היום אני חוגג יומולדת שנתיים ל'מתחת לפרווה'.
בדיוק היום לפני שנתיים כתבתי את הפוסט הראשון... 'קר לי'.
התחלתי לכתוב בחששות כבדים, שלא אהיה מספיק טוב, מספיק מעניין. בהמשך הדרך תהיתי מה יהיה סוף הסיפור. כשהתחלתי את הקשר עם תהום חשבתי להפסיק לכתוב. היא אמרה שהיא דווקא רוצה שאני אמשיך.
הסיפור המשיך, התפתל, חזר על עצמו, התשנה, התפתח. אני עדיין כותב כל פוסט באותה צורה, ללא מחשבה, ב'ויש' אחד. לאחרונה אני כותב קצת פחות, ואולי גם מבריק פחות, מעניין פחות. אולי זה רק נדמה לי. אולי זו תוצאה של התכנים, היותר אפרוריים, יותר שגרתיים.
השם נשאר אותו שם, גם התיאור. האייקון התחלף מכלבלב חמוד לתוכי ססגוני, ונשאר ככה. הצפיות עדיין משביעות רצון.
יש בי תחושה מוזרה כשאני כותב עכשיו. זה לא בשמחה, לא בחגיגיות. זה במין השלמה שכזו, עם משו שהפך חלק בלתי נפרד ממני. עם אפיק יצירה ותקשורת שהוא כל כך משמעותי עבורי, ועם זאת כל כך אמורפי ונזיל.
תודה רבה לכל הקוראות והקוראים, למכורים, למגיבים, למתעניינים מפעם לפעם. אם לא הייתן (ם), ספק אם הייתי כותב.
לא יהיה סוף לסיפור הזה. הסיפור הזה ימשיך, וגם אחרי שאמות יום אחד, הוא ימשיך לצמוח אחרי, וזרעים מהעץ הזה עוד ינבטו ויפריחו פרחים.
באהבה,
דן }}}}}{{{{{
לפני 17 שנים. 22 במרץ 2007 בשעה 1:06
