הוזמנתי לשתי מסיבות הערב, אחת קהילתית והשניה ברנג'אית, אבל לא אגיע לאף אחת מהן. במצבי הנוכחי, בקהילתית כולם ישאלו אותי 'מה קרה' ויגידו שאני עם פרצוף תחת, ויש אנשים מסויימים שאם אראה אותם אני עשוי לתפוס אותם בגרון, להפיל אותם לרצפה, ולבעוט בהם עד שיאבדו את ההכרה וישתרר שקט. ובברנג'אית אני פשוט אצטרך להיות צבוע ולהרשים, ולא נראה לי שאצליח לזייף חיוכים הערב. מתארגנת גם מסיבת רחוב פלורנטינאית מתחת לבית שלי, כדי שהרעש יוכל להזכיר לי היטב שהיום פורים וכולם נורא שמחים.
גם אין לי תחפושת. אילו הייתי מתחפש, זה היה ללב שבור. או שאולי לאביר בשריון חלול.
גם האקסית הציעה לי להיפגש הלילה, ואפשר רק לדמיין איזה לילה סוער יעבור עליה, עכשיו אחרי שסירבתי ושחררתי אותה לשירלוליה.
היו לי ימים עמוסים בעבודה ולא ישנתי מספיק, והיום גם נסיעה לחדרה, לקופיקו, שזה כמעט תמיד טראומטי וקשה, פעמיים בשבוע. הבאתי לו משלוח מנות, ומשחק מחשב שהוא ביקש. לראות כמה רע לו שם, כמה קשה לו, לדעת שאשה רעה ורשויות אטומות ואיטיות מנעו ממני את היכולת לעזור ממש, ולהשתרך בתלאות הנסיעה המסריחה הזו בשביל שעתיים של שוטטות איתו... זה פשוט הורג אותי, פעמיים בשבוע, כל פעם עוד קצת.
והמקום הזה, הכלוב, שפעם הרגיש לי כמו בית, מרגיש לי עכשיו צבוע ומגעיל, ואני מוצא מעט מאוד טעם בשהות שלי כאן בתקופה זו. כשצרבו אותי עם סיגריה זה כאב, זה דיכא והשפיל וייאש. אבל לראות את זה, עדיין, מוסב לבדיחה מתגלגלת שזוכה לשיתוף פעולה מאותם אנשים שמציעים לי כתף או דורשים בשלומי, זה כבר פשוט גורם לי להצטער שאני חי, ומעלה תהיות מאוד עגומות על נפש האדם.
"פורים שמח!"
זה תמיד מזכיר לי את חנן פורת, וחיוכו המטורף למצלמה בעודו יורה את המילים, באותו בוקר בחברון, אחרי הטבח במערת המכפלה.
לפני 16 שנים. 20 במרץ 2008 בשעה 20:24
