לפני 20 שנים. יום חמישי, 10 באוגוסט 2006 בשעה 11:07
יציר חלצי עצמו היה מעצבן וקולני אף הוא, התנהג בצורה זחוחה ומלאת פוזה, הרבה להתווכח, להתנצח, להתנהג בצורה אינפנטילית, ליילל, להתלונן, ולהעמיט בערכו של כל דבר. וכל זה למרות (או אולי בגלל) שקיבל ממש כל מה שרצה. יצאתי עם מוטיבציה גבוהה לפנק אותו, והוא ניצל אותה עד תום ושחק אותה עד דק. למעשה, לא יצא לי להיות עם חברה כל כך בלתי נעימה בחופשה מאז תחילת שנות התשעים, בחופשות המעיקות עם אמא שלו.
העברתי את הימים בארוחות בוקר וערב עמוסות במלון, ברביצה בחדר וצפייה בשידורי המלחמה בזמן שהוא בבריכה, ובדילוג בין אטרקציות : imax, עיר המלכים, חוף האלמוגים, הר שלמה, טיולים על הטיילת, חוף הים. לא נהניתי, אפילו לא קצת. ולגבי החיבור איתו, וול, בכל יום שני רגיל של אמצע השנה יש יותר קירבה ורגעי קסם משהיו בכל החופשה המזדיינת והיקרה הזו.
לא דיברתי עם נפש חיה מלבד הילד המעצבן, שיחות הפון שלי מטלכרט לאשה לא עלו יפה, סלולרי הרי אין לי. השרץ דווקא בא עם טלפון סלולרי, אבל אימו הנבלה ציידה אותו בהוראה מפורשת אותה השמיע ברגע שלקחתי אותו ביום ראשון : "אבא, אבל אל תחגוג לי על הטלפון!!!" (כאילו שאני בכלל סובל לדבר בטלפון, או שאי פעם השתמשתי בטלפון שלו)
עכשיו חזרתי כאמור, מחכה לי עבודה, ועניינים פרוצדורלים שדורשים טיפול דחוף. אה, וגם הקוף כאן עד שבת בערב, ולעוד שבוע שלם במהלך אוגוסט. אז בחיית, רק אל תשאלו אותי אם נהניתי. לא נסעתי בשבילי.