מתחת לפרווה

היא ישבה על הספה וצפתה בו ישוב על הכסא בתנוחה מובסת. כל נים בגופו זעק עצב. יאוש על פניו. חוסר חשק, חוסר אמונה. ועדיין, עצבנות מבצבצת. היא חששה לגשת, פחדה לדבר. כל דבר עשוי להרתיח אותו כשהוא ככה. "הפעם אני לא שוקעת איתו. הפעם אני מכילה אותו" היא לחשה לעצמה. היא רצתה סופסוף לתת לו את מה שהוא צריך, לדעת שהיא יכולה להיות בשבילו, גם מהכיוון הזה. הדום הנערץ שלה, גדול ממנה, מנוסה ממנה, חכם ממנה, חזק ממנה. האיש הגדול העצוב והנוירוטי הזה שישב שם על השולחן, שותה ומעשן, ונראה כאילו ירו לו בכלב. ולא קרה כלום הרי, היא ידעה, זה הבלוז הרגיל שלו, רק שהוא נראה כל כך מפחיד ככה...

היא בלעה רוק וקמה לכיוונו. עמדה במרחק של מטר והביטה בו. עיניו התרוממו בעייפות עצבנית, אך היה משו בתשדורת שלה שגרם לו להשאיר את מבטו, ספקן. "אני רואה שאתה עצוב ומבואס, והייתי רוצה לשפר לך את מצב הרוח, אבל לא נראה שיש משו שאני יכולה לעשות." אמרה בקול רם ברור ונטול התנצלות. "אני דווקא לא עצובה הערב, וזה מוצאי שבת. ויש לי חרמנות בידיים, למעשה בכל הגוף. אני מבינה שאתה במצברוח רע, וזה בסדר, אני לא רוצה את המצברוח שלך, רק את הגוף שלך. " אמרה, והישירה מבטה, עמוק לתוך עיניו. הוא לא ידע בדיוק איך להגיב, אבל חיוך לא רצוני התחיל לבצבץ לו. הוא התאמץ להסתיר אותו.

"תכין לך עוד ג'וינט ותסיים את הכוס השלישית שזה עתה התחלת. אחר כך לך להתקלח. הדלקתי לך דוד. אל תתאמץ, אל תחשוב, ואל תדאג. אתה לא חייב להתגרות, אתה לא חייב כלום. אתה לא חייב 'להיות שם'. זה לא חשוב לי. תהיה עצוב, זה בסדר. אבל את הבשר שלי אני רוצה לקבל הלילה. " הוא היה ער למניפולציה, אבל זה לא הפריע לו. אפילו במחשבה הפרקטית ביותר, לא היתה לו סיבה אמיתית להתנגד. זה לא שהיה לו משו יותר טוב לעשות, וכל עוד הוא לא חייב להנות מזה, האחריות עליה, ההנאה היא שלה, וול.... "בסדר," הוא חשב לעצמו, "נתייחס לזה כמו עבודה, כמו תרגול עבורה, זה יפיג קצת את השעמום והמתח ויהיה צעד בכיוון הנכון, לכל הפחות. ואם יהיה ממש חרא, זה יזרז את מחשבות הפרידה, שאם צריכה לקרות אז שתקרה".

הוא סיים את השתייה בזמן שהתקלחה, חיכה מעט והלך להתקלח. כשיצא מהמקלחת היא הייתה בצ'ט של הכלוב, ובמקביל ניהלה שיחת טלפון מצוחקקת עם אחת מידידותיה. היא אפילו לא הראתה לו ששמה לב שיצא מהמקלחת, והוא ניצל את זה בשמחה להכנת ג'וינט וכוס שתיה נוספת.

בדיוק כשהתחילו לו מחשבות בסגנון "אז בשביל מה היא אמרה לי ללכת להתקלח אם אני סתם יושב פה והיא עסוקה" היא סיימה את השיחה, כיבתה את המחשב, פנתה אליו, חייכה, ואמרה "בוא, עכשיו!" היא לא ניסתה לגרות אותו, לא ניסתה לחרמן אותו. היא היתה לבושה בתחתונים וחזיה, מאופרת עם אודם חזק ועיניים מהפנטות. בחדר השינה דלקו הנרות והאולטרה סגול. "אם יהיה לך קשה מדי באיזשהו שלב, תגיד לי ואני אפסיק" אמרה לו בטון ענייני. היא איזקה אותו בידיו ורגליו, חסמה את פיו בגאג, וקשרה אותו למיטה על הבטן. את הכריות הניחה על ראשו. לא אמרה מילה.

היא התחילה להצליף חלש. לא ללטף, היא נמנעה במכוון מכל פעולה שתתפרש כאילו היא מצפה לגירוי שלו. "האחריות עלי" היא הזכירה לעצמה. "אני עושה את זה בשביל עצמי".

ההצלפות הלכו וגברו. הוא הרגיש שהטכניקה שלה טובה, שהוא יכול להיות רגוע, שהיא לא תפגע בו. "היא השתפרה", הוא חשב לעצמו, עצם את עיניו, נתן ללסתות שלו לנוח על הכדור הגדול של הגאג שהוחדר לפיו. האזין למוסיקה. צלל לתוכה. הרגיש את ההצלפות הולכות ומתגברות, אך עדיין לא כואבות. הרגיש את ישבנו הולך ומאדים. הקשירה היתה מאוד חזקה והוא לא יכול היה ממש לזוז. תזוזה היתה דורשת מאמץ, והוא הרי עייף ומדוכדך, יותר קל כבר לשכב לשתוק ולספוג. היא מצידה מצאה אישור בעובדה שהוא לא זז, והמשיכה להגביר את עוצמת ההצלפות. לפתע הוא התחיל להרגיש. היא עברה לקרופ, וכל הצלפה נחתה עליו כמו ברזל מלובן. הוא ניסה לזוז אבל הקשירה לא איפשרה לו תזוזה משמעותית, לא כזו שתמנע את ההצלפות בכל מקרה...

היא הפסיקה כאשר שמעה את אנקותיו העמומות מבעד לכריות, ואחרי כמספר שניות הוא שמע את המוסיקה מתגברת לפול ווליום. לאחר כמה שניות הרגיש משב אוויר קצר, ושוב התחילו לנחות ההצלפות על גבו, על ישבנו, על רגליו. הוא התפתל והתפתל, צעק, זעק, השתולל. היא המשיכה. בכל זאת מרפה מפעם לפעם, אבל בהחלט נותנת דרור לחייה הסאדיסטית שבה. היא הרגישה התעלות. עוצמה. לא התחשק לה להפסיק בכלל.

כשראתה את ישבנו כבר אדום לגמרי, עם חבורות, ואותו שוכב חסר אונים ללא תנועה, הפסיקה. שיחררה את ידיו ורגליו מהקשירה, וישבה לידו. העבירה את ידה לאורך גבו, למטה... הוא יבב. יבבה חרישית, עצובה... בעוד היא מלטפת אותו, הוא הרגיש את הבכי גואה בו. בכי על עצמו, על כאבו, על הקושי שלו. היא המשיכה ללטף לאט, ללא מילה, והוא המשיך לבכות, בכי זורם, משחרר, חסר מעצורים, חסר גבולות....

רק כעבור זמן מה חיבקה אותו, נשקה ללחיו והלכה לכבות את האורות והנרות ולהכין את הבית לשינה. הביאה לו גם בקבוק שתיה, שיהיה לו כשהוא יתעורר באמצע הלילה עם פה יבש. כשחזרה, מצאה אותו כבר מכורבל עם כרית החיבוקי שלו והשמיכה, עיניו עצומות, רגועות. היא נשקה ללחיו בעדינות. "תודה...." הוא לחש לה, ונרדם.