איך אני יכול לתאר את התחושה שנוצרת מצליל שעולה מטון מתחת לטוניקה עד לחצי טון מעליה, ואז חוזר לטוניקה עצמה, עם ויברטו שהולך וגובר ככל שהצליל מתמשך, ואז מתרחשת ירידה הדרגתית בפיצ' של בערך רבע טון ממש לקראת הסוף שמשווה לצליל את אותה נימה בכיינית, מרגשת....
אלו המחשבות שעשויות לעלות במוחו של אדם במקרה והוא מוסיקאי מקצועי שעובד על מוסיקה מזרחית לפרנסתו בימים אלו, גם אם הוא כרגע בדאנג'ן ויש כוסיות סביבו.
הוא עשוי לכרוך את עצמו סביב בת זוג דמיונית, לרקוד איתה, להסתשן איתה, בקצב המוסיקה, עד שיבין שהיא זו הוא, והוא למעשה רוקד עם עצמו, עם שדיו, עם תסביכיו, ושזה בסדר, כנראה שבשביל זה הוא פה. הוא מנתח את המוסיקה בתנועותיו, מחייה אותה. האנשים מביטים בו, רואים בו ביטוי לתשוקותיהם, לתסכולם, לייאושם.
הוא חוזר הביתה, עם בת זוגו, אבל גם בלעדיה. היא שם, אבל אף אחד מהם לא מרגיש קרוב. ככה זה. בלילות כאלו, כשהירח מלא, כשהיצר מפמפם, כשהחום עולה...אם אין מימוש אין כלום. רק ריקנות ובדידות, ובשביל מה לעזאזל אנחנו כאן בכלל.
הצליל מתעוות, מקבל ניואנס אחר, קודר. משו קרה. פתאום זה נשמע נכון. אבל אז מישו דוחף, מישי מצליפה, משו משתנה. המבט המחושב מסתכנרן עם הקצב. נוצר מגע. והתנתק. כמעט מיידית, רק שאי אפשר להכחיש את האנרגיה שעברה. יש לה שובל, יש לה ערך. יש לה משקל. יש לה השפעה.
אחר כך מונית, והביתה, ואור חזק מדי, ושתיקה רועמת מדי, ואיך יוצאים מזה עכשיו.
שריריו התפוסים, הרעבים, העצורים. מוחו המתפשט לכל עבר, כמה לריכוז, לשאיפה, לנשימה אחת מוסדרת. להכלה, לבכי, לרגיעה. לאהבה.
אחר כך הוא ילך לישון, איכשהו. בסוף הוא תמיד הולך לישון ונרדם, איכשהו. בסוף הוא תמיד קם בבוקר ואוסף את השברים המרוסקים של הלילה של אתמול, עושה מהם קווצ' כמו פלסטלינה, ומייצר מהם משו חדש, יפה, בשביל להמשיך להאכיל את המפלצת שממשיכה לאכול בו, לאט לאט, אבל בטוח, עד הסוף.
לפני 18 שנים. 12 ביולי 2006 בשעה 0:57
