מתחת לפרווה

ירדתי למטה להביא לעלמה את השקית עם החפצים שלה.
הרגשתי דמעות חנוקות עולות כשראיתי אותה ונכנסתי למזדי מכונית השרד.

הצטערתי שפגעתי בה ועל הדרך המכוערת.
דיברנו כחצי שעה באוטו, בשקט, ברגש, בטעם.

עלו כמה נקודות במהלך השיחה.

אמרתי לה שמה שעשיתי נבע מלחץ פנימי חד משמעי, ממצוקה, משבירה, מחולשה.
לא מרשע או מרצון להשפיל אותה או לפגוע בה.

אני לא תמיד מודע, לא תמיד לגמרי בשליטה.
והצורך לאבד שליטה גדול אצלי מאוד. שאוכל להתפרק. להעריץ, להאמין.
צמחתי פרא, ואני צריך את החינוך, הכיבוש, ההובלה.
היה אלמנט התרסתי באקט, של להראות לה מה שהרגשתי שהיא מסרבת לראות. לקרוא לה למשמע אותי. זה עקום, אני יודע. אבל ככה אני. תכל'ס אני עושה כשולט מה שאני בעצם זקוק לו בעצמי.

בגלל שרוב חיי עברו עלי במערכות זוגיות, ובגלל שבשלושתן הרגשתי שצרכים בסיסיים שלי לא נענים ושהזוגיות לא מצליחה חרף כל ההשקעה והנתינה שלי - אני מאוד חרד למצוא את עצמי שוב במקום כזה.

היא אמרה שהאמינה בי, בנו, כי היא ראתה בי צורך גדול בבית חם, במקום מוגן ומפרה, (וזה מאוד נכון, חרף מה שאתן חושבות עלי) ובעצמה מקום שרוצה לצמוח, בדומיננטיות, במיניות, בתקשורת. שלא הייתי סבלני מספיק. שהרגישה שהיא מתעצמת, משתחררת, נבנית, ובדיוק אז חירבתי הכל. שהיא מרגישה תסכול בלתי נסבל.

היא היתה לי מאוד יפה בעיניים, ושנינו דמענו.