אתמול הספקתי לסיים את הפלייבק בזמן, ואז הגיעו שתי המשפחות שהיו צריכות להקליט, משו כמו 15 איש, 3 דורות...שיר מתנה לזוג שמתחתן...מלבד שתי היפהפיות הצעירות, אף אחד מהם ללא הכשרה מוסיקלית בשיט או ידע או נסיון בשירה. הצלחתי להוציא מהם, בדם יזע ודמעות, שירה לא רעה בסופו של דבר, והלקוחה שלי (שמסתבר שהייתה עם בעלה בדנג' פעמיים...) היתה מרוצה מאוד ונרגשת. באולפן ההקלטות אני דום, תמיד...הייתי דום באולפן הרבה לפני שנהייתי דום בחדר המיטות.
סיימתי בחצות ורבע יום שהתחיל בשש בבוקר. תהום בינתיים התלבשה בחצאית והגופיה מהויניל השחור שקנתה בצהריים, ונראתה מיליון דולר. אמרתי לה שתסע לגנון במונית, ואני אבוא ברגל. הייתי זקוק לקצת זמן בעצמי, וחשבתי שזה יהיה נחמד לפגוש אותה שם. כשהגעתי היה הומה למדי, ראיתי את תהום מפלרטטת עם המעודנת ובחור שהיה איתה. הלכתי להניח את התיק מאחורה והזמנתי שתייה בשבילי ובשביל תהום, שמצאה אותי והתקרבה. לחשתי באוזנה "הבאתי תיק עם אביזרים, אם את רוצה לסשן מישו, תרגישי חופשיה. אם לא, אני אשמח לסשן אותך. תחשבי על זה...." לאחר עוד כמה דקות של הסתובבות שאלתי אותה מה החליטה. היא חייכה ואמרה "אני שלך מאסטר".
אין לי כוח לתאר את הסשן. היה סשן מוצלח מאוד, מגוון, תנועתי. כואב. היא התמסרה בחיוך, הזמן עבר מהר מאוד, ומי שלא היה הפסיד ( : לבסוף הגמרתי אותה על הבמה לאחר שביקשתי בקולי הרועם מהדי ג'יי להחליש על מנת שיוכלו לשמוע את גניחותיה.
הסשן נגמר, ותהום הלכה לחדר ההלבשה לסדר את הנעליים. הבאתי לה בקבוק מים מהבאר, חיבקתי אותה ונישקתי אותה. לאחר מכן יצאתי והתחלתי לטייל. לא עברה דקה, ונתקלתי בידיד מהקהילה שישב ליד סאבית חמודה. הסאבית ביקשה שאתן לה חתימה על החזה. אחזתי בשדה השמאלי והתחלתי לעבוד על איקי עם שפתי. הכל קרה מאוד מהר, והידיד עודד אותי להמשיך.
ראיתי את תהום מתקרבת בזווית העין. המשכתי בטבעיות את פעילותי, אלא שאז ראיתי את תהום זורקת את בקבוק המים בזעם על הרצפה ועולה לשירותים נסערת. הלכתי אחריה. ניסיתי להבין מה קרה לה...הרי לא היה שומדבר חריג או בוגדני במה שעשיתי. לא נבהלתי כשראיתי אותה, לא ניסיתי להסתיר. זה קרה על הספה במרכז הרחבה המוגבהת, באור מלא. זה היה שעשוע תמים.
הסברתי, התחנפתי, ניסיתי להרגיע. הדגשתי שהיא היחידה שחשובה לי, היחידה שאני אוהב, היחידה שאני מסור לה. היא לבסוף התרצתה, וירדנו לדבר עם עמוס במסעדה. כשיצאנו מהשיחה כבר לא נשאר איש כמעט במועדון.
חזרנו הביתה עם טרמפ, הצעתי לנותן הטרמפ לעלות לבעול את תהום אבל הוא אמר שהוא קם מוקדם. הרגשתי חרא. הרגשתי שאם זו התגובה שלה לנגיעות חסרות משמעות בגנון בפומבי, אז בשביל מה לעזאזל צריך ללכת לשם. הרגשתי שהדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בה, ואם זה מה שקורה, אז לעזאזל הכל, הפתיחות, הפירגון, השלישיות, הפומביות. זה לא שווה את זה. הרגשתי כמו אישה מוכה שבעלה הערס עושה לה סצנת קנאה על כלום, ואז היא עוד מכרכרת סביבו ומרצה אותו.
דיברנו עוד, ולבסוף היא התנצלה והזדיינו. עדיין בתחושה נשאר משו חמוץ, כמו חלב מקולקל.
אני יודע שהיא נסערת, החוויות שאנחנו עוברים באמת מטלטלות וחזקות, בנוסף לזה שהיא משוחררת טריה...לא עובדת....חסרת עוגן ומסגרת כרגע, מלבדי. אני יודע שבשלושת הימים האחרונים עבדתי כמו מטורף ולא היינו הרבה ביחד. אני לא רוצה לכעוס עליה או לנטור לה. אני יודע שהמון אנשים נורמטיבים מאוד יבינו ללבה. אבל לא אני ולא היא אנשים נורמטיבים, והקשר בינינו אמור להיות משו מאוד מיוחד. כשקנאה וסגירות הובילו את הקשר שלנו, הוא לא היה טוב, ואף אחד מאיתנו לא היה מאושר ממש. אנחנו זקוקים לחופש שלנו, כאינדבידואלים. אני מעולם לא עשיתי לה סצנת קנאה שכזו, גם כשקינאתי.
חוק דניאלה יקרה מס' 7 - קנאה היא רעה, ומעידה על חוסר ביטחון וחולשה, ובכל מקרה לא על אהבה. קנאה ואהבה זה כמו מים על מחבת שמן רותח. עושה פיצוץ גדול, משפריץ לכל עבר, והופך את השמן לבלתי שמיש.
לפני 17 שנים. 31 במאי 2006 בשעה 8:49
