יצאתי מהבית לכיוון חדרה קצת אחרי ארבע אחרי הצהריים, ובחיי, אסור להישאר בבית בשעות האלו בתקופה זו. התאורה היתה חמימה ורכה, והעיר נצצה וזהרה בצבעים חיים.
הקדמתי קצת, ואחרי שיחה קצרה עם העין הסוציאלית הגיע קופיקו מלווה באימו ורץ אלי. הפעם לא ישבנו בחדר אלא ב'הול' כי במילא היינו בדרכנו החוצה. שיחקנו משחק טאקי קצר והוא התלהב מהמנעול לאופניים שקניתי לו לבקשתו, ליטף לי את הקרחת ונתן לי נשיקה. הוא היה להוט לצאת אז נפרדנו לשלום מהעין ויצאנו לעבר הישימון העירוני החשוך.
כמה התגעגעתי ללכת איתו ברחוב.
תפסנו בריצה אוטובוס לתחנה המרכזית, ומשם הלכנו לקניון תוך שיחה ערה על מגוון נושאים. עשינו סיבוב בשלושת קומות הקניון המפואר, התעכבנו ליד חנות של כלי נגינה וקופיקו החליט לפתע שהוא רוצה להכנס לשאול משו, ונכנס עם המצח והאף בזכוכית של חלון הראווה. לא יכולתי שלא לצחוק בעודי מחבק ומלטף אותו, ולשמחתי אחרי כעשרים שניות של כאב הלם ועלבון מן הזכוכית שצצה לה שם לפתע, גם הוא התחיל לראות את ההומור בסיטואציה ולהתפקע מצחוק.
התלבטנו ובסוף החלטנו לאכול שווארמה ברחוב. יש שם איזה חמש שווארמות אחת ליד השניה בנוסף לשלוש שבצומת. חדרה היא מעצמת שווארמה, מסתבר. אכלנו על כניסה אלכסונית מוגבהת של מקלט או משו שקופיקו טיפס עליה, ואני אחריו. משם הלכנו חזרה לתחנה המרכזית ותפסנו קו לכיוון בית אליעזר. שכונה מרוחקת זותי. נסיעה של 20 דקות, 8 ק"מ מזרחה, כשבדרך עוברים איצטדיון, בית קברות, ובריכת מים שקופיקו כינה : "הגיגית המכוערת". אחר כך נהיה חשוך וכבישי שכזה, ואז מגיעים לשכונה שהזכירה לי יותר מכל את קרית עקרון. סוג של סלאמס פרבריים משודרגים.
שנינו נהיינו קצת מהורהרים ושקטים, ואמרתי לו שאני מרגיש קצת כאילו *אני* הילד שעובר דירה עכשיו. ירדנו בשכונה החשוכה והשקטה, (מלבד נביחות כלבים. נדמה שלכולם כאן יש כלבים, ומעולם לא שמעתי כל כך הרבה נביחות למטר רבוע) הלכנו לבית שלו והוא טיפס על הגדר והביא את הכלב, ואז הלכנו עם הכלב לראות את בית הספר, וחזרנו כמה דקות לפני שמונה. אמו אמרה לו להזמין אותי להיכנס. פרקתי סוף סוף את המשקל שהיה לי כל הזמן על הגב, המנעול לאופניים, הספגטי בולונז שהכנתי לו, וה-הוטמייל קוקיס (oatmeal) שתהום הכינה אמש. (עדיין נשאר משקלם של היומן שלי, הספרים שהבאתי, הטאקי, ובקבוק השתיה) . יש לו בחדר פוסטר עם ארבע תמונות שלי שהבאתי לו לפני כמה שנים, ממש ליד המיטה, ועוד תמונה על הקיר בגודל A4 שהוא הדפיס מתמונה שצילמתי במחשב ושלחתי לו במסנג'ר באוגוסט, איך שהבלאגן התחיל... הבחנתי גם בדג בזכוכית עם נצנצים שקניתי לו בחופשה שלנו באילת שנה שעברה על השידה.
גרושתי הציעה לי טרמפ לרכבת, והדרך הארוכה יחסית עברה בשלום ובידידות עם מוסיקת עולם ברקע, ידו של קופיקו בידי מאחורה, ושיחה על שווארמה. הרכבת איחרה ברבע שעה שהצטרפה לרבע שעה שהקדמתי. זה נחווה כיותר זמן ממה שזה בתחנת הרכבת של חדרה בערב. חשבתי על איך שקופיקו היה מקסים ללא רבב, ושאיך שלא היה אפילו צילו של עימות או חיכוך משום סוג שהוא. זה העציב אותי. כשיהיו חיכוכים, כשהוא ישוב להתווכח ולהתעצבן מדי פעם, אני אדע שחזרנו לפסים נורמאלים של קשר.
נחתתי בתל אביב לקראת עשר, בהרגשה שאלו היו שעתיים עשירות מאוד איתו, (שש ברוטו) ותשוש למדי. אולי עוד אספיק לישון שעה לפני הגנון.
לפני 17 שנים. 18 באוקטובר 2007 בשעה 20:41
