אני עדיין חולה, למרות שתהום סוחטת לי מיצתפוזים מדי בוקר וגם שלחה לי זר ורדים אדומים. התסמינים הכיפים ומעוררי הסימפתיה כמו חום ונזלת כבר עברו, ונשארה רק החולשה האפרורית והשנואה. אני עושה את מה שצריך ובשאר הזמן מנסה לנוח. בלילות אני ישן חרא, נרדם רק אחרי מסכת התהפכויות, והחלומות לובשים צורה של לופ אינסופי של אותו מקטע, לרוב משו שקשור לעבודה. אני לא חרמן, והגוף שלי מרגיש לי כמו משקולת שאני נאלץ לסחוב איתי 24/7. גם לו הייתי חרמן, והייתי מנסה לזיין התוצאה היתה כל כך מעוררת רחמים והייתי מזכיר קטר ברכבת צעצוע שעומדות להיגמר לו הבטריות. מה שכן, תהום חרמנית ולפיכך מתוסכלת מינית וביום שישי היא הולכת למסיבה בגפה. אני מרגיש שיש שרפה על אדמותיי ואין לי את האמצעים לכבות אותה.
לא שתיתי כמעט שבוע, מלבד שתי בירות אתמול בגנון שעליהן הצטערתי עוד בזמן ששתיתי. הבית מתבלגן כל הזמן, וגם צריך ספונג'ה יסודית בדחיפות. יש פה חפצים של שלושה אנשים, וזה המון פוטנציאל לכאוס. אפילו כשמסודר זה מרגיש מבולגן.
צריך להקים בית הבראה קהילתי. בית הבראה לסוטים. הייתי שמח להעביר כמה ימים באיזה קיבוץ רחוק..לשתות תה, לשבת על הדשא, לנשום אוויר צח, ולשוחח שיחות בטלות ועצלות עם סוטים עמיתים, בלי סדר יום, בלי שעון, בלי מחויבויות... אולי רק חוג קרמיקה וקבוצת תמיכה (אני דן ואני סוטה משופע), עם אחיות סקסיות שיבדקו אותי ויטפלו בי, וג'קוזי יוניסקס, ומיטות מפנקות עם מצעים לבנים, והכל נקי ומסודר. אה, ואולי גם סטריפ-בינגו בערב.
אוף, זה לא יאמן כמה אני תשוש כבר... קמתי ב11 אחרי פחות מ6 שעות שינה, הכנתי ושילמתי את דו"ח המע"מ, עשיתי קניות, וכתבתי את הפוסט. יש לי עוד 8 שעות עבודה עכשיו, מה שלא מסתדר עם הרצון העז לזחול מתחת לשמיכה, להניח את הראש על הכרית, לכסות אותו בעוד כרית ולחבק כרית שלישית, ולישון שבועיים.
לפני 18 שנים. 15 בנובמבר 2006 בשעה 10:54
