החזרה אתמול בלילה עם עדי היתה נהדרת. חששתי שנהיה עייפים ומבואסים, אבל דווקא היינו מפוקסים ומלאי תשוקה, וניגנו עד שתיים בלילה בחדווה לא מבוטלת. החיבור בינינו, ההבנה העיוורת, וכל השנים של הנסיון גורמים לצלילים להישמע עמוקים ונכונים. זה שתהיה הופעה קסומה מיוחדת ומרגשת אני בטוח, אני רק מקווה שגם יגיע הקהל לשמוע אותה. זה המאבק המתמיד שלנו, מאז גיל 16... לצבור קהל, להגיע להכרה... במקביל למאמץ האינסופי של כל אמן להשתפר ולהעמיק.
ולמוזות יש תפקיד חשוב מאוד בסיפור הזה...
התחלנו את החזרה רק לאחר שצפיתי בהתרגשות בתמונות שנשלחו לי על ידי שולטת שמסתבר שהיא ממש יפהפייה. בהפסקה פטפטתי עם החלילנית, ואיך שבאנו להתחיל את הrun השני והצטערתי שאין אף מוזה חיננית שתאזין לנו ותעניק מוטיבציה התקשרה המסתורית והאזינה לשני שירים בפון. זו עובדה ידועה ומוכחת, שכל התרבות, החל מהמצאת השפה, השירה, המוסיקה, הציור, הפיסול, הספרות, הארכיטקטורה... הכל נועד כדי להתחיל עם בחורות ולהרשים אותן.
בינתיים מתפתחת אצלי חרמנות, ודנה חרמנית גם היא.
נורא נורא בא לי... סקססססס....ממממ.... כזה לוהט ומלא תשוקה ותאוות בשרים וקפיצות של הלב...מלמעלה מלמטה ומהצדדים גם. ובא לי לצאת להרפתקאה, בא לי להרגיש נחשקת ונבעלת, בא לי לכבוש ולהיכבש, בא לי להסתחרר במערבולת ואז להישטף אל החוף באפיסת כוחות. בינתיים זה הכל כמעט, ליד, בקרוב, לשעבר, אבל הבוקר כשדיוושתי על האופניים הפציעה במוחי ההכרה שבקרוב זה יקרה. כן כן. בקרוב.
לפני 16 שנים. 9 ביולי 2008 בשעה 8:36
