מתחת לפרווה

כשטראמפ נבחר חלקתי את הזעזוע שלי עם שני חברי הקרובים. אז עוד הייתי קצת תמים וחשבתי שיש לי חברים. הם לא התרגשו וטענו שטראמפ הוא איש עסקים ויעשה מה שטוב לאמריקה.

היום שופטי העליון המגעילים שהוא מינה שללו את זכות האישה על גופה. שלילת זכויות נוספות בדרך, אין שום ספק. הפטריארכיה הישנה והרעה חזרה במלוא עוצמתה. 

העולם מקצין ומקדיר ונהיה אלים, ציני וכוחני. הטראומה ממלחמות העולם של המאה העשרים הולכת ונשכחת, כשיותר ויותר אנשים שחוו אותה בזמן אמת מזדקנים ומתים. 

הישגי המהפכה ההיפית והפמיניסטית של שנות ה60 שבאה בעקבות הטראומה ע״י הבומרז שגדלו ללא אבא שמת במלחמה הולכים ונסוגים. 

המלחמה המחרידה באוקראינה זה רק המתאבן. העתיד הלא רחוק הוא מלחמות עולם גרעיניות, פליטים, רעידות אדמה, שטפונות, בצורות. שריפות. מגיפות. משטר צבאי. רעב וצמא. אלימות. דתיות ומלחמות דת. צורך מתמיד בנדודים למציאת מזון, מים, ותנאים מאפשרי מחייה. 

אלו ימי פומפיי האחרונים, הטבע הרצחני והמטומטם שלנו לא יכול אחרת. 

בהתאוששות כולן.ם היו חביבים, אנושיים ובדחניים. (חוץ מהמתנדב המבוגר שניגש לתהום שעיינה בתיק וסגר לה אותו. היא הרימה את קולה ואמרה שהיא לא באה פה ללמוד רפואה אבל אף אחד כולל המנתח לא בא אליה להסביר לה מה עשו לבעלה והיא רוצה לדעת). בשעות הארוכות של ההמתנה בלובי של המחלקה כמעט לא היתה לי אינטראקציה עם הצוות אבל המעט שהיה היה חמוד ולבבי.

בחדר הניתוח הם התייחסו אלי כמו אל חבילה של זבל, משכו לי את הגפיים בגסות בשביל לקשור את הידיים ולחבר משו לרגל, קשרו לי חוסם עורקים ליד שמאל כל כך חזק וכואב שפחדתי שהיד עומדת להיתלש, תקעו לי על הפה והאף חמצן עקום עד שנפל ואז זרקו אותו עלי בחזרה, וכל העת צעקו אחד אל השני ברוסית מעליי כאילו אני לא שם. תקעו לי בזרוע את המחט של האינפוזיה כל כך כואב שצעקתי ואז עוד איזה פעמיים עד שמצאו את המקום, וכל זה כשעוד הייתי ער. אפשר רק לדמיין ואולי עדיף שלא מה הלך שם כשכבר הייתי מחוסר הכרה.

עכשיו אני תקוע עם העבודה שלהם עלי ובתוכי, ולנוכח הזרמים העצביים שמדי פעם מזמרים להם ביד ימין, הכאב בגרון מהצינורות והרעיעות המופגנת של כל הקונסטרוקציה, אני תוהה אם לא הייתי צריך לצרוח עליהם שישחררו אותי וללכת משם במקום להרגיע את עצמי במדטיציה ובשאיפות של החמצן ולייחל שהמרדימה המגעילה תעשה טעות שתרדים אותי לנצח.

תהום הלכה לפגישה לבדה כי הייתי בהמתנה לניתוח. היא רצתה לבוא לחכות איתי אבל היה לי חשוב שתלך לטיפול, לא היה לה במילא מה לעשות איתי כל היום בביה״ח (היא הגיעה בערב כשהייתי בחדר הניתוח חמושה בחיוך, אסרטיביות ופינוקים), ובעקבות השיחה הטובה שהיתה לנו בשישי בערב והרשימה שהכינה ידעתי שתהיה תועלת רבה לפגישה עם המטפלת גם בהיעדרי.

האזנתי עכשיו להקלטה מהפגישה, שכללה הרבה בכי. אני לא מרגיש נוח לצטט הרבה מפגישה שלא נכחתי בה, אז אתאר רק בקווים כלליים:

תהום סיפרה שאמרתי לה שבעוד שאצלי זה ברור איך ולמה הגעתי לבדסם, במקרה שלה אנחנו לא יודעות ולא מבינות למה היא כפי שהיא. תהום תיארה ילדה קטנה שראתה באוטובוס לפני כמה ימים, שגרמה לה לבכות כי הזכירה לה תמימות שהיתה בה ונלקחה ממנה.

היא לא זכרה ולא ידעה להגיד מה, אבל התחילה לבכות כשניסתה להיזכר. 

״את יודעת שיש שם משהו שקבור בקופסה כלשהי, את לא מצליחה לדעת בראש מה יש שם בקופסה אבל הנפש יודעת ובגלל זה הבכי.״

הן דיברו גם על הסיבה שבגללה תהום בחרה שלא להיות אמא עד עכשיו, שמתוך אהבת אמת לא אגוצנטרית היא רוצה להגן על ילדיה מהפגיעות שהיא חוותה.

עלה הנושא של הנשיכות בגן בגיל שנתיים, הריטלין שקיבלה בגיל מאוד צעיר בגלל חולמניות, הטיפול הפסיכולוגי בגיל 5 שהיא לא זוכרת למה נשלחה אליו, ועלתה התובנה שהמסגרת שהיתה אמורה לשמור עליה פגעה בה.

המטפלת שאלה מה הכי מחרמן את תהום בבדסם והיא ענתה: ״להכאיב, לשמוע את הצעקה, לנשוך. שאז החיה מקבלת את מה שהיא לא יכולה לקבל״. תהום סיפרה שבגיל העשרה קראה הרבה ספרי ערפדים, ובספר שאהבה במיוחד תואר משולש רומנטי (שני גברים ואישה) שמאוד הדליק אותה ודיבר אליה ושהיא חושבת שמשם הגיעה התשוקה שלה לשלישיות.

המטפלת אמרה: ״כשאנחנו עושים משהו במין שבתקופה ינקותית חווינו את זה וזה היה עיקר המגע שקיבלנו, זה הופך להיות משהו שמיוחס לקשר יקר לליבי״. היא ציינה שמכל הדברים שתהום סיפרה, הנושא של השלישיות הכי מדאיג אותה, לא כי היא נגד שלישיות אלא בגלל מה שזה עשוי להסביר על המקור הינקותי של הפנטזיה.

אני מאוד מאוד גאה בתהום על האומץ האדיר בלחקור ולפתוח את הקופסה הנעולה והמוצפנת הזו, ומרגיש שזה מפשיר אותי מולה.

הכירורג כף יד אמר שהחתך מכוער (״אני מבקש לא להעליב לי את הפצע״) ואישר שאכן נקרע לי העצב. הוא תופף בעדינות על החתך בבסיס האמה והרגשתי כוכבים בקצה האצבע הרדומה.

יש שתי אופציות לניתוח, אבל הקלה מביניהן תותיר אותי ללא תחושה באצבע לצמיתות וזה יפריע לי מאוד בנגינה. 

אז הצפי הוא לשלושה שבועות של גבס אחרי הניתוח ואז העצב יצמח בקצב של חצי מילימטר ביום. הכירורג אמר שהתחושה לא תחזור במאה אחוז.

הוא יוכל לנתח אותי רק בשבוע הבא ולפיכך שלח אותי לאיכילוב עם הפניה לניתוח דחוף. עברתי טריאז׳ ושיחה ראשונה עם אורתופדית כחולת עיניים. מחכה לצילומים, תהום יצאה מהעבודה מיד כשכתבתי לה והצטרפה אלי כאן.

הספקתי להגיש 95% מהמיקסים לפסטיבל אתמול בלילה. לכירורג היתה מזכירה צעירה ומתוקה, ובזמן שההפניות הודפסו היא שאלה אותי: ״מה...הלם?״.

עניתי: ״קיוויתי שהוא יגיד שזה יעבור לבד אבל תיארתי לעצמי שיש גם אופציה כזו. אני מעבד שכלית מאוד מהר, ורגשית מאוד לאט. ממש שני קצוות. הרגשות עוד יגיעו”.

המדיקל דומינייטריקס הנערצת שלי ציוותה עלי לפחות ללכת לאחיות בבוקר (״מקווה שלמדת לקח ולא תשטוף כלים יותר. תציית לי ותלך מחר לאחות!!״) ובהיותי גבר סבמיסיבי וצייתן שמעתי בקולה. 

האחות במרפאה ביפו היתה צעירה, נעימה ושקטה, עם פירסינג בגבה הימנית. סיפרתי לה בדיוק איך זה קרה:

הלכתי בערב בחניון החשוך ליד המכללה האקדמית, כשלפתע שמעתי מכיוון השיחים זעקות מבוהלות של בחורה צעירה: ״די…תעזבו אותי, בבקשה!״. כשהתקרבתי ראיתי שלושה ערסים גדולים מחזיקים אותה בכח. 

״תנו לה ללכת!״ אמרתי בטון סמכותי ויציב. 

השלושה פנו אלי במבטים מלגלגים ואחד מהם צחק: ״למה מה תעשה לנו?״.

זינקתי אליו במהירות, נגחתי במצחו בעוצמה רבה והוא נפל מסוחרר. לפני שחברו הבין מה קורה קפצתי באוויר והיממתי אותו בבעיטה סיבובית לפנים, וכשהתקפל חבטתי עם המרפק בעמוד השדרה שלו. 

הבחורה נמלטה בבכי, והבחור השלישי אחז בצוואר בקבוק הערק שלו, שבר את התחתית על עמוד מדרכה, ובא לתקוף אותי עם הבקבוק השבור. העפתי את הבקבוק מידיו באבחת קראטה מהירה. הוא נבהל ונמלט, ואז הבחנתי בדימום בכף היד שלי. 

האחות הזריקה לי אנטיטטנוס, צילמה את החתך השובב והעבירה לתיק, חבשה לי יפה ושלחה אותי עם מרשם לאמצעי חבישה. האצבע עדיין רדומה, חסרת תחושה וקצת נפוחה. נראה מה יגיד הכירורג מחר בצהרים. 

מעניין אם יש משהו סימלי בזה שהאצבע שמסמלת זין זקור ומתריס נחתכה בבסיסה דווקא עכשיו ונותרה קהה ורדומה. 

בתוך כל הלחץ להגיש את המוזיקה לשני מופעי האמפי מחר בערב, שטפתי כלים לפנות ערב כמדי יום כדי שתהום לא תחזור לכיור מלוכלך, ואז באתי לקחת צלחת כדי להניח עליה פריכיות כוסמת. אני לא בטוח איך זה קרה אבל הצלחת התנפצה לי ביד, והרגשתי זרמים חשמלים עזים שגרמו לי לצעוק. 

חתך של כשני ס״מ וחצי בבסיס האמה דימם היטב לכל עבר באדום עז. כעבור כמה דקות הצלחתי להשתלט על הדימום, אבל מאז אני מרגיש נימול משמעותי באמה, במיוחד בצד של החתך. אני מצליח להזיז ולקפל אותה אבל היא מרגישה רדומה, ואני די בטוח שהחתך פגע שם בעצב.

המשכתי לעבוד למרות שזה מאוד מוזר לנגן על הקלידים ככה, קבעתי תור לכירורג כף יד ביום שלישי בצהרים, ואני מקווה שזה לא נזק משמעותי. 🫤  

לפנות בוקר נשמע הצפצוף המלחיץ של הודעה אדומה, וזו היתה חברתי הסוטה הבכירה והמצודדת. 

נפגשנו כרגיל ליד הגלידה ביפו, וצעדנו לאורך הים, חלק מהזמן ללא נעליים. כשישבנו לכמה רגעים והיא לעסה את קרואסון השוקולד שלה שטפטף לה קצת על האצבעות, אמרתי לה בתאבון והיא הציעה לי ביס. חייכתי ונדתי בראשי, והיא אמרה: ״אתה תמיד מסרב, אז כבר לא הצעתי״. 

״נחמד שכבר יש לנו ׳תמיד׳״, אמרתי. אני לא יוצר קשרים חדשים בקלות בשנים אלו, וההליכות איתה תמיד משאירות אותי עם רגשות מפרפרים. אחרי כשעתיים, כשהשמש כבר קופחת בפנינו, הגענו חזרה לקרבת ביתה והיא הציעה חיבוק מיוזע. נראה לי שהרגישה את האוקסיטוצין זורם לי מהמוח כמו ברזי הקולה בקולנוע. 

חזרתי הביתה וישר ארזתי את תהום, לבשתי בגד ים וקפצנו עם מונית חזרה לחוף. היה נעים במים, והרגנו שתי ציפורים במכה אחת כשביצענו את תרגיל החיבוק היומי *ו*את תרגיל החיבוק במים בו זמנית. הים היה די גלי כך שהחיבוקים היו קופצניים ומצחיקים.

אתמול בלילה פירקתי לבד שני שלישים של בקבוק דון חוליו, ואפילו לא נהייתי כזה שיכור. אמרתי לתהום שנראה לי שהיא אוהבת להצטייר כבחורה נורמלית וטובת לב עם רצונות פשוטים, אבל שזו לא באמת מי שהיא. אני לא בטוח שהיא יודעת בעצמה למה היא כמו שהיא, מה מקור הסטיות שלה, ועד כמה משמעותיים הצרכים המיניים החריגים שלה (God bless ‘em). 

בשלב כלשהו כשהזכרתי את הפגיעות שלה בי היא התחילה לבכות והתגוננה. לאחר שהבהרתי שאני ממש לא תוקף אותה, שאין פה שום תכנית לגרש אותה מביתה בסוף השיחה, ושהמטרה של העלאת המודעות לדברים הללו היא שנוכל להמשיך לצעוד יחד לארץ זבת חלב ודבש, היא נרגעה ואמרה שאמנם אפילו לא צעקתי, אולי רק דיברתי קצת יותר מהר, אבל לה זה כבר נשמע כמו סוף העולם והיא חשה דחף עז ׳לרוץ לחדר ולסגור את הדלת׳ (מטאפורית). 

עודדתי אותה להכין רשימה בטלפון של מחשבות ושאלות שעולות לה על הסטיות שלה, על הילדות וההתבגרות וכל מה שיכול אולי לעזור לשפוך אור על החידה עטופה בתעלומה בתוך אניגמה שהיא. כבר במהלך השיחה היא נזכרה בכל מיני דברים, כמו שכשהיתה ילדה היתה בטיפול אצל פסיכולוגית והיא לא זוכרת למה. 

הצעתי לה להתחבק, והחיבוק הרגיש לי אותנטי ומלא רגש. 

סביב חצות הלכתי למחשב לענות להודעה, וכשחזרתי ראיתי שנרדמה על הספה. ליטפתי אותה בעדינות, היא פקחה את עינייה בבהלה, חייכה כמו תינוקת כשראתה אותי, ולקחתי אותה יד ביד למיטה.  

כשתהום התעוררה היא נעמדה לידי וקמתי כדי לבצע את תרגיל החיבוק היומי.

אחר כך הלכנו בשתיקה לבריכה בקאנטרי כפי שקבענו כדי להכין את שיעורי הבית שקיבלנו מהמטפלת, ואחרי חצי שעה של בריכות שחינו לרדודים ושם התחבקנו פעמיים עם הפסקת שכשוך באמצע. 

אני לא יכול להגיד שהחיבוקים נעימים לי, ואני לא בטוח שאני לא בעצם מתרגל ניתוק רגשי ואינוס עצמי במהלכם. 

בעקבות רצון שתהום הביעה באחת הפגישות עם המטפלת המינית התחלתי לשבת באופן שגרתי בסלון בערבים ובסופ״שים. 

בערבים האחרונים אני יושב שם לבד, כי היא נפגשת עם חברות(?) ולי כבר די כואב הגב התחתון מישיבה אינסופית על ההרמן מילר באולפן (הוא באמת מעולה אבל אני עובד המון) וגם שבעתי מסכים. 

להיות לבד בסלון עם העציצים, להאזין למוזיקה, לשתות וויסקי, לבהות בתמונה המחייכת שלה בגודל טבעי על הקיר.

לחשוב שאם כל זה ייאלץ להיגמר בגירושין זה יהיה הכי עצוב בעולם.