לבשתי את מכנסי הויניל וחולצת הסטארטרק האדומה ומעיל עור והקולר שקיבלתי מהאקס-מקולרת ואזיקי העור, הרמתי את הכרבולת בשיער, צבעתי אותה בנצנצים כחולים, התבשמתי בבושם החדש, ויצאתי לגנון.
היחס בין הגברים לנשים עמד על 20:1 (לרעת הגברים, במובן ההגיוני)
מוסיקת דיפ האוס לא נוראית אבל גם לא משו
סשן אנושי מהרגיל עם מציצה יפה של ילדה יפה
ישבתי על הכיסא הגבוה בצד וצפיתי בעדר הגברים צופים בסשן
הלכתי אחרי שעה וקצת, כשהמוסיקה נהייתה כסאחיסטית וגועלית.
מישי עם מחשוף שלא יאמן הביאה לי פלייר לפליי פארטי בסופש. אמרתי לה שאין לי עם מי ללכת.
"women seem wicked when youre unwanted"
יצאתי, נופפתי לשלום לTיפוס ודום34 הידידותיים, חצי ירח מוטרף על הים ויפו העתיקה, ומין אובך מסתורי על הכל...והכל מצייר תמונה מושלמת של בדידות ולב שבור באישון לילה. התחלתי לבכות.
לא ציפיתי למצוא כלום הלילה, לא היה מצב, עם הבעת הכאב שקפואה לי על הפנים, שיקרה משו טוב. אבל בסתר ליבי קיוויתי לחיבוק, רק שלא היה ממש את מי לחבק.
צפיתי בהתרחשויות בכלביה, בגועל, בקנאה, בכמיהה, בכאב, בזלזול, בריחוק, בהשלמה, בעצב.
חזרתי לדירתי הריקה, לחיי הבודדים, למרק השעועית שהכנתי כל הערב ושבסוף לא היה לי כבר חשק לאכול.
הורדתי את הבגדים, הכל מלבד התחתונים וכפפות המדונה. התיישבתי לכתוב. אלמלא הכתיבה כבר הייתי משתגע. אפילו עם החברים הקרובים, אני לא יכול לדבר כמו שאני כותב. זה כבד עליהם. אנשים לעולם יצפו לשיחה שנונה מצחיקה וקולחת. ואם יש בעיות, הם ירצו לשמוע אותן מוצגות בתימצות, ותוך מטרה לפתור אותן במהירות ובצורה פרמננטית.
לא יודע איך לסיים את הפוסט הזה, כבר התחלתי שלושה כיוונים שונים ומחקתי, וזה בדר"כ לא קורה. לא יודע מה יקרה מחר. מתקשה להכיל את עצמי. מזל שאני קשוח. חתול רחוב מפלורנטין.
לילה טוב.
לפני 18 שנים. 22 בפברואר 2006 בשעה 1:03
