מתחת לפרווה

אמש תהום חזרה מהעבודה עם מישו שעובד איתה, ואני שומע עליו כבר שבועות ארוכים. הוא בן 22, בלונדיני, ואפשר לומר אני מניח שקצת דומה לי, רק רזה. חיוך נבוך וממזרי, אף נשרי, גבוה... ולפני שאתן מתלהבות - הוא מעדיף גברים (: תהום הציגה לו את הכלוב, אני הגיתי לו ניק שמצא חן בעיניו, הוא נרשם וערכנו לו סיור מודרך, לטובת החלקים העליזים של אומת הבדסמ שלנו.

בזמן שהוא היה פה קופיקו התקשר, והצעתי לו לקרוא לו בספר של נרניה דרך הטלפון. התמקמתי על המיטה, ממש כאילו הוא לידי, והקראתי שני עמודים בהתרגשות, עד שהוא אמר "זה לא אותו כיף שאתה לא לידי"... אמרנו לילה טוב והחלפנו נשיקות ווקאליות.

החבר של תהום הלך לקראת חצות, ושוחחנו. אמרתי לה, שאני חייב להישאר אני... איני יכול להפוך למישו אחר, לחיות את חיי בפחד ובהסתר, לוותר על האמנות שלי או לצנזר אותה. לחיות לפי ציפיות של אחרים, לפי צקצוקים מוסרניים צבועים, להיכנע לאיומים ולמחוק את האישיות שלי. הבאתי את הגיטרה ושרתי כחמישה שירים, ותהום כל פעם ביקשה עוד אחד, עד שהצטרדתי.

אחר כך יישבנו קרוב ודיברנו, והשיחה מהבוקר המשיכה, על סקס וסשנים. ואמרתי לה שאני מתגעגע לאביזרים, ומהשיחה שמתי לב שמתחיל לעמוד לי. היא אמרה לי להוריד את המכנסיים, והורדתי גם את הגופיה, והיא שיחקה לי בזין ותלתה לי מצבטים עם שרשרת על הפטמות, והורתה לי ללקק לה את התחת. ליקקתי אותה כחצי שעה והיא גמרה פעמיים, ואז גמרתי גם אני במין תנועת כריעה מוזרה לרגליה, בעוד היא מושכת בשרשרת של מצבטי הפטמות. נהניתי לראות אותה כך, יפה חזקה וזוהרת, כמו שרק פמדום עושה אותה.

לאורך כל הסשן כל הזמן חדרו המחשבות, ועלו לי בראש קטעי שיחות עם הגורמים השונים, כפי שקורה לי לאורך כל הימים והלילות בתקופה האחרונה. אבל אפילו שלא הייתי ממש "שם", הגירוי היה חזק, והסשן מהנה, ואחריו הלכנו לישון, ושמחתי שעשינו את זה. החיים חייבים להימשך, הליבידו חייב להתחזק. ואני מניח שאני ממש לא צריך להיות מופתע מדוע לכל מיני אנשים יש התנגדות חריפה לחיי המין שלי, ובטח שלא סימפתיה. הרי לרוב האנשים האלה אין חיי מין בכלל. והמעט שיש אם יש, אפוף בחרדות, בבושה, ובשעמום. אני אמשיך להיות אני, גם אם יעמידו אותי מול שערי הגיהנום ויגידו, או שאתה מוותר על נשמתך, או שנכניס אותך פנימה.
כי או שאתה מאמין, או שאתה לא, ואין שום קרקע ניטרלית.