מתחת לפרווה

אני עוד לא מצליח להאט את קצב התנועות.

אתמול היה יום של אריזה, הכנות, סבלות. נהיגה מפחידה עם סחרחורות מוזרות מאוד. אני חושב שהן תסמיני גמילה מxanax.

כשהגעתי שוב סבלות, פריקה, סבב הצטיידות. (איזו קבלת פנים חמה במלון ובחנות המשקאות... אוהבים אותי פה. 😊)

טלפונים, הודעות עבודה. בערב כבר הייתי מרוט מעייפות אך לא כל כך סליפי.

גם הבוקר הכל בלחץ, למרות שקמתי ב 4:30.

לבונן, לצלם את ירח הבננה הזורח, להכין את ציוד הצלילה והצילום התת ימי, להבין איך עדשת המאקרו מתחברת, לענות להודעות, ארוחת בוקר ב7:00, התייצבות במועדון לשתי צלילות מסירה בגנים היפנים ב8:00. 

קצת בחרדה מהצלילות. 

הברך שלי שרה שירים עצובים.

ד״ש מהים האדום הכחול. 🏜️🪸🐬

הבוקר אני יוצא לחופשה אחרי נצח של פעלתנות היסטרית. הגוף שלי זועק הצילו והמוח ממש כואב פיזית. כל רחש או הבזק מרגישים כמו בעיטה. החושים והעצבים בעומס יתר.

הלילה הצלחתי לישון 4 שעות ולסחוב עוד חצי שעה וזה הלילה הכי פורה שהיה לי השבוע בפער. הפחתתי מינונים בצורה משמעותית כי השפעת הכדורים והאלכוהול מתפוגגת מהר מאוד במילא. החלפתי את 4 הכפיות הגדושות היומיות של קפה שחור אתיופי משובח ב2 כפיות צנועות של עלי תה לבן דובדבן. יש לי מספיק חרדה גם ככה, תודה רבה. אני מאוד רוצה להיגמל כבר מהדאונרים ולהיות בריא. להצליח להירגע ולישון באופן עצמוני וספונטני.

אני נוסע לאילת לנוח, לנגן ולשיר את השירים החדשים שלי, לכתוב, לצלול קצת ולהאט מאוד את קצב התנועות. לתת לעיניים משהו רחוק להסתכל עליו, לריאות להתרחב וללב להשתובב ברוח המדבר החמימה.

איזה כיף שהפוסט הוחזר לאחר בדיקה, תודה רבה כלובי! 🫡👑 ♥️🙏🏻 

אה, אתמול ראיתי כותרת (נתתי למנוי להסתיים ולא חידשתי כי חרא חדשות) ותהיתי מה הניק שלו: 

הפוסט של אמש ״הגאות והשפל עם פריטי״ דווח ונמצא בבדיקה ( ! ). 

אין לי מושג למה הוא בא לא טוב למישהי/ו בעיין, הוא היה פוסט הולסום וחיובי ופריטי אהבה אותו. 

ב20 שנה של הבלוג הזה זו רק הפעם השניה שזה קורה. הראשונה קרתה לפני כ3 חודשים ואז אפילו לא ערערתי כי הבנתי שמי שהוזכרה בו העדיפה שלא וכיבדתי (אם היתה פונה אליי ומבקשת הייתי מסיר אותו גם בלי מנגנון הדיווח). הפעם זה בכלל לא המקרה, אז wtf? קצת מוציא את החשק לשתף כאן. 🤨

נדמה שאנחנו לומדות להישאר ולא לברוח גם כשמאוד קשה ומפחיד לשתינו.

הסיטואציה השתנתה, אולי אפילו קצת לטובה אבל לוקח זמן להתאזן ולמצוא את הדרך.

אני מתכדררת ושולפת קוצים, היא מתכדררת ושולפת קוצים. נהיה דוקר וצפוף. הרבה ניואנסים, ושתינו מרגישות הכל, כמו סייסמוגרפים על לסד. אחר כך איכשהו מוצאות את הדרך ואז זה: ״איפה היינו? לאן נעלמנו?״. במיוחד שארבעה ימים במערכת היחסים שלנו מרגישים כמו תקופה.

בהיותה המוזה הרשמית (וגם הבלתי רשמית) השמעתי לה את מה שהצלחתי לדרדס בשיר החדש על הכעס (היא אמרה שהוא עורר בה התנגדות בהתחלה. גם בי! אני תוהה אם אני לא מבצע בדיוק את הצנזורה העצמית שאני מדבר עליה… ואם כן אולי זה דווקא משקף?)

בתום החלק המולחן המינימליסטי יש המון המון טקסט פגוע לא מולחן ולא מזוקק, שמתאר בצורה ישירה וגרפית התעללות מהרבה א.נשים משמעותיים בחיי (גם קצת ממנה). בזמן שהקראתי לה אותו הבנתי כמה פחד יש שם, וכמה טבעי שכל תלולית נמלה או בקתה של דרדסית ממנה נדמים לי כהרי האופל ומקפיצים לי את כל הטריגרים הקשים האלה.

היא הקשיבה ודמעה, דנו בלבטים שלי לגבי השיר, אבל בזכות ההאזנה שלה אני מאמין בו עכשיו הרבה יותר. השירים האחרונים הולכים קשה כי הם נוגעים בלֵב הַמַּאְפֵּלְיָה. אני מחויב לתהליך ומאמין בהדרכה של בן.

הצמדה לקיר מיד כשנכנסה, סטירות עם הזין וזיון גרון כשכף היד שלי שומרת על הראש המבריק שלה מחבטות בקיר, קפיצה נלהבת למיטה (עבר הרבה יותר מדי זמן), תאונני עם הזין של אבא. מדי פעם נעתר לתחנוניה ונכנס למרות שאסור. (״אני מתחננת בבקשה תראה לי איך להפוך לילדה גדולה. לא אספר לאף אחד, זה יהיה הסוד שלי ושל אבא״). גמירות הדדיות בפה. נעם, עונג, צחוק, רוגע, קסם ויופי. איפה היינו? לאן נעלמנו?

(אמרתי את זה כבר) להרגיש בודד ולהיות לבד זה לא אותו דבר אבל אני שניהם.

להיות לבד ולהרגיש רע זה לא אותו דבר אבל אני שניהם.

להיות מזוכיסט ולהיות מטומטם זה כן אותו דבר ואני שניהם.

הזין שלי מת, נכחד.

אין שום בעיה פיזיולוגית, רק בוחן מציאות מפותח ועיניים פקוחות לרווחה.

להחליף סיטואציה רעה בסיטואציה בלתי אפשרית=שיפור או סיפור?

להחליף סיטואציה רעה בסיטואציה מסוכנת=דרדור או מיכור?

לפתח התמכרויות מסוכנות כתחליף לנשים מסוכנות=שיק או שוק?

כל החיים הם קברט

בואו לקברט

אני חומה ושדי כמגדלות.

התעוררתי ב6 עם דיכאון על 100 וככל שנוקפות השעות החרדה מטפסת גם היא למקסימום. לא טוב לי בגוף, השריטה בגב עדיין צורבת מאוד. חם וקר לי ביחד.

נקטתי בטקטיקה של לעשות רק דבר אחד לפני שאני זורק את היום לעזאזל.

בוננתי חצי שעה.

שטפתי כלים.

טיפלתי בחריקה בספה.

כתבתי במשך שעה כתיבה חופשית לשיר החדש שהתחלתי אתמול עם בן. לפני השיעור העליתי למסמך המשותף את השיר על יום החתונה+רעיונות לשירים עתידיים, אחד מהם על ביטוי כיפי ומשחרר של כעס (האם מותר לי?) ועוד אחד מהם על turning fifty. אמרתי שאתמול דווקא עייפתי מהצלילה במים העמוקים, בא לי ליצור שיר רגוע ופשוט על התייבשות חמימה ונעימה בשמש והשמעתי מהלך אקורדים נחמד שחיברתי לפני השיעור.

בן הציע שדווקא הלחן הנעים ישמש לשיר הכועס, ושהרעיון ללחן הבועט והכועס ישמש לשיר היומולדת.  זה לא מה שתכננתי אבל ראיתי את ההגיון, אני סומך על האינסטינקטים וההדרכה שלו וחוץ מרגשות התשישות והפחד לגעת במקומות הכועסים לא היתה לי התנגדות אמיתית לנסות את זה בדרך שלו.

אז כתבתי במשך שעה דברים שאני כועס עליהם (שנגרמו לי ע״י א.נשים שונים לאורך חיי) וזה היה מציף וקשה. מלאכת הזיקוק עשויה להיות עוד יותר קשה, אם בכלל אפשרית. מקסימום אגיע לשיעור הבא עם הנסיונות והכרזה שלא הצלחתי.

לאחר מכן עשיתי אימון גיטרה במשך שעה, והנחתי סטייק כרוב בתנור.

מישהי אמרה שאני משדר סימני מצוקה. אולי זה כי אני באמת במצוקה.

שולחים לי מיילים בענייני עבודה גם השבת, עם דדליינים מלחיצים. בעוד חודשיים אני טס לשבוע אימוני הגיטרה האינטנסיביים בארה״ב. כל שבוע מתפרסם בפורום מודול של pre-training. פתאום קלטתי שחוץ מהראשון לא נגעתי באף אחד מהם, וכבר פורסם הרביעי. עוד לא סיימתי את לו״ז האימונים (המצומצם עקב העומס) לשמונה ימים שהתחלתי ב28.3.  

יש הרבה יותר א.נשים שרוצים וצריכים ממני דברים מאשר אני להשביע אותם. הדברים שאני מקריב בסוף הם תמיד הבריאות והרצונות שלי. אני לא מצליח לנוח. קפאתי מינית מחדש. אני לא מפסיק לבכות ונלחם לעשות רק עוד דבר אחד לפני שאתייאש.

בבוקר לקחתי עוד כדורים. נרדמתי באולפן מול המחשב אחרי שכתבתי את הפוסט וכשהתעוררתי רגל ימין היתה רדומה לגמרי. גררתי את עצמי תוך הישענות על הקירות אבל כשהגעתי לחדר השינה קרסתי ונפצעתי מהארונית. התעוררתי בצוהריים. לקחתי עוד כדורים והמשכתי לשתות כי אני לא במסוגלות לעשות שומדבר וגם נורא כואב לי. מעדיף להקריב את היום מאשר את הסופ״ש. תשוש ולא טוב לכלום. 

בכיתי 700 ליטר בערב הפתיחה של הפסטיבל שנחל הצלחה כבירה.

מיד בתום השיר האחרון עלה לבמה חתן פרס ישראל רק כדי להגיד את שמי ולחלוק לי שבחים מוגזמים (״המנהל המוזיקלי דן ציפורי שהוא מעבד על ויצר את כל המוזיקה לערב הזה״).

המחמאות המשיכו מאחורי הקלעים, גם מכל הזמרות והזמרים ויתר אנשי הצוות. סיפרתי להם על הביקור שקיבלתי מעפרה חזה ביום שישי כשקדחתי על העיבודים במהלך כל השבת והחג. כולם היו מרוצים מהטיפול בשירה שלהם, מהעיבודים ומהסאונד. 

כששמעתי את התוצאות על הבמה, עם הריקודים היפהפיים, התלבושות הססגוניות, הוידאו ארט עם חומרי הארכיון המרגשים והתגובות של הקהל למניפולציות המוזיקליות שהפעלתי; חשבתי שזה ממש מוזר שכתבתי את כל התפקידים וניגנתי את כל הכלים האלה בעצמי, ושלפני חודש שומדבר מזה לא היה קיים. זה נשמע כמו אנסמבל, כשלנגנים הרבים יש אישיות.

מה שהיה הכי מיוחד בערב זו הנוכחות של פריטי שגם הקדימה לאסוף וגם החזירה אותי שיכור ואולטרה אמוציונלי. ישבנו צמודות ושמרנו על מגע נעים כל הזמן. אמרתי לה שהגוף שלי הפנים את הצורך שלה במגע תמידי, וזה כבר בא לי טבעי. הצחקתי אותה כששרתי לה באוזן את הגרסאות הגסות ו/או טיפשיות שפיתחתי לטקסטים בזמן העבודה (“מי חולם חולם עלייך כנשלט נשלט עירום״… ״לזין הזה חיכיתייייי גרגמל״... ״אני יודעת אני שומעת מישהו הולך תמיד עם תיק״) ובהערות סרקסטיות על ההתרחשויות סביבנו. תופפתי על ידה תפקידי חלילים, גיטרות וכלי נשיפה.

כשהקדמנו לפני המופע ועלינו לבמה מהצד האחורי לצפות בחזרה פריטי אמרה לי: ״הנה תראה, אחת מהילדות הרקדניות האלה אולי תהיה חברה שלך עוד עשר שנים. היא תגיד ״ראיתי אותך במופע ברחובות...״ . השבתי ביבשושיות שאף אחת מהן לא לטעמי, אבל אז הבחנתי בבלונדינית שופעת עם עיניים בהירות ויוקדות שהתעכבו עליי לשבריר שניה והפניתי את תשומת לבה של פריטי אליה. (מאוחר יותר הסתבר שהיא הסולנית הבולטת של הערב. יש לי טעם יקר וטוב). פריטי החליטה שהגיע הזמן לצאת מהמתחם. :)

אחרי המופע, מאחורי הקלעים הצגתי אותה: ״זו פריטי, המוזה שלי״. (היא היתה יפהפהיה בשמלה שחורה קצרצרה מכל הכיוונים, חייכה עור ואהבה לכל הסביבה וגם שמה עין על כמה מהגברים השרמנטיים הכריזמטיים בגיל העמידה שהיא כל כך אוהבת).

כשיצאנו היא הדגישה כמה אני אהוב שם, כמה הערכה קיימת לפועלי ואליי באופן אישי. יכולתי להרגיש את זה דרך הפילטר שלה. אלו הרבה רגשות להכיל, ועוד בשכונת ילדותי מלאת הזכרונות הטראומטיים. אם אשרוד אהיה בן 50 בעוד פחות מחצי שנה. סססססה קטע. 

היא הביעה צמא עוד כשהתחיל הערב, אז לפני שנכנסנו לאוטו קניתי לה מים בפיצוציה. שאלתי את המוכר ארוך השיער בן כמה הוא.

״19״.

אמרתי לו שגם אני הייתי פעם בן 19 מרחובות, ועם שיער אפילו יותר ארוך משלו.

איזה מנהל גדול שלמה. כשהכרנו לפני 13 שנים, די בטעות, הוא אמר: ״אין לי זמן עכשיו אפילו להכיר אותך, אז בוא נתנהג כאילו אנחנו כבר מכירים״. במשך כל החודש מאז שהתחלנו לעבוד על שני המופעים האלה הוא לא התקשר אפילו פעם אחת ללחוץ, לשאול מה קורה, להזכיר… האציל את זה עליי לגמרי, מה שכמובן גרם לי לקחת אקסטרה אחריות וto own it. והוא הבין שאני צריך שקט והפחתה של חרדה, לא רעש וליבוי שלה.

בכל פעם שפניה המלאכיות של עפרה עלו על המסך הדמעות שטפו מעצמן. היה בה משהו כל טהור, טבעי ולא מאומץ, כמו נביעה זכה וצוננת של מעיין שכבה. בדרך חזרה אמרתי לפריטי שהידיעה שתשב איתי שם ותשמע את העבודה שלי נשפה לי המון רוח במפרשים. לא יכולתי לחפף או לזייף. זה היה מהלב שלי ללב שלה. היא חלק כל כך משמעותי במה שאני עושה, ולרגע אחד כשחצינו את רחוב הרצל יכולתי להרגיש שבאמת זכיתי בכל כך הרבה טוב בעולם הזה.

שיר הסיום היה ״גורל אחד״ שגם היה שם המופע. (בחירה מצויינת של שלמה). הצעתי להתחיל את השיר כבלדה דרמטית בביצוע של גלית, ואז שבחלק השני זה יעשה קצבי ויכנסו יתר הזמרות.ים. זה עבד נפלא. הVJ הקרין קולאג׳ של חטופים, עם זוג ילדים נושאים דגל ישראל במרכז הפריים.

״גורל אחד

שם אותנו כאן

שם אותנו כאן

בארץ הזאת

ניסינו לברוח

ניסינו לשכוח

ולא יכולנו

לעזוב״

(צפנת ירון/שם טוב לוי)

בני משפחתה של עפרה חזה היו בקהל, ואני פשוט יודע שעפרה צפתה גם מאיפה שהיא מתקיימת, והייתה גאה ושמחה.

אתמול לפנות בוקר, עוד לפני שממש פקחתי את העיניים התחילו להתגבש לי בראש שורות של הבית הראשון של השיר החדש. ידעתי שלא אוכל לדחוס את *כל* הפרטים מהיום ההוא, ופתאום משהו השתחרר במוח ודברים נפלו למקום. 

הלחן נשמע כמו אגדה או סרט דיסני (כזכור בן הציע שאת השיר הזה אלחין על הפסנתר ולא על הגיטרה). החרוזים והמלודיה המתוקה עוזרים לגעת בנושא הענק והכואב הזה. אני חושב שזה שיר שאפשר לכתוב רק אחרי שחיים אותו 20 שנה, ושהוא מועמד רציני להיות השיר הכי יפה שלי אי פעם. 

It rained all week before our wedding day

But sunshine broke through the hallway

The most beautiful ever Rock n Roll bride

It tickled my heart as you stepped inside

We wore flower wreaths instead of rings

To remind us love was a living thing

Red Cyclamen pots we both broke a glass

Matchboxes labeled “The Perfect Match”

Alleyways and city streets

Winding trails and coral reefs

Mountain tops and valleys deep

Distant ancient galaxies

And the ran out in the hourglass

Wildflower meadows turned yellow grass

Magic faded as years flew past

But we held on

Crooked roads while battling

Rainy days of struggling

One hundred hours of counseling

Couldn’t let it all go

The orange glow of the bedside lamp

It dropped and was shattered so many times

I glued it back on cause i craved to see

What I wished instead of what's in front of me

We laid down in bed getting off a trip

I said look, the lamp’s like our relationship

Cracked and broken scarred from vice

You said yeah but the light is still nice

Misty forests stormy seas

Flaming sunsets blowing breeze

Desert nights in steep ravines

Moments branded deep within

I remember the light of every scene

Holiday candles and moon risings

Footsteps in mud glistening morning dew

Beachside castles twilight blue

Every time I submitted to your whiplash

I felt like a baby dumped in the trash

As rapid the rise painful the crash

Couldn’t give up on you

Peaceful islands in the stream

Waterfalls and flowing springs

Tumbling down like autumn leaves

I’ll see you in my memories

הערב מופע הפתיחה של הפסטיבל. נשארו לי עוד שיר ומחרוזת לעבד למופע של מחר. היום גם מגיעים כוריאוגרפיות.ם מלהקות חדרה ומלהקות משגב להתחיל עבודות חדשות. יש לי עוד חובות מ״הר הכביסה״ ההוא שאני סוחב מינואר, והמון דברים שהוזנחו בגלל העומס וצריך לטפל בהם. (מדרסים ונעליים!! לנקות את הבית!!!). אני עובד 12-14 שעות כל יום, זה משוגע ולא בריא. אתמול בערב חתן פרס ישראל התקשר מחויך ואמר: ״רק התקשרתי להגיד שאתה מעבד ענק!״ (הוא בהקמות ושמע את העבודות שלי במערכת ההגברה הגדולה). 

העובדה שכתבתי והלחנתי 6 שירים כאלו נהדרים ומשמעותיים בפחות מחודשיים (ועוד היד נטויה בעזרת השמש) אחרי בצורת של 13 שנה, בנוסף לכל יתר שמיליארד הדברים שאני עושה נותנת לי כוח ומוטיבציה להמשיך.