אחרי שלא הצלחתי להתניע את יום העבודה בבוקר/צהריים, עשיתי ביד איזה חמש פעמים ואז נגררתי למיטה להשלים שעות שינה מהלילה. אין מצב להתעורר בחמש אחרי הצהריים בינואר אחרי פרידה, כשהשמיים בדיוק מאפירים, והטמפרטורות בדיוק צונחות, ושזה יהיה במצברוח טוב. בתגובות לפוסט הקודם מישי קראה לי אינפנטיל מניאק ומעלה גיחוך. הו וול. אני פשוט עשיתי מה שאני תמיד עושה כאן בבלוג הזה, שזה לחשוב בקול רם.
אני צריך למשמע את עצמי לעבודה ופעילות, ובעיקר צריך לעבור איכשהו את הימים האלה, שקשים לי מאוד, ואני מנסה להתמודד איתם בצורה בוגרת יחסית, לפחות יחסית לעצמי. צריך להיות רגיש פחות, או לשתות יותר. הריק הוא גדול, השקט חזק, והבדידות מזדחלת פנימה כמו צינה.
אז סליחה מראש אם אני :
א. חוזר על עצמי ומשעמם.
ב. מתנייד בין זחיחות ליאוש.
ג. קיטשי נקבי ודביק.
ד. לא החלטי, לא יציב, לא משעשע, וכותב פוסטים קצרים וחסרי פואנטה וטעם.
נראה לי שזה במסגרת הסימפטומים הנורמטיבים.
מצחיק איך הזמן מרגיש קפוא, לא זז, ומצד שני היום עבר לו, וכבר חושך.
לפני 16 שנים. 16 בינואר 2008 בשעה 16:05
