מתחת לפרווה

אוף!
הכתיבה לא זורמת לי.
כבר שלוש פעמים ניסיתי להתחיל לכתוב פוסט על היום הארוך והעמוס והלחוץ שהיה לי אתמול, ומחקתי הכל לקראת סוף הפסקה הראשונה. זה כאילו, מרגיש לי משעמם לכתוב כרוניקת אירועים עמוסת פרטים, אפילו שיש פואנטה חזקה בדמות התאונה המביכה שקרתה לי בערב, וכל הפרטים עדיין מרצדים לי בראש בבהירות. ואלוהים הרי נמצאת בפרטים הקטנים. (המון זמן לא הזכרתי את אלוהים. יש לנו נתק ביחסים, לאלוהים ולי. ) נראה לי שאין מנוס מזה. אני אנסה להתחיל שוב. זה יהיה ארוך ומפורט, וכל החומר עתיד להופיע בבחינה.

__

הייתי אמור להתעורר אתמול בשמונה בבוקר, אבל השינה מאוד נעמה לי ושכחתי להרים את הצ'ופצ'יק של השעון המעורר, והתעוררתי מבוהל בשמונה וחצי. היו לי שעתיים בדיוק לכתוב ולהלחין שיר רוק אתני באנגלית לאחת מלקוחותי. כשכותבים שירים, ובכלל בעבודה יצירתית, חשוב נורא לזרום עם מה שיוצא. החוויה שלי כמעט תמיד היא : "זה לא טוב, זה לא מה שהיא ציפתה, אפשר לעשות את זה יותר טוב, אוף אין לי כוח" ... אחר כך כשאני שומע את זה אני אומר : "אהה, יצא דווקא יפה..." . אניווי, הדדליין הלחוץ לא איפשר לי להתלבט יותר מדי, ושעתיים אחרי אכן היו מילים ולחן מוקלטים בסקיצה ראשונית. הנה הטקסט :
(דמיינו צ'ילאוט רוקיסטי עם אווירה אתנית מדברית ומסתורית)

Searching for a light to guide you
Under Starry Desert sky
Let the mystery embrace you
Walking through the dunes of time
(forever)
Though I won't be there beside u
You will carry me in your heart
My love, immortal, everlasting
Will keep you warm in the chill of the night

Forever
Don't fear, Don't give up
This flurry won't blow u away
Forever
Trust in the heavens above
An Angel will show you the way

Lightning striking all around you
Snakes hissing in your ears
Shadows moving in the distance
Stalking you across the years
(desire)

Forever
Don't fear, Don't give up
This flurry won't blow u away
Forever
Trust in the heavens above
An Angel will show you the way

עכשיו השעה היתה 10:30, והייתי די מרוצה מעצמי. היתה לי שעה בשביל ללכת לבנק למשוך כסף, (הלחיצה אותי נורא המחשבה להישאר בלי מזומן פתאום) , לקצב, (כנפיים לקופיקו ושוקיים לסופ"ש) ולחנות המשקאות (אקסלים וסמירנוף למסיבה בערב) . חזרתי מהסיבוב באחת עשרה ועשרה, ועוד נשאר לי זמן לרחוץ את הכלים שהצטברו עוד משלישי, לשאוב את הבית, ולהתקלח. עכשיו כבר היה 12:00, והיתה לי שעה וחצי להשלים את העיבוד של השיר השני, זה שהייתי אמור לעבוד עליו בשלישי, אבל אז זה התפתח ליום חופש של חטאים עם הפרחונית. הקלטתי גיטרה חשמלית ואמרתי לעצמי שזה מספיק פרזנטטיבי לבינתיים, מה גם שהלקוחה התקשרה מהדרך להגיד ששכחה את הצ'ק שהיתה אמורה להביא לי בבית. על הדרך הספקתי גם לשים את הכנפיים במרינדת צ'ילי מתוק (בשביל קופיקו), ולשלוח הודעה למארגנת המסיבה בערב שאני מתכנן להגיע.

הלקוחה הגיעה באחת וחצי, אהבה את השיר החדש ואת העיבוד של השיר השני, עבדנו שעתיים, כאשר תוך כדי אני עושה את הכנפיים בתנור, ומתאם את הפגישה הקצרה אך החשובה שחיכתה לי ברמת גן ב16:00. שידלתי את הלקוחה לקחת אותי טרמפ לרמת גן, כפיצוי על הצ'ק שלא הביאה ועל איך שהיא תמיד מעצבנת אותי. לפני שיצאנו ב15:30 עוד הספקתי לתכנן מסלול תוך התבוננות חוזרת ונשנית במפה האינטרנטית. הדרך שבחרתי היתה אכן פנויה מפקקים, אך היסוס שלי בפניה החשובה לרח' הרא"ה גרם לנו להסתובב במעגלים חצי שעה במעבה החור הרמת גני, ובנפתוליו של המדבר העירוני הזה. הגעתי ליעדי ב16:19, לחוץ כטמפון, אך בתחושה שסו פאר סו גוד.

חשוב להזכיר בשלב הזה, שאני בלי טלפון סלולארי וגם בלי שעון. הבאתי לזמרת הרמת גנית את מה שהייתי צריך להביא ולקחתי את מה שהייתי צריך לקחת, וביקשתי ממנה להזמין לי מונית. השעה היתה 16:25, ועוד הספקנו לעשות שיחת נפש קצרה. היא התקשרה להזמין מונית, וכשאמרה את כתובת החור הסדרן אמר לה שאין מוניות פנויות. יצאתי בריצה והתחלתי להתרוצץ ברחובות רמת גן בחיפושים אחר מונית. היתה לי רכבת לקופיקו להגיע אליה, בחמש ובמבה. חמש דקות אחרי הצלחתי לעצור מונית בחירוף נפש, ולמרות שהנהג היה רמת גני ואפילו עיראקי הוא אמר שהוא לא מכיר טוב את רמת גן, ויחד ניווטנו לכיוון רכבת מרכז, וגילינו איך מסתיים רח' הרא"ה, ואז נשפכנו מערבה, כאשר השמש השוקעת בערה בכתום מסנוור ישר מולנו. הסתמן פקק בפניה ימינה לכיוון הרכבת, אבל אז נזכרתי שיש מעבר להולכי רגל מהבורסה לרכבת וביקשתי מהנהג לעצור, שניה מאוחר מדי מבחינתו, שכן הוא היה כבר חייב להמשיך אל הפקק.

אניווי, צעדתי לי במעבר להולכי רגל בפעם הראשונה בחיי והרגשתי כמו בשדה תעופה אינטרגאלאקטי. היו לי עוד 15 דקות עד הרכבת. אוקיינוסים של זמן. השמש כבר שקעה ואור וורדרד-אפרפר עטף את הכל. נלחצתי מזה שאולי השארתי את הבית פתוח, או שאולי השארתי את התנור דולק, או שאולי שכחתי לקחת איתי משו חשוב. או שאולי אני לא ברציף הנכון. חשבתי על איך זה שאני לבד עכשיו, ואיך שהמציאות תשתנה, תתפתח. יצאתי מהמוכר אל הלא נודע. יהיו דברים טובים, ויהיו דברים רעים. הרכבת הגיעה בזמן, חיל דיבר עם קיבוצניק לשעבר במושבים שמולי, ואני יכול לספר גם הרבה פרטים על השיחה שלהם, אבל פאקיט.

הרכבת נסעה קצת לאט מהרגיל, ונחתתי בחדרה ב17:50.
(בשלב הזה אני נאנח עמוקות והולך להכין עוד קפה. בחיי שזה היה יום מטורף, אני מתעייף רק מלכתוב על זה. )

אוקיי, נמשיך. ואולי נעבור לפרזנט טנס.

אני יורד מהרכבת והשפתיים שלי בוערות. היובש הקר הזה פשוט הורג לי את הפה וסביבתו, וגם יש איזה חצ'קון מעצבן שצמח ומשנה את מיקומו מדי יום, סביב השפתיים, כבר כמה ימים. זה כנראה כי אני מרזה (ירדתי עוד קילו) . אני נזכר גם שמלבד שתי בננות וכמה כנפיים שנשנשתי לפני ששמתי אותם בקופסא לקופיף לא אכלתי שומדבר כל היום, וכן שהייתי אמור להתקשר למרכז הקשר להודיע שאנחנו לא באים היום, שכן גרושתי עברה השבוע ניתוח אפנדציט והיא שוכבת בבית ולא יכולה להביא אותו למרכז, אז תיאמנו בינינו שאני אקח אותו מהבית ואבלה איתו בשכונה. האוטובוס ביציאה מהרכבת נראה עמוס ועם תור ארוך, ואני מחליט לקצר תהליכים וללכת ברגל עד האוטובוס השני שאני צריך, שיקח אותי אל השכונה המרוחקת של קופיקו. בדרך אני עוצר בטלפון השקלים שליד השווארמה ומתקשר למרכז הקשר. אני מנסה להתקשר גם לגרושתי ולהגיד שאני כנראה אאחר ולא אספיק להגיע עד 18:15 כמתוכנן. אך היא בממתינה, ואני מוותר על התכנית לטרוף איזו שווארמה על הדרך וממשיך בדרכי. בינתיים אני מנסה לתפוס מונית תוך כדי הליכה אבל אף אחת לא עוצרת. אני מגיע לתחנה המרכזית של חדרה (משו כמו שניים וחצי ק"מ), האוטובוס הרלוונטי מחכה בתחנה, אבל הנהג מסמן לי מאחורי הדלת הסגורה שהוא עוד לא מקבל נוסעים. אני מתלבט אם לאכול בפלאפל המזעזע שם, אבל אז הנהג מתקדם כמה מטרים ופותח את הדלת. אני עולה, ואחרי כמה דקות הוא מתחיל לנסוע.

הנסיעה בחדרה איטית להחריד, יש הרבה תחנות וזקנות עם סלים וערסים עם סלולארים רועשים. במרכז העיר, בכיכר בין השוק לקניון עומדת ניידת משטרה והאוטובוס לא יכול לעבור. הוא צופר וצופר, ואחרי כמה דקות מגיע השוטר ונוסע. כנראה היו לו קניות חשובות לעשות לשבת. אני מנחש שכבר 18:30. על כרטיס האוטובוס כתוב שעליתי ב18:11. הנסיעה ממשיכה לאיטה, ולבסוף אני נוחת בשכונה המרוחקת. קר כאן יותר, והאווירה קצת מפחידה. אני רץ לכיוון הבית של קופיקו. יש להם איזו בעיה עם השער כבר כמה חודשים, יש רק מפתח אחד, וקופיקו בדר"כ מטפס מעל הגדר בשביל להיכנס. אני צועק לו, ואחרי דקה הוא צץ, מהוסס במקצת, ואז היא אחריו, פוסעת לאט עקב הכאבים בשביל לפתוח את השער. אני שואל לשלומה, מציע את עזרתי אם היא צריכה משו, מאחל לה החלמה מהירה, ואומר לקופיקו להביא כדור כדי שנוכל לשחק, ולבדוק גם מה השעה. (18:40)

אני שואל את קופיקו אם יש כאן איזו פיצריה או משו והוא אומר : "לא אבא, אין כאן כלום". אנחנו הולכים לקניון השכונתי הקטן, לסופר, וקונים חלה וחומוס ונקניק. זוג רוסים לפנינו מעסיק את הקופאית הרוסיה שמסתבכת עם הקופונים, ובינתיים קופיקו מספר לי על בעיות בבצפר שהיו לו עם המחברות, ומבקש שאקנה לו מחברות. יוצאים מהסופר, קונים מחברות עם עטיפה של צוללנים בשונית אלמוגים שמזכירה לשנינו את אילת, והולכים לגן הציבורי לעשות פיקניק ולשחק כדורגל. קר נורא. ממש קר. אנחנו יושבים בכיף על ספסל, האווירה ממש נחמדה, קופיקו צוחק ומבסוט, ואנחנו מנגבים חומוס וטחינה עם החלה, ואני רועד מקור.

אחר כך אנחנו מתחילים לשחק כדורגל בין העץ לאבנים, ועד מהרה מצטרף אלינו חבר שלו מהכיתה. הם מלמדים אותי משחק חדש, של שניים נגד אחד כאשר לכל אחד מותר לגעת בכדור רק פעם אחת, ואם מישו נוגע פעמיים ברציפות הוא נהיה השוער. אני והוא משתפים פעולה ומבקיעים שער אחר שער באסיסטים מרהיבים, והוא נותן לי כיף ואומר לי : "אנחנו זוג אולימפי!" . מאוחר יותר מסתבר, שמי שסופג 11 שערים צריך אחר כך להתכופף והילדים האחרים צריכים לנסות לבעוט את הכדור לעבר התחת שלו. אני מסרב בתוקף להשתתף בחלק הזה של המשחק, כאשר החבר של קופיקו כבר מתכופף עם התחת הקטן שלו זקור אל על. רק זה מה שחסר לי.

אני מברר מה השעה ומסתבר שכבר אחרי 19:30. קופיקו מבקש שאעזור לו לקראת הבחינה הקרובה באנגלית, ואנחנו פוסעים חזרה לכיוון הבית. הוא מטפס על הגדר עם הכנפיים והמחברות, ואז חוזר ואומר שאמא אומרת שאני יכול להיכנס ולעזור לו עם האנגלית. העניין הוא שהרכבת שלי יוצאת ב20:29, ואם אני מפספס אותה אני צריך לחכות לזו שיוצאת שעה שלמה אחרי זה. אז אני מחליט להזמין מונית שתאפשר לי לשהות עוד כמה דקות עם קופיקו. הוא מכין לי גזוז, אמו נחמדה אלי, ואני יושב איתו קצת עם האנגלית. כותב שמות של חיות על דף, והוא מצליח לקרוא אותן. אני גאה. הצצה בשעון של הממיר מגלה לי שכבר 19:56. אני מבקש להתקשר להזמין מונית, ולוקח מספר מהדף הקטן שהכנתי לעצמי בפעם הראשונה שבאתי לחדרה, עם מספרי מוניות, ומאז מונח לי בתיק. אני מתקשר לתחנה הכי גדולה, ואחרי שאומר את הכתובת של החור הסדרן אומר לי, איך לא, שאין מוניות פנויות.

אני מחליט לנסות להגיע לרכבת בכל זאת, נפרד יפה מקופיקו ומאמו, ורץ לתחנה. איזה קור ! בתחנה אני שואל את הבחור שמחכה שם אם הוא ראה את קו 12 עובר ממול בדקות האחרונות. יש שני קווים שאני יכול לקחת, והתחנות שלהם הן משני צדי הכביש, עם גדר הפרדה ירוקה באמצע. הוא עונה לי שהוא הרגע הגיע, וממש אז קו 12 מגיח מעבר לפינה. כבר ניסיתי לעשות את זה פעם ונכשלתי, אבל הפעם אני כבר מנוסה. אני קופץ כנשוך נחש מעל הגדר הגבוהה, חוצה את הכביש כך שאני מפריע לאוטובוס לעבור, ואז עולה עליו בתחושת ניצחון. יש נהג צעיר ונמרץ, והנסיעה זורמת יפה. הצצה בכרטיס מלמדת שעליתי על האוטובוס ב19:59, כך שיש תקווה.

האוטובוס מגיע לעיר די מהר, אבל אני רואה שהתחנה של קו 7 ריקה, מה שאומר שהוא כבר עבר, ואני אצטרך להגיע לרכבת בדרכים אחרות. אני ממשיך עד התחנה הלפני אחרונה, ואז מתחיל לרוץ לעבר הרכבת, משו כמו שני קילומטר. מנסה לעצור מונית אך הן לא עוצרות. בערך בחצי הדרך עוצרת לבסוף מונית. הנהג מזמין אותי להתיישב לידו, ואומר שאין לו זמן להכניס אותי לרכבת, אבל הוא מוכן לקחת אותי עד הנקודה בכביש שממנה נכנסים לכביש הגישה, ובחינם. אנחנו מדברים קצת, הוא נראה ממש כמו שימי תבורי. מה זה ממש, לרגע אני חושד שמדובר בכלל בסוג של ריאליטי חדש, מין 'מונית הכסף' עם שימי תבורי. בסוף הוא זורם איתי ומסכים להכניס אותי לרכבת תמורת 20 ש"ח. נותן לי את הכרטיס שלו, לפעם הבאה. אני מגיע לתחנה ב20:14. יש לי עוד רבע שעה. אוקיינוסים של זמן.

כבר כשיצאתי מהבית של קופיקו הרגשתי שאני צריך שירותים באופן די דחוף, והתכנית היתה להשתמש בשירותים של תחנת הרכבת, אך הם סגורים ונעולים, וגם אין מים בברזיות, והפה שלי יבש וקר. הרכבת מגיעה בזמן. 20:30, ויוצאים לדרך. הסופ"ש מתחיל. עשיתי כל מה שהייתי צריך היום, בהצלחה יתרה. עכשיו זה פארטי טיים. 21:10, נוחת בתל אביב הגנה. הקור מזכיר לי שהייתי צריך ללכת לשירותים. מה זה מזכיר, מאוד מזכיר. מאוד מאוד. אני הולך מהר. כואבות לי הרגליים כבר (עשיתי טעות ויצאתי ל'טיול' הזה עם האולסטאר האדומות. הן לא בנויות לזה. ) , אני צמא, ומאוד רוצה כבר להגיע הביתה. איך שאני עובר את התחנה המרכזית החדשה, אני מוצא את החצר שאני בדרך כלל משתין בה במצבים כאלו, חצר הכי דאונטאונית, מטונפת, של נרקומנים, עם פלורסנטים חיוורים מהדירות המוזנחות מסביב, וברז אשפה דולף שכזה. אני מרגיש שאין ברירה וממשיך למעבה החצר, הדחף נהיה בלתי נשלט, ועוד לפני שאני מספיק להניח את התיק והמעיל ולהוריד את המכנסיים, ממש חצי שניה לפני, אני מרסס את עצמי ואת סביבתי בצואה חמה, רכה, ומסריחה. לרגע אני חושב שאולי הספקתי בכל זאת להוריד את המכנסיים בזמן, אבל אצבע שנשלחת לכיוון התחתונים מגלה את האמת המרה והמסריחה. עכשיו יש לי גם חרא על האצבע, ואני מגלה שגם התיק התלכלך, וגם המעיל, וגם החולצה, ומתחיל ללכת מאוד מהר ומאוד בצנעה את המשך הדרך הביתה, דרך הרחובות החשוכים ביותר. לפחות אני כבר לא לחוץ על שירותים, והמוטיבציה להגיע הביתה בשיאה.

אני נכנס הביתה ישר למקלחת. ונזהר לא לגעת בכלום כי כל מה שאני נוגע בו מתלכלך. שוטף את התחתונים ומכניס את כל הבגדים ישר למכונה. מרוקן את התיק מתכולתו ומכניס גם אותו. מתקלח במים קרים והמון סבון. גם החלון חייב להיות פתוח, אחרת אני אחנק מהריח. קר לי. מתנגב. מפעיל את המכונה על הרתחה. מנקה מה שהתלכלך מסביב. שם על עצמי משו, מתיישב ליד המחשב עם ספירלה וסמירנוף עם אקסל, ומחכה שיהיו מים בשביל להתקלח כמו שצריך. יש לי מסיבה להגיע אליה. 22:00. היא כבר התחילה לפני שעה. אני מחליט שב23:00 אני נכנס להתקלח ויהי מה.

מצב הרוח משתפר עקב השתייה והמקלחת הארוכה והבגדים שיוצאים נקיים מהכביסה. אני נקי וריחני, ונגמר שבוע קשה, וטוב לי עם עצמי. הולך ברגל לבית של האציל היפואי, עם המוסיקה והסמירנוף שביקשו ממני להביא. מגיע לקראת חצות. יש שם כמה חברים נחמדים, כמה פירות יבשים שיושבות בצד, ושתיים מהרשימה הטרייה שלי של 'בחורות שהייתי עושה'. המסיבה הולכת ודועכת לה, ואני מציע להן לשעתק אותה לקן הציפורים, אך הן עוד חוששות מתגובתה של האקסית למהלך שכזה. זה בסדר. יש לי פוליסת ביטוח מעולה, והיא שממש לא איכפת לי ללכת הביתה לבד ולישון לבד במיטתי. אני לא מרגיש בודד או עצוב. אני מרגיש שאני מסתגל למציאות חדשה. זה לא בור למלא, זה חלל ליצור בתוכו.