דן יקירי,
כרגיל אתה זורק הכל עלי. כאילו שאני לא חווה את הקשיים שלך על בשרי. אני גם מצטערת שאתה מנהל את התקשורת בינינו ככה בפומבי אבל אני אשתדל להגיב לגופו של ענין.
אני מודה שבזמן האחרון אני מתאכזבת ממך לא מעט..לך בעצמך לא קל איתך, אז אתה יכול לדמיין (או כנראה שלא) איך זה לחיות איתך. אתה חסר סבלנות, פוגעני, מבקר אותי על המראה שלי כל הזמן (אתה לא צריך להגיד כלום..אני מרגישה את זה במבט שלך ובאיך שאתה נוגע בי כשאתה כבר נוגע) .
אתה מתלונן שאני רודפת אחרי ה"תענוגות האגואיסטיים שלי". מה אני אמורה לעשות? לשבת בבית ולבכות יחד איתך? אתה אולי שכחת, אבל אתה זה שתמיד עודדת אותי להיות חופשיה ולהגשים את עצמי..עכשיו שקשה לך אתה מצפה שאני אהיה האשה הקטנה? אתה בראת אותי! תתמודד!
בכלל אני חייבת לומר שאני מאוכזבת מיכולת ההתמודדות שלך. אתה כמעט בן 30 ועוד לא הגשמת רבע ממה שאתה מסוגל. מבלה את החיים בלרחם על עצמך. אז קשה לך..בו-הו..אם אתה הגבר שאיתו נועדתי להיות, אתה תדע להתעלות על עצמך דווקא במצבים האלה...מה קרה לדן שהיכרתי, הדן שאף פעם לא היה מוותר על החלומות שלו..גם ברגעים הקשים...
ההתמסרות שלך אלי כבר לא כל כך שלמה אבל גם לא מרגשת אותי אניווי. אני יודעת שנכנסתי לך עמוק לנשמה ושאתה לא ממש יכול בלעדי. אני צריכה תכל'ס! גם אני לא נהיית צעירה יותר ונמאס לי לחיות בחוסר יציבות פיננסית. זה נכון שאני לא ממש תורמת את חלקי ומבזבזת לא מעט אבל הרי בשביל מה יש לי אותך?!
אתה מצפה שאשלוט בך ביד רמה ואעניק לך מוטיבציה כל הזמן אבל זה לא ממש עושה חשק כשאתה כזה ג'יפה עם טרנינג ופרצוף תשעה באב, הבית מוזנח ולא נקי ואין כלום במקרר.
דן, אתה יודע שאני אוהבת אותך יותר מכל אחת אחרת, ושלעולם לא אנטוש אותך. אני צריכה אותך חזק בשבילי.
אתה חושב שתהיה מסוגל?
באהבה, דנה.
לפני 19 שנים. 17 במאי 2005 בשעה 15:18
