מתחת לפרווה

הפעם היא הביאה אותו בזמן, ואילו דווקא אני כמעט ואיחרתי כתוצאה מעיכוב של רבע שעה ברכבת. רצתי כל הדרך מהתחנה למרכז הקשר ובדרך כמעט דרסה אותי מכונית שבאה מולי במהירות... רשמתי לפני שהשביל להולכי רגל הוא בצד של האקליפטוסים ולא בצד של התחנה. נכנסתי כמו פיליאס פוג, בשש בדיוק.

הוא הראה לי את הילקוט שלו והמחברות, והוציא לקט של ציורים של גיטרות שצייר בשבילי ויתלו מיד על המקרר. התיישבנו לצייר עוד גיטרות ביחד לבקשתו, קראנו את הפרק האחרון של נרניה על הפוף, הוא טרף את כל הכנפיים בצ'ילי שהבאתי לו. הכלים מהפעמים הקודמות, כך מסתבר, נזרקו על ידי האם. שאלתי מה שלום המיניאטורות שהבאתי לו בראש השנה והוא אמר שהוא משחק איתן נגד החיילים שאמו הביאה לו, והוסיף בחיוך נבוך שהחיילים של אמא תמיד מפסידים. זה העציב אותי, גם שבכלל יש לו את החוויה הזו, של אמא נגד אבא, וגם בגלל שבמציאות החיילים של אמא כבר כבשו את ארץ המיניאטורות, בזזו שרפו וחיללו אותה, אנסו את בנותיה והשתינו על הקברים של החללים. לסיום שיחקנו באיזה משחק מילים שמצאנו שם, ושוב נשיקות וחיבוקים נרגשים. "זה לא עושה לך עצוב שלא נתראה עכשיו שבועיים וחצי?" הוא שאל, ממש לפני הסוף. (מרכז הקשר סגור בחג. בחגים במילא לא חשוב לשמור על קשר, כנראה) . הם הלכו, והעין הסוציאלית שאלה אותי אם הכל בסדר.

בעודי מחכה לרכבת חלפה על פני רכבת שלא עצרה בתחנה. היא חלפה במהירות בתחנה השוממה והחשוכה, בצד שקרוב לרציף, בעצם ללא שום הפרדה ביני לבינה מלבד הקו הצהוב המשורטט על הרצפה, ומשב רוח עז היכה בי אחרי שהיא עברה. לא יכולתי שלא לחשוב על האפליקציות המעשיות.

עוד לפני זה בצהריים שאלתי את תהום מה עובר בראש היפה שלה, מלבד טרוניות על הניהול בבית הקפה שהיא עובדת בו (שזה בעיקר מה שאני שומע ממנה) . היא התחילה לומר שהיא דווקא לא חושבת על העבודה הרבה, וכשהיא בבית היא חושבת בעיקר על סקס (את המילה סקס היא מלמלה בצורה לא הכי מובנת) . כשהוספתי לשאול היא נמלטה במבוכה באיזו אמתלה כמו שפנה קטנה. זה כבר ביטוי הבושה והמבוכה השני שלה ב24 שעות... מה נהיה מאיתנו.