היי בייב.
הימים שלי נראים עכשיו כמו קיטנת מוזיקה לילדים שאפתנים, עם שעתיים (לפעמים יותר) של אימון גיטרה, שעה וחצי של אימון אירובי/כח, 30 דק׳ של פסנתר ו 30 דק׳ של שירה, ועוד כשעה של אפליקציות אימון מוח/תווים/תיאוריה/סאונד. במדיטציה שאני מתרגל מאז יולי אני כבר ברצף של 154 ימים מדי בוקר, (מתעורר יקיצה טבעית בין 4 ל5) ולפעמים גם לפני השינה. חזרתי לישון עם הסד כדי שיספוג את הידוק וחריקת השיניים שלי, ואני מצחצח ומשתמש במברשת הדנטלית מדי לילה לפני השינה.
קראתי ספר שדיבר על להיות Brain Warrior וגיליתי שהמון מהרעיונות שמוצעים שם אני כבר מיישם, וגם קיבלתי כמה רעיונות מוצלחים חדשים. זה לא קשה להילחם למען הבריאות שלי. מה שעשיתי קודם היה קשה- לשנוא את הדמות במראה, להיות מדוכא ומיואש ולנסות להתנחם כל הזמן באוכל ומשקה שלא מנחמים ולא אוהבים אותי בחזרה.
קצת אחרי שתהום שברה את הרגל פתחו מחדש את הג׳ים והבריכה, אבל למרות שהתאמנתי כמעט כל יום נשארתי במשקל שיא שדיכא אותי מאוד. לפני כמעט חודש חזרתי לכתוב את יומן האכילה שלי וליישם את התכנית שרקמה לי התזונאית לפני שלוש שנים וחצי, ושממנה נפרדתי לפני כמה חודשים כשהבנתי שהפגישות צריכות להתנהל או בזום, או עם מסיכות.
ביומיים הראשונים שכתבתי את יומן האכילה היו לי חריגות מהתכנית, וצבעתי אותן כמנהגי באדום, בניגוד לאכילה על פי התכנית אותה אני צובע בכחול. ביום השלישי שקלתי למחוק את היומיים הראשונים ולהתחיל מחדש נקי וכחול, ואני חושב שלעובדה שלא מחקתי היתה חשיבות אדירה.
מאז חלף חודש, לא היו לי חריגות בכלל, הפחתתי את צריכת הקפאין ב60% ולא שתיתי אלכוהול. השלתי בינתיים כ6 ק״ג.
ערכתי שינויים קלים בתכנית: החלפתי את הלחם המלא בלחמניות כוסמת שתהום אופה לי במסירות, את החלב בצ׳אי במשקה שקדים ללא סוכר ואת הגיל (עם אגוזי מלך וסובין) ביוגורט עיזים. אני צם החל מהשעה 19:00 עד 8 למחרת, וניזון בשעות ההאכלה הקבועות שלי.
כשאני מתאמן אני מאזין לאחד מ35 האלבומים החדשים שקניתי ב2021, ועוד האוזן נטויה. אני שומר על דיאטה מאוזנת של סגנונות, ושומע מקלאסי וג׳ז, דרך Soul RnB, אלקטרוני אמנותי, אמביינט וראפ, עד אינדי, רוק אלטרנטיבי ופרוג-מטאל. בעקבות העניין המחודש שלי בגיטרה החשמלית והשיעורים עם טום הס גיליתי באיחור של 30 שנה את Dream Theater והם הפכו במהרה להיות הלהקה האהובה והנערצת עלי.
יום אחד חזרתי עם חולצה שלהם מהסנטר, ותהום (נערת מטאל פרועה בעברה) עקצה אותי:
״אתה מכיר אותם שבוע וכבר חולצה?״…
עניתי: ״עוד לא עבר שבוע״.
כזה אני, מתאהב מהר, בעוצמה ולנצח. בינתיים קניתי עוד כמה חולצות, וגם עוד כמה אלבומים.
אבל כל זה לא עושה אותי שמח, בייב.
זה בטוח עוזר לשמור על השפיות, כי אם הייתי ממשיך לאכול ולשתות, לחיות בפייסבוק ולדלג בסירקולציה בין טמקא לtheguardian וכל היתר, כנראה שהייתי במצב גרוע בהרבה. יש רגעים קצרים של שביעות רצון כשאני מצליח לנגן תרגיל שהיה לי קשה מאוד בהתחלה, כשאני רואה את המדדים באפליקציות השונות והמשקלים בחדר הכושר עולים, ואת הספרות במשקל יורדות.
הבובון מתקשר כמעט מדי יום ומספר חוויות צלילה מאילת. לא ראיתי אותו מאז דצמבר, כשקנינו לו קורס צלילה לכבוד יום ההולדת. אחר כך היה סגר, ומיד אחריו הוא התחיל לעבוד במועדון הצלילה בו עשה את הקורס. בינתיים הוא כבר הספיק לעשות התמחות צולל הצלה וקורס דייבמאסטר (כוכב שלישי) והוא מתכנן לעשות בקרוב קורס עוזר מדריך. אני ממש שמח בשבילו וגאה בו, וקצת גם צובט לי בלב שיעבור עוד זמן עד שנוכל להצטרף אליו שם.
זמן…
הוא נמלט מאיתנו בייב. הוא פרוש בינינו עד קצה האופק, כמו מרבד קסמים.
את חסרה לי מאוד, עם ההילה המרפאת שלך, היופי הכובש, החיוך הממיס והמנצח שגורם לי להאמין שהכל יהיה בסדר אם רק אאחוז בידך החמה, הרכה והמובילה.
