עובדה ידועה היא שנשים הן עקביות מאוד, תמיד אומרות את שעל ליבן ומביעות את רצונן בצורה בהירה, וכשהן מקבלות את מה שביקשו הן שבעות רצון ומאושרות. יש להן אינטגריטי, לנשים, ותהום, בתור נציגה בולטת של המין הנשי ניחנה כמובן בכל התכונות היפות הללו, ואף שיכללה אותן לדרגת אמנות. (הסרקאזם ברור כבר בשלב הזה, אני מקווה)
לכן, כשהיא הביעה את רצונה לסגור אותי בסיבי נעתרתי בחיוב וסבלתי ימים ארוכים ועדיין סובל מהפציעות שנוצרו מכך גם אחרי ששוחררתי (למרות הטענה שלה שאני הרבה יותר נחמד כשאני סגור) , וכשהיא הביעה את רצונה העז והחד משמעי ביזיזים ומאהבים בלעתי את עלבוני וסייעתי לה מנטאלית ואופרטיבית למצוא כאלה. (עכשיו יש לה כבר כמה אופציות, וחמש הודעות אדומות כל חצי שעה) . בעיני רוחי דמיינתי את האושר שיהיה מנת חלקה, את הסיפוק העמוק והחיוך הרחב, ועודדתי את עצמי להפנים את הקונספט שהכאב וההשפלה והמניעה שלי שווים את זה.
אמנם חשדתי קצת כשהיה נדמה שזה מעייף אותה יותר מאשר אותי, ושהיא לא ממש קופצת על המציאות שנקרות בדרכה ולא ממש מנצלת את המצב ההתמסרותי והכנוע שהביאה אותי אליו, אבל יחסתי את זה לעובדה שהיא היתה קצת חולה, וטיפלתי בה במסירות אין קץ חרף חוסר הנחמדות המופגן שלה.
"גיליתי שאני יכולה לשלוט בך רק בעזרת הפרצופים שלי" היא אמרה בסיפוק, והביאה דוגמאות כיצד פרצוף שובב שלה עושה אותי פמדומי, ואיך פרצוף מסכן עושה אותי אבהי ודואג. עניתי לה שמזל שאיכפת לי ממנה, אחרת כל הפרצופים האלה היו מתבזבזים והיא היתה אשכרה צריכה לפתוח את הפה ולדבר. הכנתי לה תה למרות ששלוש פעמים שאלתי אם היא רוצה והיא ענתה שלא, ואז היא שתתה את התה והרגישה הרבה יותר טוב. וכך במשך יומיים שלושה טיפלתי בה עם מרק עוף והפתעות קטנות ושיחות מוטיבציה וחיבוקים חרף פרצופיה החמוצים, ולקחתי על עצמי את רוב מלאכות הבית, ואמש אף הבאתי לה גלידה מאלדו, שני כדורים בגביע עם ציפוי שוקולד ומעליו קצפת ומעליה סוכריות (לתדהמתה של המוכרת) אחרי שהקרמבו שהבאתי לה כמה שעות קודם הוגדר על ידה אמנם כ'קרמבו הכי מעולה שאכלתי' אבל גם כ'קטן מדי, ואני רוצה משו גדווול'.
אניווי, אחרי הגלידה היא היתה כעוסה למדי, ולאחר שעודדתי אותה לדבר בפתיחות היא התוודתה שהיא מרגישה מוזנחת על ידי ושחסר לה צומי ממני, ואז היא חשבה עוד ואמרה שלא, היא בעצם מקבלת הרבה צומי ופינוק ממני אבל מה שבעצם חסר לה זה צומי *מיילדומי* ממני, ושהמון זמן לא עשינו סשן מיילדום. (מזל שיש לי בלוג, סשן המיילדום האחרון שעשינו היה לפני 10 ימים, והיה מוצלח ומושקע (: ) . שאלתי אותה אם יש לזה קשר לשיחה הטיזרית שניהלתי במהלך הערב עם סאבית קטנה ומטריפה אחת שרוצה לנצל אותי לשליטה וירטואלית בה בכל פעם שיבוא לה, ותהום ענתה שלא, הצורך מתעורר בה כבר כמה ימים.
אחח, אין על העקביות הנשית. (:
והרי ברור כשמש המזרח תיכונית שאחרי שאני אתכוונן מחדש, אוציא את עצמי מהמקום הסאבי ואביא את עצמי להיות דום קשוח וגברי עד מאוד (אם כי גם רגיש למעצוריה ולגבולותיה) ואעשה לה סשן מרהיב והיא תגמור פצצות, בפעם הבאה שאני אנסה לגעת בה בצורה דומית היא תצחקק כמו מפגרת ותגיד לי להפסיק.
מה שגרם לי לנסח את האבחנה הבאה :
אני מתחלף טהור
שולט מלמטה כשאני נשלט
ונשלט מלמטה כשאני שולט
לפני 17 שנים. 9 באוקטובר 2007 בשעה 10:32
