מתחת לפרווה

התעוררתי בתחושה בוצנית, קצוותיהם המשוננים של הדברים הקשים שנאמרו אמש דוקרים בבשר.
השבת היתה מאכזבת, העלמה ישנה הרבה לאורך הסופ"ש, בכל הפעמים התעוררה שעה עד שלוש אחרי, מה שהשאיר לי הרבה זמן להרגיש בודד ומתוסכל. גם בעירנותה היתה מאוד פאסיבית, שקטה ונטולת יוזמה כהרגלה, ותחושתי שמה שלא בא ממני לא בא בכלל רק התעצמה והתחדדה.

9 שבועות להכרותנו, נפגשים כל יום, ישנים יחד כל לילה, ועדיין היא עוד מעולם לא שלחה יד אל הזין שלי ביוזמתה. יש לי מליון תלונות וטרוניות, אין לי כוח להיכנס לזה שוב. דיברנו על הדברים האלה המון פעמים, יש הסכמה, יש רצון הדדי, אבל בזמן אמת פשוט אין יישום מצדה, וזה מתסכל ומוריד את הביטחון והאמונה לקרשים.

הפגזתי במטח ציונים גרועים, הגרועים ביותר עד כה.
0, 4, 3, 5, 6. כל ציון דקר בליבה כמו סכין, ושחרר קצת מהמועקה הנוראית שהרגשתי.
לא רציתי לפגוע בה, ולא האשמתי אותה בזדוניות. הלב שלה במקום הנכון.
אבל הסרט הזה, בו אני נותן את כולי, משקיע, יוזם, בונה, מתכנן, עושה עושה עושה, והבחורה שוקעת בנינוחות פושרת לתוך זה, ואני מוצא את עצמי נטול הדברים הבסיסיים ביותר שאני זקוק להם בקשר... הסרט הזה מוכר לי עד אימה.

בשבוע האחרון אפילו לא התנשקנו. הטקס שלפני השינה התדרדר בהדרגה מחיבוק אוהב שלי+נשיקות אוהבות+אמירת לילה טוב מלאת כוונה, להישכבות שקטה במיטה ועצימת עיניים. היא לא אמרה מילה.

אחרי 4 שעות שיחה בסוף קיבלתי את המציצה שלי (ארבעה ימים לא עשיתי ביד, בהמתנה ליוזמה שלה שלא הגיעה, והרגשתי כבר כבוי מינית לגמרי) והמשיך לעמוד לי עוד דקות רבות אחרי שגמרתי. חיוך האורגזמה נבלע בים המרירות ונחסם על ידי הספק המנקר.

והבוקר כאמור תחושה בוצנית, קור שכזה בעצמות, וצריך לשקם את ההריסות.