איכשהו על הרצף היתה נקודה שפוספסה.
שלשום קיבלתי את המייל הזה מהמלאכית השחורה הפסיכוטית :
"זה היה מוזר... כאילו היה חייב להיגמר ובאופן כזה שלא תהיה שום דרך חזרה.
אני שלמה עם הכל.
אני סולחת ומקווה שגם נסלחת.
אני אזכור גם את הדברים היפים וגם את המכוערים.
ללא ספק עברתי הרפתקה מרתקת ומיוחדת במינה.
מאחלת חיים יפים."
החוויה המאוד לא נעימה שעברתי איתה במפתיע והנתק המוחלט והמתבקש אחריה אכן עזרו לסיים את הקשר בבת אחת וללא אפשרות חרטה.
מה שכן, נשארתי מבואס למדי. השקעתי בקשר הזה, הייתי נאמן לו בזמן שהוא היה, אפילו הרשיתי לעצמי להנות ממנו מפעם לפעם. לא חשבתי שהיא אשתי הבאה, אבל בבואי לשרטט במוח איזהשהוא תאריך סיום מצאתי את עצמי מתקשה, ובכל מקרה לא ממהר.
אני לא מתגעגע א ל י ה אבל כן מתגעגע לתחושה שיש מישי בחיי שהקשר איתה מתפתח.
עכשיו בא הגועל הבלתי נמנע, הרתיעה, ההתקררות, ההסתגרות. אובדן האמונה. ובעיקר עייפות מכל הבלאגן, שלכאורה, לפחות בהרגשתי, היה עבור שומדבר.
כן כן אני יודע, מתאוששים, ממשיכים הלאה, בלה בלה, תהיה עוד מישי, אולי אפילו אוהב שוב בעוצמות של וונס אפון א טיים...אני חזק, קטן עלי, בלה בלה בלה בלה בלה.
אבל איכשהו ברצף האירועים והמועדים...שכחתי להגיד, גם לעצמי...שנפגעתי. השקעתי, הורדתי את ההגנות, ונפגעתי. זה לא סוף העולם, אבל גם לא הכי כיף.
לפני 18 שנים. 25 באוקטובר 2005 בשעה 11:14
