לפני 20 שנים. יום שישי, 15 בדצמבר 2006 בשעה 21:14
היא הגיעה, יפהפייה ומכשפת. ישבנו על ספת הויניל האדומה ודיברנו. למרות שיש לנו כבר איזו היסטוריה קטנה ביחד (ותיקי הקוראים יזכרו) זו הפעם הראשונה שממש ישבנו ודיברנו. היה הרבה עומק בשיחה, והרבה קריאה הדדית. היא עצורה ומקסימה, אלגנטית עד כאב ועם זאת פשוטה ויצרית. עדינה ותקיפה. אש ו-ואקום.
אחרי שהקראתי לה מה דנה כתבה היום, היא נדלקה ושלחה אותי להתלבש. לבשתי את החוטיני והחזייה האדומים, עם גופיית התחרה האדומה מעל, ואת הגרביונים עם הויניל בירכיים, והבירייה. וכמובן, את הפאה הבלונדינית. היא צרבה אותי עם סיגריה על הכתף, וחנקה אותי, והצליפה בי עם הקרופ, וכתבה עלי בטוש שחור 'שפחה בהתלמדות'. ואת הכל היא עשתה בקשב רב, ובאלגנטיות. 'המגע שלך עמוק', אמרתי. היא שאלה איך. 'כי זה לא כואב, ואני עדיין רועד'.
היא ליטפה אותי בעדינות, הכניסה את ראשי בין שדייה המרשימים, ואז על בטנה. 'תנוח קצת'...
ונחתי. אמרתי לה אחרי זה, שהרגשתי הכי מוכל משהרגשתי זמן רב.
דיברנו עוד, היא הלכה והתעייפה, גם היא אחרי פרידה טרייה, אכלה עוף ותפוח אדמה, ואז ירדתי להביא לה שוקולד פרה עם אגוזים ודובוני גומי. הזמנתי לה מונית כשביקשה וליוויתי אותה למטה, בעוד היא רועדת מקור אבל מסרבת להצעתי לחיבוק. הדומיות הרזות תמיד בפחד מטורף מאינטימיות.
היה ערב כיפי נורא. ללא לחץ, ללא מאמץ. היא מקסימה בעיני, והייתי רוצה להיפגש איתה שוב. למרות שהיא מזל אריה. אמרתי לה, שכמו שיש אנשים שרוצים לראות את מפלי הניאגרה או הקאפלה הסיסטנית לפני שהם מתים, וול, אני רוצה לראות את הקרחון הזה נמס. בעיקר נהניתי מהתקשורת, מהאינטליגנציה הרגשית, ומהבגרות. ומהיופי. מהמבטים השונים ורבי המשמעות. ומהתחושה של התחלה. ושכמה שקשוחה ומסוגרת שהיא, עדיין התקשתה להסתיר את החיוך שצץ לה כל הזמן בזווית הפה הסאדיסטי שלה.