אני עושה את הדרך לרחובות וחזרה לת"א במוניות שירות בין 3-5 פעמים בשבוע, ולפעמים אפילו יותר. זה אומר 16 פעם בחודש, 192 פעם בשנה, ואני עושה את זה כבר שש שנים, מה שאומר שהיום היתה הנסיעה ה1152 בערך.
מה שהיה מיוחד בנסיעה הזו, שאחת הנוסעות היתה אישה זקנה ומכוערת עם סל גדול. היא עלתה למונית בקול תרועה רמה, ברבע לשבע לפנות בוקר, והתחילה לצעוק, ממש לצעוק, אבל בחדווה ששמורה רק למטורפים 'אחח איזה בוקר....איזה בוקר'. נהג המונית בטיפשותו (נראה לי שיש רף מקסימום לאייקיו במבדקים לרשיונות למוניות שירות. מעל 80 אי אפשר לקבל רשיון) ענה לה 'איזה לילה', ומכאן היא המשיכה, מעודדת, לדקלם 'איזה בוקררר......איזה לילה........' ולצחקחק צחוק מצמרר. היא באמת היתה מאוד עליזה, מה שעמד ביחס הפוך למצב הרוח שלי, ככל שהיא נהייתה עליזה יותר כך יותר התחשק לי לדפוק לה מטף כיבוי בראש.
המכוערת המשיכה בהגיגיה : ' נו נהג אין שירים הבוקר, למה אתה לא שם שירים, שנשמח, שרית חדד, אחח איזה בוקרררר איזה לילה איזה לילהההה!! ' .
פתחתי חלון להקל על המצוקה, ולאחר כדקה היא צעקה לי 'סגור ת'חלון נהיה קר'. מבלי להסתובב יריתי חזרה 'אני אסגור את החלון אם את תשתקי' .
היא צעקה לנהג אם אין לו מזגן ולמה אין מזגן ואנשים פותחים חלון ולמה אין שירים ואחח איזה בוקר איזה לילה. הנהג כבר התעצבן גם בשלב הזה ואמר לה להיות בשקט.
עכשיו היא התעצבנה ואמרה לו 'למה אתה מדבר אלי ככה, כל הנהגים עושים לי כבוד, אני איבדתי בעל, (בטח התאבד) כל הנהגים עושים לי כבוד, יש חלון פתוח' ועוד ועוד.
לפתע מירכתיי המונית נשמעה בת קול. תינוק התחיל לבכות. בדר"כ דבר כזה אולי היה מעצבן אותי, אבל ברגע הזה בכי התינוק היה כמו מוסיקה שמיימית לאוזני. כמו פריטת נבל ענוגה, כמו טיפות זכות של טל בבוקר אביב... איכשהו צרחות התינוק גרמו לה להשתתק (לא לפני שניסתה לנחם אותו בעצמה מה שהגביר את הצרחות) .
לאחר כמה דקות של שקט, עמדתי במילתי וסגרתי את החלון. גם כי אני בחור הגון, וגם כי נהיה לי קר.
לפני 17 שנים. 17 באוקטובר 2006 בשעה 8:56
