בצוהריים כתבתי לפריטי שאני במצוקה וביקשתי לדבר רגע בפון. לא יכולתי כבר עם התקשורת המעוקבת והממוסכת הזו בכמעט שבוע האחרון. נהייתי קוקו לגמרי בלעדיה, וזה לא שקודם הייתי מאה.
יש לי 11 מחרוזות ו14 שירים ליצור להקלטות לפסטיבל שמתחילות ביום ראשון. יש לי שני נאמברים להתקדם איתם לג׳ינג׳י, ריקוד לבצע בו תיקונים, מחרוזת פסח לילדים לסיים, עוד ריקוד+2 וריאציות לתזמורת ליצור (כל זה אמור לקרות השבוע), עוד לקוחות שצובאים על פתחי... ולא יכולתי להתרכז בכלום.
בשיחת הפון הקצרה ביקשתי מפריטי שתבוא בהקדם האפשרי.
הייתי היסטרי וטעיתי, לא הייתי צריך לבטל את הפגישה איתה שתוכננה לשבת.
נכנסתי לסרטים ולמחשבות. פחדתי שהיא מבשלת דברים עם אחרים ושמה אותי על אש קטנה (״אתה טומטום!!)״. פירשתי את הליקויים בתקשורת בצורה ששיקפה את הפחדים שלי ולא כפי שהיו במציאות. בגלל שאני כל כך פצוע ושבור מערכות ההגנה מצטמררות גם מצילו של צל של ספק, כמו אלרגיה.
שבע שעות יחד כששלוש וחצי מתוכן הוקדשו לאדג׳ינג לזין שלי דרך הטרנינג עם ליטופים עדינים מדי בצורה סדיסטית, פליקים, בעיטות, חיכוכים ומניעת מגע נחושה בגוף היפה שלה (אני לא מרבה לתאר אותה אבל היא *ממש* יפה והבעתית, כמו דמות מאנגה) כשאני משתולל מהזדקקות לכאב ומתשוקה מזוממת מתפרצת; הצליחו להרגיע את הבלבול, לתת לי לנוח ולבטוח בה שוב עד שכל הקונפליק(ט) נראה מאוד מאוד טיפשי.
אבל בעצם הוא לא היה. כשדפוס ההיקשרות החרדתית/אמביוולנטית שלי פוגש את דפוס ההיקשרות הנמנעת/מוותרת/כאוטית שלה שתינו נבהלות מאוד ומזינות זו את הפחדים של זו במקום פשוט לזיין זו את זו.
