מתחת לפרווה

אני מחפש את המילים.

ירדתי בתל אביב ה-ג-נ-ההההה כנורה מלוע של תותח. מעדתי בירידה מהרכבת, ב'סלון' הזה ליד הדלת.

הייתי כבר בכמה ועדות החלטה ומפגשים נחמדים שכאלה בחיי. חקירות משטרה, בתי משפט, יחידות סיוע, נסיונות גישור, הדרכות הוריות, שיחות עם עיניים סוציאליות. זו ללא ספק היתה הפורמאלית והשטחית מכולן. אשליות שהיו לי, על זמן ממושך שבו ניתן לדבר ולהסביר, (בהזמנה היה כתוב שמשך הוועדה יהיה שלוש שעות) , על נסיון אמיתי לגשר על המחלוקות ולהבין את המצב, התנפצו כבר בהתחלה, כשהמפקחת נשאה דברים, והיה ברור שכבר גיבשה החלטה עוד לפני שנכנסנו לחדר.

מה שגרם לי בדיעבד להרגיש שזה היה מאוד מיותר להפסיד שינה בלילה עקב עבודה ואז התהפכויות, ולקחת מרווח בטחון נוסף, ולהגיע לחדרה שעה ומשו לפני הזמן, ואז לחכות עוד חצי שעה אחרי השעה היעודה, רק בשביל 45 דקות (ברוטו, באמצע היא ביקשה מכולנו לצאת מהחדר כי היה לה פון חשוב) של 'את זה תעלה בפני בית הספר' ו'אתם צריכים להתגייס כהורים', ולסיום לספוג עוד פעם אאוטינג מכוער בדמות נפנוף בדפים מהבלוג ותדפיסים של התמונות מהאלבום, רק בשביל לנסות לחורר ולו במעט את התיזה שבעצם הבעיות של קופיקו בחיים זה הנטיות המיניות של אבא שלו.

אבל הפעם הייתי לוחמני יותר, ואף הרמתי את הקול מעט בניגוד להרגלי במעמדים כאלה. אבל המשפטים רבי הטעם שלי נקטעו באיבם. הן לא מעוניינות שם לבחון את המציאות, להגיע לחקר האמת. לא בעצמן, אניווי. המפקחת, שדיברה רוב הזמן, היתה משוכנעת שאני עובד בסאדו, ושיש לי סטודיו לסשנים בבית. היא ציטטה משפט שהיה מודגש בצהוב זוהר מהתסקיר מאוגוסט, של ההיא מרחובות, שאני כותב בלוג באתר שנקרא על שמי, ובו אני מזכיר את הבן שלי, ומכנה אותו קופיקו. היא ציטטה את זה בטון נחרץ ומנצח, כאילו הרגע הוכיחה את אשמתי הבלתי מעורערת. (לכם אני לא צריך להסביר שהאתר לא נקרא על שמי, וגם לא הבלוג, וגם לא שהאזכורים של קופיקו הם בטח לא על סשנים שהוא כביכול צופה בהם, והסיבה שהוא נקרא 'קופיקו' היא כדי *לא* לחשוף את שמו ואותו, אבל לה היה צריך ועוד איך, וגם שיסעו אותי באמצע.)

לפחות הוחלט על טיפול פסיכולוגי לקופיקו, משו שאני דוחף לו כבר שנים ואמו מתנגדת בעקביות. הלכנו אחר כך לשירות הפסיכולוגי ביחד, כדי להירשם. היא לקחה אותי טרמפ ושתקנו כל הדרך. היה לי דחף לפנות אליה ולדבר דוגרי, אבל עצרתי בעצמי. אני נזכר עכשיו, איך כשחיכינו בחוץ לוועדה שתתחיל ואני תופפתי בידי מקצב מזרחי מהשירים שאני עובד עליהם, חשבתי על עד כמה תהום נניח ממש לא חוששת שאולי גרושתי ואני נסיים את הוועדה ונקפוץ אליה הביתה לדפוק איזה סשן+זיון לזכר הימים ההם. עד כמה זה רחוק. עד כמה זה בלתי נתפס ובלתי יעלה על הדעת, ועד כמה זה מוזר שאלו היחסים שיש לי עם אישה כלשהי, קל וחומר מישי שהייתי איתה שמונה וחצי שנים. אז שתקנו כל הדרך, ושנינו הסכמנו שיש סעיפים בשאלון שנתבקשנו למלא שאנחנו לא יכולים למלא בהסכמה כמו 'הסיבות לבעיות של הילד' או 'הציפיות מהטיפול'. אז השארנו את זה ריק.

כמו שאפשר להבין מהטון שלי, אין שינוי בינתיים בהסדרי הראייה. אולי אני אקבל עוד יום בשבוע במרכז הקשר, אחרי שהמפקת מלמלה על זה משו במהלך הועדה ואני הדגשתי את זה בסיום, כשכבר היינו בדרך לדלת. לא שאני רוצה עוד יום שוטטות בחדרה בשבוע, אבל אני יודע שקופיקו צריך. הן יחכו להמלצות הפסיכולוג.

הרבה רוקנרול וביט סוער בי עכשיו. עצבנות אמת. להיות תלוי בדברים שאין לי שליטה עליהם זה פאק-מי אחד גדול. ועוד לא סיפרתי על איך העין הסוציאלית שהיתה אצלי בבית טענה שאומנם האביזרים במגירה נעולה, אבל שהאמא אמרה לה שלקופיקו יש דרך לפתוח את המגרה. ומן הסתם בהמשך היום אני אזכר בעוד ועוד.

זה בריא שאני מתעצבן, אני מניח. זה סימן טוב. אני ממש חושב שאילו יכולתי פשוט לא לשים זין היה לי הרבה הרבה יותר טוב בחיים. כמו שלקוח גנוב אחד אמר לי : "כוססאוממו אז תעשה ילד אחר". או כמו שאמרתי בעצמי לקראת הסוף בוועדה לעין הסוציאלית לחוק הנוער : "יודעת מה, אני לא רוצה הסדרי ראייה, בסדר? אבל מה לעזאזל אתם עושים כדי לפתור את הבעיות של קופיקו ! ". אבל אני לא יכול שלא לשים זין, אני לא יכול לוותר. אני מחוייב לילד הזה. חצי ממנו שלי. ואנשים לא באים בחצאים. זה הכל או כלום. אז אני אמשיך בויה דולורוזה הזו, אני אמשיך לצבור תמונות של עינים סוציאליות מגלגלות מבט צדקני ואומרות דברים חסרי שחר, תמונות שאחר כך רודפות אותי בלילות כשאני מתקשה להירדם.

כשירדתי מהרכבת בחדרה בבוקר, היה יום מקסים. השמיים היו כחולים לגמרי, בין האקליפטוסים זרמו נחלים קטנים וביצות גדולות, דפקתי שווארמה של אלופים בעשר בבוקר, ונהניתי מהחמימות השקטה של מרכז עיר קטנה, כמו החמימות המרגיעה של פיפי במכנסיו של עולל. כשיצאתי משם הכל היה אפור, זרזיף עיקש ירד מהשמים המוכתמים, ונזכרתי שעכשיו דצמבר.

back on the saddle
can't quit now

יש יותר מדי פרצופים זחוחים למחוק.