לפני הצוהריים נסעתי בקו 40 לקניון רמת אביב לפגוש אורתופד על מנת שיואיל בטובו ויסביר מדוע כבר חודש ברך ימין צורחת מכאב כשאני קם מישיבה ופוסע שני צעדים, ולפעמים גם במהלך הליכה רגילה ופעילות ספורטיבית. גם ברך שמאל מרגישה רעועה ומרוטה אך אין בה את הכאב המפלח הפתאומי.
ניסיתי להפסיק להתאמן לשבוע אך זה לא שינה כלום, החלפתי את המדרסים (שהיו ממש שחוקים) לאלו שגרו בנעליי הטרקינג שלא זכו להרבה שימוש השנה, ואז גם עברתי לנעול רק את נעליי הטרקינג שמספקות יותר יציבות ותמיכה. אני נועל אותן כל הזמן גם בבית, ואפילו שרוולי הברכיים האלסטיים היוקרתיים שהזמנתי לא שינו את המצב.
אני עיט קצוץ כנפיים ושבור לב שמתהלך על כרעי תרנגולת רצוצה.
האורתופד הנחמד השכיב אותי על הגב והכאיב לי מאוד כשניסה ליישר את הרגל עד הסוף ואז לכופף אותה לגמרי. אחר כך הוא סתם דפק על הברך בכל מיני נקודות בשביל הסיפוק שלו.
יש לי קרע במניסקוס שנגרם בגלל שחיקה. כל התקופה המוח שלי כתב צ׳קים שהגוף לא הצליח לפרוע עד שפשט רגל.
קיבלתי מרשם לברכייות עם טבעת סיליקון, משחה להקלה על הכאב והנחיות לתרגילים חדשים עם התנגדות בחדר הכושר כדי לחזק את שרירי הרגליים. כרגע הוא מעדיף עוד לא לנתח. ״אם זה לא יעזור״ הוא אמר, ״תחזור ונדבר ביזנס״.
לא איכפת לי על הכאב והתחושה שאני מתפורר ושהגוף קורס ורק נוספות לי צרות ומתמעטות לי נחמות, אבל כואב לי הלב על האוהדים, חבריי לקבוצה והילדים שקנו כרטיסים וחלמו לראות אותי מלהטט עם הכדור על המגרש במשחקי החוץ הקרובים.
עוד לפני כל זה הלכתי לאחיות החמודות ביפו לקבל את מנת החיסון השניה להפטיטיס B ולהעניק להן שתן בשביל לנסות לגדל חיידק מיקופלסמה מחמד שזה הדבר האחרון שעוד לא נשלל. הצריבה המוזרה בצנרת (זין, תחת, תחתית הבטן) ממשיכה לבוא, ללכת ולהציק במהלך הביקורים בשירותים ולא נראה שכדורי הדקל הננסי (במסווה של גזר גמדי) שרשם לי האורולוג שתקע אותי מרשימים את זה בשום צורה.
בדרך חזרה דרומה, אחרי שעברתי במכביפארם בלפור ובשוק לוינסקי בשביל אגוזי מלך ופלפל אנגלי, הגעתי לדירתה של תהום לקדוח לה וו בתקרה לבקשתה. לא הייתי בביתי הישן כבר שבועות רבים וזה היה מוזר מאוד. מלחיץ לפני, כואב אחרי. כמו יקום מקביל, לא המון השתנה שם… אבל אני השתניתי. היא לבשה שמלת בד מנומר שהחמיאה לקימוריה ופיזרה את השיער כשהגעתי. היו הלצות הדדיות על גודל המקדח, עומק החור וכיוב׳.
התחושה הזכירה לי את הדחק הקלסטרופובי שמציף אותי כשאני מגיע לביקור אצל אמי בבית ילדותי רדוף הטראומות. עטיתי שריון רגשי בלתי נראה. כמעט כל היום בכיתי כשהייתי לבד, במהלך הנסיעות עם מוזיקה באוזניות, וגם עכשיו.
