היקום שנוטה לחשוף את הבלוף על ידי נטילת ה״פרס״ שאני מקווה להשיג באמצעות ההסתרה וגביית ה״מחיר״ שאני מנסה להימנע ממנו חרף ההסתרה.

הסרטון הזה עניין אותי מאוד, ובעוד שאני לגמרי יכול לראות איך הוא רלוונטי לבנות זוג, אני לא מצליח עדיין להבין מהם הרצונות האמיתיים שלי שאיני מודה בהם. די אין לי מושג מה אני רוצה מהחיים בתקופה זו, בטח שבתחום הרומנטי שלוש נקודות. הכל קצר מועד והישרדותי בשנה הקשה הזו. אין לי פנטזיות חדשות והישנות קמלו ואיבדו כוח וטעם.

אמשיך לחשוב על זה בין התקף חרדה למשנהו.

בינתיים הלחץ בעבודה ממשיך להיות בלתי נסבל ובלתי מתחשב. זה עליי לא להילחץ ולא לפחד לאכזב. אף אחד אחר לא דואג לבריאות ולרגשות שלי, הם דואגים רק לפירות הכשרון והרגישות שלי ולדדליינים שלהם.

אתמול עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם באילת (או בכלל), וזה לשבת 5 שעות במרפסת ולראות את היום עובר. 

לפנות ערב ירדתי ברגל למסעדת ההמבורגרים שהבן ובת זוגו עבדו בה לפני שנסעו להודו. 

המלצר/מנהל היה נחמד מאוד, צעיר תקשורתי עם עיניים בהירות ויפות. במהלך ההזמנה שאלתי אותו אם הוא מכיר את בת זוגו השמשית של הבן ועיניו אורו: ״בטח שאני מכיר את ****!״ ואז הצביע עליי ואמר: ״אתה אבא של ***!״. הצטלמנו יחד ושלחתי להודו. קיבלתי יחס של vip, צחוקים במהלך הדרכת מלצרית חדשה ומצודדת וכרובית על חשבון הבית. 

למרות שהם בהודו, עקבותיהם נחרטו עמוק באילת וחשתי בנוכחותם המאירה בכל מקום ובפנים הקורנות של ה.אנשים שפגשתי.

כל הדמעות שלא בכיתי בימים האחרונים נובעות היום, כנראה כי הנפש יודעת שזה היום האחרון. 

אתמול בשקיעה צילמתי טיימלפס תנועת עננים על החוף. הם שטו דרומה והפכו לצמר גפן ורוד. הרגשתי סבבה, אבל כשעליתי חזרה לחדר נחתה עליי תוגה.

אחרי נטילת הכדורים ישבתי במרפסת, מבושם מאורות העיר. הרגשתי כמו שילוב של זהר ארגוב וסיד וישס ושקעתי בשינה נרקוטית כשכל פעם התעוררתי מרעש שחדר לי לחלום. בסוף הלכתי למיטה.

בבוקר התעוררתי מדוכא מאוד. 

לקחתי את עצמי לפארק הצפרות ואז לארוחת בוקר. תליתי את שלט ה do not disturb. 
החלטתי להשתדל לעשות כמה דברים לפני שאשקע באס״ק. 

ירדתי לסופרפארם בקניון אבל היה עוד סגור. התקלחתי. בוננתי. ירדתי שוב לסופרפארם ועליתי למרכז עינת עם הרכב לקנות מים ולחמניות כוסמת. שרתי את השירים החדשים. עשיתי אימון נגינה. קבעתי תור למדרסים ותור לספר.

בצוהריים חלצתי בקבוק יין אדום והתיישבתי במרפסת עם המפרץ שטוף השמש פרוש לפניי.  אני חושב על כך שזו השנה הכי קשה בחיים שלי, אבל מה על השנה שקדמה לה? 8 חודשים וחצי של פיכחון ללא שינה? ומה עם השנה לפני עם הטראומה במלדיביים שהובילה לשימוש בחומרים? ומה עם השנה לפני כן שגרמה לי להתעקש על טיפול מיני זוגי אחרי כל השנים המאכזבות והמכאיבות של נישואיי השניים? 

מתי בכלל היה קל?

מתי היה טוב?

בגיל 39 עם ניתוח המעקפים? 

בשנים כשהבן עבר לגור איתי ורק עבדתי והייתי אבא במשרה מלאה?

אני מעדיף לא להמשיך לחפור אחורה. הכל שם מלא בטראומות. תמיד היה נורא קשה.

אולי זו לא השנה הכי קשה, אלא השנה שאני מרגיש הכי חלש, הכי מובס, הכי מותש, הכי לבד, הכי אבוד.

התמחות האיזון היתה לי קשה מאוד ועוררה המון חרדה שלא ציפיתי לה, במיוחד שביום שישי צללתי לעומק מקסימלי עם קבוצה, מסירה, במה שהיתה הצלילה הראשונה אחרי ארבעה חודשים.

מסתבר שמה שהכי קשה לי זה לצוף במקום בחוסר מעש. זה יכול גם להסביר למה אני גודש את חיי מבוקר עד לילה מדי יום, ושהזמן היחיד שאני נח בו זה כשאני שותה.

הים היה זועף, השמיים מעוננים והראות לקויה. לאחר כ10 דקות של תרגילים (הסרת מסכה, הוצאת ווסת, ציר סנפיר, בודהה) התקדמנו קצת לאט לאט כשהוא מדריך את הנשימות שלי ומעיר כשאני עובד עם הגפיים כשממש אין צורך. היו לי קצת עניינים עם האוזניים, קצת עוויתות בכפות הרגליים.

עצרנו בעומק רדוד של 4 מטר והוא הסביר תרגיל נוסף, קצת באריכות, כשהוא בלי מסכה. לפתע נתקפתי חרדה חזקה ובלתי מתפשרת ועליתי לפני המים בצורה מבוקרת.

שוחחנו על פני המים, נרגעתי קצת והמשכנו בצלילה.

בצלילה השניה התכנון היה שנגיע עד מעל לסטי״ל (כ100 מטר מהחוף) בעומק של לא יותר מ10 מטר, נחנה שם קצת ונבהה ואז נחזור לאט לאט. עוד באמצע הדרך, כשהקרקעית כבר היתה רחוקה ועמוקה מתחתיי החרדה תקפה שוב בצורה מאוד לא נעימה שאני מרגיש עד עכשיו.

הלב הלם בפראות, האוויר לא הרווה אותי. ניסיתי להישאר, לנשוף החוצה את הבהלה. בשלב כלשהו ביקשתי שנחזור. אחרי דקותיים הבנתי שאהיה נורא מאוכזב מעצמי אם לא אגיע לסטי״ל וביקשתי להסתובב שוב ולהמשיך. 

גם כשהגענו וריחפנו, להיות תלוי ככה באמצע בלי לנוע היה לי מאוד לא נוח. המדריך הרגיע אותי בעיניו והדריך את הנשימה שלי. הורדתי מסכה באופן יזום פעמיים כדי לחזק את תחושת המסוגלות ולהעסיק את עצמי.

סיימנו את ההתמחות עם חזרה על המבחן התיאורטי של כוכב ראשון (48/50 ושתי השגיאות היו של ניואנסים פתוחים לפרשנות).

המדריך (מבוגר ממני בקצת וסטלן) הזמין אותי ל״הפלגה״ בסירה העוגנת של המועדון. הוא עישן ודיברנו על דברים עמוקים. הסתבר שעבד עם אשתי הראשונה ושהיה לו ביף עם הבן שלי. הוא אמר שהוא שמח שיש לו הזדמנות לסגירת מעגל ותיקון.

החרדה עדיין מטלטלת אותי, הדפיקה בדלת של האיש שבא עכשיו לסדר את הסתימה בכיור בחדר במלון הפילה את הלב לתחתונים וזעזעה את כל החושים. חשבתי שהנאצים באים.

הבנתי היום שעוד יש לי דרך ארוכה עד שאכונן שלום עם החרדה, ושהדרך הזו עוברת דרך אי עשייה, מרחף באיזון באמצע הדרך בין קרקעית לפני הים, במים קרים, עכורים ועמוקים.

אתמול א׳ המתוק (חברי צלם הטבע האילתי) לקח אותי ברכב לצלם חרדוני ענק, וגם צילמנו  שרקרק, אפעה ושועל קטן במאורה. הבוקר חזרנו לשם עם הסוואה וצילמנו את האב ושני האחים משחקים מחוץ למאורה. (תמונות בהמשך)

אפעה, דרך אגב, הוא לא רק נחש ארסי מאוד אלא גם מה שטלה רהוט עונה כששואלים אותו: ״מה תעשה היום?״

אחה״צ הכנתי שיעורי בית. השתמשתי במחברת שקיבלתי במתנה מהודו ועט ורוד. ישבתי על המיטה עם הפנים לנוף. המשימה שקיבלתי מבן היתה לכתוב מפרספקטיבה של אני בן ה95 שמסתכל לאחור לתקופה שהייתי *רק* בן חמישים.

יצאו כמה דברים מעניינים, וגם הצלחתי להתחבר לרגשות של הודיה והערכה.

בשעת השקיעה ירדתי לחוף. הרי אדום השתקפו באדוות, וכשהאורות מירדן ומערב הסעודית באופק החלו לנצנץ וההרים הרחוקים  התמזגו באובך הורוד חשבתי לעצמי: 

"you're gonna win this fucker".

אחרי ארוחת הבוקר אני נוסע למועדון, להתמחות איזון פרטית שתימשך כנראה עד הערב. זה יחזק לי את היסודות והכישורים ויקרב אותי עוד לדרגת מאסטר דייבר.

הייתי בסדר גמור בצלילות אתמול, גם בהתנהלות בקבוצה. בצלילה הראשונה בגנים היפנים ירדנו לעומק 30 מטר והיה מרשים מאוד. 

הסקיפרית של הסירה היתה היפית מבוגרת ואנטי ממסדית שסיפרה שהיא מדריכת הצלילה השניה הכי ותיקה בארץ. היא גם כותבת שירה וספרים.

שאלתי אותה אם היא הכירה את הבן שלי כשהוא עבד במועדון (בלי להגיד שאני אבא שלו) והיא ענתה ״אוי איזה מקסים הוא! מתוק אמיתי. המדריך הכי חמוד שאי פעם עבד כאן״. 

כשחשפתי את הקשר המשפחתי היא הרעיפה עוד מחמאות נרגשות וביקשה למסור ד״ש.

כשמסרתי את הד׳ש להודו דרך הצ׳ט של אינסטגרם הבן ענה: ״איזו מרגשת!״ ומיד אחר כך התקבלה הודעה קולית מבת זוגו השמשית שאמרה בטון סרקסטי משועשע: ״היא היתה מתחילה איתו על בסיס יומיומי. הייתי צריכה להשתין עליו כל פעם שהיא היתה בסביבה״.

מאוחר בצוהריים קפצתי לבר היין האהוב על חברי צלם הטבע המקומי. נפגשנו גם שלשום בערב אחרי שהגעתי. בכל מקום שמחים לראות אותי. אני שומע חיבה ומרגיש אהוב בצורה בה קוראים לי ״דן״.

אחה״צ אילת סופסוף השפיעה ובאמת האטתי את קצב התנועות. מילאתי אמבט, ישבתי במרפסת. רבצתי. בלילה הצלחתי לישון 8(!) שעות (עם הפסקונת באמצע). טוב שהפסקתי עם הקפה, טוב שירדתי לחצאי כדורים, וממש טוב שיצאתי לחופשה.

משהו שונה הפעם לעומת שתי הגיחות הקודמות שלי לבד. אני כמעט ולא בוכה, שותה ממש מעט. הרבה יותר נוח לי בחברת עצמי.