מתחת לפרווה

בעקבות הפוסטים האחרונים קיבלתי כמה פניות בפרטי, אולי גם הגברת קיבלה. 

היו תגובות נוטפות טוב לב כצפוי ובתגובות בבלוגים הפלורה המקומית ליטפה בעליה הרכים את הנשמות הבועורות בבריזה קלילה, צוננת, מחיית נפשות ועוטפת באהבה קהילתית למודת סבל , מזדהה ונכונה להכיל ולחבק את הזוג הסובל במלוא האהבה והערכים המשותפים עליהם הקהילה שלנו נשענת. 

הסכיתו ושמעו את פנקס הקטן שלי עם מירי אלוני בתפקיד הוד מעלתה. אם יהיו שאלות אחר כך אענה כמו תמיד.  

אין לי מה להגיד על המצב חוץ מ״Said that you love me but you made me feel UGLY״. (slowthai)

וגם, בעקבות הדיון בתגובות לפוסטים הקודמים, ברטרוספקטיבה כנראה שמאחורי המילים המטפלת ענתה לי שאני צודק, שנגמרו לה הכלים ושאין סיבה שאגיע יותר. 

אתמול או מתישהו בבוקר, אני לא זוכר כי זה הכל נהיה יום אחד ארוך של עבודה בלחץ מלפני האור עד אחרי החושך ואז למחוק באלכוהול ולפעמים גם בכדורים, הצלחתי להגניב אימון מנדולינה קצר:

https://youtube.com/shorts/mrWrtRDAY8U?feature=share

אה, בדיקות הדן שעשיתי השבוע יצאו אפילו יותר טובות מהבדיקות השיאניות הקודמות שעשיתי לפני חצי שנה. אין כמעט אדומים, הגלוקוז ירד לראשונה ל96 והכבד הכי פחות שומני שהיה מאז שאובמה היה נשיא חרף האלכוהוליזם שאני מפתח. אני כל כך בריא שזה מגעיל. 

בדיקת האקו לב במאמץ שעשיתי בשבוע שעבר היתה תקינה לגמרי והגעתי ל94% לפני שהמטומטמת הבכירה הזכירה למטומטמת הנחותה שיש לעצור את הבדיקה אחרי שמגיעים ל90%. בתרגילי המוח עליתי 99.7% בקבוצת הגיל שלי, בפיתוח השמיעה עליתי 98.3% מול כל העולם.

כל פקיחת עיניים בבוקר מלווה בספירת הימים שנשארו לדדליין של הפסטיבל (11 מחר אם אתעורר), אם כי מעדיף שלא להתעורר מחר בבוקר. השמש שלי כבוייה, חומצית ורעילה. בחשק לחיות אני בעשירון התחתון ואין לי אפילו פרומיל של תקווה.

תודה רבה על המענה המטפלת, 

אני מעריך מאוד את כוונת הלב וההשתדלות שלך.

תהום שמעה את הכאב שלי יותר פעמים משניתן לספור גם בעזרת שק אורז, אין בטקסט שכתבתי לך שומדבר שלא דובר איתה קודם לכן, וגם את הטקסט עצמו היא קראה.

עוד משהו ששכחתי לציין זה שערב קודם לכן, בסביבות 22 כשבאתי להגיד לה לילה טוב בדרכי למיטה בתום עוד יום מפרך ומדכא, הבחנתי בה מהדסת מאחוריי. היא *שוב* שכחה להוציא לעצמה בגדים מבעוד מועד, ומלמלה להגנתה בעודה מדליקה את האור ומפשפשת במגירת תחתוניה: ״מה, אני מוציאה מהר״. 

זה לא שינה שדיברנו על זה המון פעמים בינינו, ושהסברת לה בפגישה בעזרת הדימוי היפה של הרדמת תינוק. היא טוענת שהיא חושבת עליי כל היום, אבל מה זה עוזר לי אם היא לא חושבת עליי חמש עשרה שניות בשביל להוציא בגדים מהארון *לפני* הרגע בו אני מרגיש שאולי אני מוכן לקרוס למשך כמה שעות טרופות ומסוייטות ולנסות לשכוח שחייתי היום? 

אין תועלת, הדברים נאמרים שוב ושוב כמו כריזה מוקלטת בתחנת רכבת שוממת. אפשר היה לבנות גורד שחקים מכל המילים שנשפכו על הנושא ללא שום התקדמות. אם הייתי מגיע אליך לטיפול לפני 15 חודשים עם שימפנזה מצוייה בעלת אינטליגנציה ממוצעת היא קרוב לודאי היתה מציגה גרף שיפור מרשים בהרבה והיינו נהנות בשלב הזה מחיי מין מספקים למדיי (אם כי שעירים ועם הרבה קליפות בננה בכל מקום). 

אפילו ברמת התובנות וההבנה של הדפוסים והסיבות, אם נדמה את תהום לקוביה הונגרית אז הצלחנו לפענח לאחר מחקר מעמיק ויסודי שמדובר בחפץ בצורת ריבוע שמחולק לקוביות ריבועיות בעלות צלעות בצבעים שונים, ושלסך הקוביות יש כפי הנראה מספר שווה של צלעות בכל צבע. 

או שתהום לא מבינה, או שהיא מבינה ולא מיישמת, או שהיא כבר מיישמת אבל לא מתמידה. ואז היא שוב לא מבינה. 

בכל מקרה, ״נתתי כל מה שיכולתי פה״. (הילה רוח). 

לא אגיע, יש לי דברים יותר בוערים לעשות מלהמשיך לטחון מים עכורים. 

״אוי, דן יקירי… 
מתכווץ הלב וזועק החוצה חזק מרב כאב…
יש לי המון מה להגיד על הדברים הכל כך פגיעים וחשופים שאמרת כאן, אבל אני אענה לך כרגע רק על השורה התחתונה שלך: 

תהיה להגעתך תועלת עצומה ביום ד׳, ויותר מדויק בא לי להגיד שבעיקר, אם לא רק, להגעתך תהיה תרומה; כמובן שכשמדובר על נסיבות של פגישה טיפולית. 
איך שאני רואה את זה, ואם אתה תסכים, אז אני אקריא בפגישה את התוכן של הכאב העצום שלך מהמייל הזה ויחד עם תיווך טיפולי שלי נשמע אותו, נשמיע אותו לתהום ונשמע אותה. 

אני חייבת להגיד לך שהכאב הזועק שלך סולל דרך אל נפשה של תהום, היא מאוד מאוד קשובה לזה. אני יודעת שהאמירה הזאת מרגישה לך מנותקת מהמציאות אבל לי זה ברור שהדרך היחידה שמשהו יזוז במערכת היחסים ביניכם זה כשאתה תזעק את הכאב שלך בנוכחותי כאן.

בבקשה תבוא.״

למטפלת היקרה, 

אני מסתכל על השבוע העמוס שלפניי ותוהה למה אני צריך לוותר על דברים חשובים לי מאוד בשביל להגיע ברביעי בערב, כאשר תהום ממשיכה לא ליישם את הדברים שאנחנו מדברות עליהם מדי שבוע שוב ושוב ושוב כבר 15 חודשים. 

נמאס לי להרגיש כמו לובסטר שמושלך למים רותחים, נשלף ונזרק לפריזר, נחטף ומופל חזרה אל הסיר הרותח, נדקר ומורם חזרה אל מעמקיי הפריזר, שוב ושוב ושוב ושוב, חרף כל הנסיונות שלי והיישום של הצד שלי של הדברים שאנחנו מדברות עליהם. (ליצור רצף של מגע לא מיני, להיות נוכח בסלון, להישאר במיטה לאחר סקס כשהוא כבר כן קורה, לבטא רצונות מיניים, לא לזעום, להתייאש ולהתרחק גם כשיש על מה, ועוד ועוד בנוסף לכל הדברים שאני עושה למען תהום והקשר גם בלי שהם עולים בטיפול). 

תהום סיפרה לי שדיברה בפגישה האחרונה איתך על כך שזה בלתי אפשרי עבורה להישלט מולי, וכמו כן על פנטזיות הגברים נוספים שלה. אני לא בטוח שהיא דיברה גם על האלמנט שהיא *רוצה* שיכאב לי במצבים האלה, שאני ממש אתייסר מזה. זה לא תוצר לוואי. הכאב והטלטלה, השריפה והדקירה מההשפלה זה חלק בלתי נפרד מהצורך של תהום בעניין הזה. למשל, בשבועות האחרונים היא לא מרשה לי לגעת בחזה שלה במעט הפעמים שאנחנו עושות סקס ואומרת שוב ושוב שאוכל לגעת בו רק כשאלקק ממנו שפיך של גבר אחר.

אז סבבה, אבל מצד שני היא עדיין לא מפנימה ומיישמת שאם כך יש לה תפקיד ביחסים המיניים האלה, ואנחנו שוב יושבות בשישי לפנות ערב בסלון, אחרי שנאלצתי לעבוד בלחץ לאורך כל היום (והשבוע) ובכל זאת התקלחתי, הסתפרתי יום קודם לכן, ארגנתי את התאורה הרומנטית והנעימה, שמתי מוזיקה מתאימה והבאתי שתייה, ואחרי ששעתיים לא קורה כלום והיא רק פעמיים שלוש נוגעת בי בצורה מהוססת ל8.5 שניות ואז מפסיקה, ואני נאלץ לרקוע ברגליי ולהזכיר שיש לה פה תפקיד ושהיא לא אמורה לחכות לשלטי ניאון מהבהבים ממני ולאישור חתום מנוטריון כדי להתחיל לפעול… רק אז היא סוג של מתעוררת, אבל בשלב הזה לאחר שנאלצתי לצעוק ולהסגביר כבר יצאתי מכל תחושה חיובית והתמסרותית, והמגע שלה כואב, משפיל, לא נעים, הזין אמנם עומד אבל הלב חמוץ וצורב והראש רק מחכה שזה ייגמר כבר ולהיות אחרי זה, עד שבסופו של דבר אני עוצר אותה, מתלבש והולך לאולפן לעשות משהו שבאמת יהיה לי נעים ומקדם כמו להמשיך בלימודי התיאוריה שלי, על סולמות סופר לוקריאנים וארפג׳יויים אפשריים על אקורדים מינורים.

כן, סולמות סופר לוקריאנים (הידועים בדיסוננטיות והמורכבות הרבה שלהם) נעימים לי הרבה יותר מערב עם אשתי, אחרי 15 חודשים של טיפול מיני זוגי שבועי. נראה לי שאמרתי לפחות פעם או פעמיים שאני *****זקוק לרצף*****, מה שגם כמובן לא קורה בכלל ולא כי אני לא רוצה או לא משתף פעולה. 

אז לסיכום, 

למה לי לעזוב את כל עיסוקיי כאשר אני במילא בלחץ אטומי, רק בשביל לבזבז עוד זמן על מה שלא מקדם אותי בכלום ורק מביא לי עוד ועוד אכזבה עמוקה וייאוש, עוקר לי את החשק לחיות, מטביע אותי עמוק יותר בדיכאון ובחרדה ומונע ממני להתקדם למקומות שאולי יטיבו עמי יותר? 

אני יודע שאת משקיעה את מלוא המקצועיות הרבה שלך בנוסף לאיכפתיות כנה ונכונות לבצע התאמות לסטיות הספציפיות שלנו, ובכל זאת, חמישה עשר חודשים לאחר שהתחלנו נראה שלא התקדמנו אפילו בפסיק ואנחנו צולעות במעגלים סביב אותו עץ תפוחים רעילים מט לנפול.

שורה תחתונה, במה אם בכלל תועיל הגעתי ביום ד׳? 

תודה רבה ושיהיה שבוע נפלא, 

דן. 

תודה שהקשבתן,

לא אשתהה כאן עוד זמן רב

רק עשרים ושבע שאלות כדי לסיים את השיר

האם קיימים נישואין שיכולים לשרוד סירוס?

עתיד בו גבר יכול להתקיים שנה ללא מִיּוּם?

האם דשא אי פעם ירוק יותר?

האם הרצון באמת חופשי?

האם זה רק שחור שאת רואה כשאת מצטרפת לנפטרים?

האם לנצח אהוה בינוניות?

כיעור משופע עם ברכיים רועדות?

האם במותי אחזה בנערות חלומותיי בהקיץ?

בלבוש ערטילאי עם תפרים בלתי נראים?

האם השמש תישרף?

האם גופתי תגדל זקן?

האם ביתי ישומר?

וזרעי ירומם?

הסיכוי האחרון שלי להצלחה כבירה, משחה שלאחר המוות

האם אמצא בית או אושלך לאשפה?

האם בגן עדן מוסר בני האדם עדיין תקף?

או שאני יכול לגשר על הפער בין אדם לבהמה?

האם יש דבר כזה אמת אוניברסלית?

סוד נעלם לנעוריים נצחיים?

האם נזירות נואפות?

ומדענים מתפללים?

האם חטא מתבצע בכל רגע של כל יום?

זה לא בדיוק עשרים ושבע

אבל החזה שלי לוחץ נורא

אז תודה שהקשבתן

לילה טוב, לילה טוב, לילה טוב.

באחד הימים השבוע, אני לא זוכר באיזה כי זה הכל סבל מונוטוני מתמשך, הגבתי באיזה בלוג כאן עם ציטוט מהשיר החדש יחסית הזה שהיה קשור לתוכן הפוסט והוא אחד השירים הכי אהובים עליי בתקופה זו:

If you have an opinion
Maybe you should shove it
Or maybe you could scream it
Might be best to keep it

To yourself (to yourself)
To yourself (to yourself)

This is why I don't leave the house
You say the coast is clear
But you won't catch me out
Oh, why? This is why

מישי הגיבה לתגובה שלי וטענה שבעלת הבלוג מוחקת כל תגובה שאינה ליקוק תחת, הגבתי לה ברוח טובה שלדעתי התגובה שלי היא סוג של ליקוק תחת למתקדמות, ומשם התפתח סימפוזיון שלם של מריבה ורפש בין המגיבות השונות, ובכל פעם קיבלתי התראה שמישהי הגיבה לתגובה שלי, למרות שביטלתי התראות על תגובות חדשות לפוסט.

אחרי שעות ארוכות שההתראות האלה הפריעו לי בעבודה וכל פעם איכזבו אותי מחדש כשגיליתי שזו לא התראה על משהו נחמד שמישי כתבה *לי* או איזו הזמנה מרגשת למפגש מיני רומנטי מטלטל ומענג אך הרסני שיסב בסופו של דבר כאב ויסורים לי ולכל יתר המעורבות רציתי להגיב: ״מ.ש.ל.״ אבל במקום זאת בניגוד למנהגי פשוט מחקתי את התגובה המקורית שלי שהתחילה את כל שרשור הרפש, ובן רגע שבה השלווה הבודדה לאולפני.

כשלמידת תאוריה של מוזיקה מסיבה לך הרבה יותר חיוכים, רוגע, ריגוש והנאה מלנסות לעשות סקס כואב, משפיל ולא נעים בשישי בערב עם אשתך. 

I've been lacking motivation
I need an intervention

Never enough
One drink's never enough

Excuse me while I self destruct
'Cause I don't give a fuck

Everyone
Everyone from the front to the back, repeat after me
I need you to breathe
(Inhale, exhale, inhale, exhale)
(Inhale, exhale, inhale, exhale)
Ahh

אמג מי אישר את הזוועה הזו? זו פרסומת לטכניקת נגינה גרועה? 🧐

יד שמאל שלו מתוחה אז פאק, מפרקי האצבעות לא מקבילים לשריגים, האגודל פונה לכיוון ראש הצוואר כאילו הוא מנסה לתפוס טרמפ, הגשר שהוא עושה עם האצבע יושב ממש *על* השריג, שלוש האצבעות הנותרות מונחות על המיתר הרביעי ומותחות מטה אותו ואת המיתר שמתחתיו מה שישמע כמו זיוף קולוסאלי, ומשום מה יש לו רק חמישה מיתרים על הגיטרה.

חוצמזה משהו מוזר קורה למיתרים ברגע שהם פוגשים את גוף (?) הגיטרה, הם נקטעים וממשיכים בקו רוחב אחר לגמרי, ואז אותה תופעה פיזיקלית מוזרה מתרחשת שוב (!!) ממש מתחת ליד ימין שלו. לא ברור מה מחזיק את המפרט במקומו כי הוא מונח בצד החיצוני של האצבע והאגודל מרחפת מעליו כמו נשרים מעל פגר.

Obviously you are not a golfer 🙄

תהום הודתה לי שסיכמתי את הפגישה למרות שלא נכחתי בה ואמרה שהרגישה שזיהיתי את החלקים החשובים והתמקדתי בהם. היא שאלה איך הרגשתי כשהאזנתי ועניתי שהיה אמוציונלי.

זה כואב לשמוע שהאישה שאני הכי נמשך אליה ביקום ומסור אליה בכל נימי נשמתי לא מסוגלת להישלט על ידי בגלל שהאהבה בינינו רבה ועמוקה מדי. זה דוקר לשמוע שהיא לא יכולה להיות מסופקת ומעוררת באמת ללא גברים נוספים בחייה ובמיטתנו.

מה שהיא לא תיארה בפגישה זה את האלמנט שהיא *רוצה* שיכאב לי, שאני ממש אתייסר מזה. זה לא תוצר לוואי, וזה לא שאני לא יודע מה זה עושה לנפש שלי כמו שהמטפלת אמרה. הכאב והטלטלה, השריפה והדקירה מההשפלה זה חלק בלתי נפרד מהצורך של תהום. בשבועות האחרונים היא לא מרשה לי לגעת בחזה שלה כשאנחנו עושות סקס ואומרת שוב ושוב שאוכל לגעת בו רק כשאלקק ממנו שפיך של גבר אחר.

אני לא בטוח שהמטפלת תדע איך לבשל ולאכול את זה וגם להצליח לעכל. ב58 פגישות התקדמנו הרבה במודעות לסיבות ולדפוסים, אבל עכשיו אנחנו מתקרבות לתכל׳ס, ליישום, ונראה ששם לא התקדמנו הרבה מנקודת ההתחלה. לא בטוח גם שיש באמת דרך ליישב את הסדיזם שלה והמזוכיזם שלי עם הצרכים הרגשיים והפרקטיים של שתינו, עם ניהול זוגיות יציבה ומיטיבה ומבלי לשרוף את הסיר.