בפוסטים האחרונים שלי, בפברואר 2015, כתבתי על ״כאבים מסתוריים באזור פלג הגוף העליון, ממוקדים בחזה ובאזור המקביל בגב, מופיעים והולכים, בדרך כלל תוך כדי פעילות, ומקרינים מהסרעפת עד ללסת״. זה היה כמה שבועות אחרי ש״זוג גנרלים״ יצא לרדיו, הקאבר שלי ל״פנקס הקטן״ עמד לצאת, תהום עמדה לעבור לגור איתי, והתכוננו לקראת ״הופעת השקה אמוציונאלית במיוחד״ בסוף השבוע.
רופא המשפחה המטומטם שלח אותי הביתה לקחת קולדקס כשהתלוננתי בפניו על הכאבים שלושה שבועות קודם לכן, אך בהמלצתו מצילת החיים של המטפל במגע שלי חזרתי אליו וביקשתי שישלח אותי לבדיקות. לשתיים מהבדיקות קיבלתי תור לעוד שלושה חודשים, ולבדיקת המאמץ התמזל מזלי וקיבלתי תור למחרת.
הבדיקה היתה אמורה להיערך במגדל המאה אבל משום מה התבלבלתי והגעתי לקרית הממשלה בבוקר ושאלתי את המאבטח איפה פה קופת חולים. כעוס ומאוכזב מעצמי נדרתי לחזור הביתה לפלורנטין ברגל ויהי מה, אבל כבר אחרי 20 מטר נאלצתי לעצור בגלל הכאבים. הזדחלתי אל תחנת האוטובוס וכשהגעתי הביתה התקשרתי למרפאה לדווח מה קרה ולשאול מתי אפשר בכל זאת להיבדק. קבעו לי תור חדש לעוד שעתיים.
הפעם הגעתי למקום הנכון, והחשש הגדול שלי היה שכפי שקורה לפעמים, התסמינים יעלמו בזמן הבדיקה, ויגידו שהכל בראש שלי. ובאמת בדקות הראשונות כשהלכתי על ההליכון בלי חולצה, מחובר לאלקטרודות, הכל היה בסדר. אבל אז ההליכון התמהר, והכאבים התחילו, והלכו והחמירו עד שלא יכולתי להמשיך.
הרופא בחן את התוצאות ואמר: ״טוב, אתה צריך לעבור עוד בדיקות באיכילוב״.
״מה, היום?״ שאלתי. (בניתי על שווארמה ב״כתר המזרח״ ממול…)
״לא היום. עכשיו!״ הוא ענה, וביקש שאשב ולא אברח.
לאחר מספר דקות הגיעו שני אחים גברתנים עם אלונקה רובוטריקית שהופכת לכסא גלגלים, התקינו אותו ועמדו שלובי ידיים. הבנתי שקיימת אצלם ציפייה שאשב על הדבר הזה.
משם דברים התגלגלו די מהר. לקחו אותי באמבולנס לאיכילוב, לקחו לי דם, בישרו לי שיש לי בדם הורמון שמופיע רק במהלך התקפי לב. אשפזו אותי, למחרת עשו לי צנתור, הודיעו לי שהצנתור לא עזר כי כל העורקים שלי סתומים ב90% ושאני צריך לעבור ניתוח מעקפים בגיל 39.
אני עוד קיוויתי לקיים את ההופעה בסוף השבוע, אבל אמרו לי שינתחו אותי רק בשבוע הבא ועד אז עלי להישאר שם, מה שגרם לי לשתות ויסקי אחה״צ ולברוח לחוף הים עם האינפוזיה בכיס הפנימי של המעיל. תהום הצטרפה אלי. שקלתי התאבדות. המשטרה חיפשה אותי. בסוף חזרתי למחלקה ופגשתי שם דמות מיתולוגית מהדאנג׳ן הישן ביפו שאמר לי שאני עושה שטויות ושאציית לרופאים.
למחרת התחלתי לצעוד בזעם ברחבי המחלקה הלוך ושוב כדי לשדר לצוות המחלקה את מוכנותי לניתוח. הקדימו לי ליום חמישי. (המנתח אמר שראה אותי צועד ושהתחשק לו לבצע בי את זממו). נאלצתי לבטל את ההופעה. מישי שנראתה כמו מכשפה מהאגדות הרדימה אותי, ניסרו לי את עצם החזה, פתחו רחב, חתכו וריד ארוך מהשוק השמאלית, חיברו מעקפים, סגרו ותפרו, והתעוררתי עצבני אחרי 10 שעות, לפנות בוקר, עם צנרת בגרון וסביב האף, ורצון עז לתלוש הכל ולברוח משם. בקושי רב הרגעתי את עצמי וחיכיתי בסבלנות כשעתיים עד שהגיע הצוות של הבוקר ושחרר לי את הפה.
תהום הגיעה בבוקר יחד עם אבא שלי ואשתו. בימים לקראת ואחרי הניתוח היא באה מדי יום, קיבלה הוראות ממני לטיפול בכל מיני עניינים, הביאה מה שביקשתי, חיבקה והביעה אהבה ודאגה. הרגשתי שזה בא לה בטבעיות. זה לא היה מובן מאליו בנקודת הזמן הזו. הייתי מאושפז עוד חמישה ימים עד ששוחררתי הביתה. בזמן שהייתי מאושפז תהום העבירה את חפציה אלי (כפי שתוכנן), והתחלנו את מגורינו המשותפים השניים כשאני בכאבים עזים ובלתי פוסקים, ישן (בקושי) על הספה באולפן בתנוחה מוזרה בתמיכת כריות ושרפרף, ומנסה איכשהו להבין מה לעזאזל קרה.
בתחום המין לא קרה יותר מדי בתקופה הזו. זכורה לי חוויה עם אחות יפה ובלונדינית שלקחה אותי להתקלח כשעוד הייתי עם קטטר וצינורות מנקזים מהבטן. לא קרה כלום כמובן אבל זה כן היה אינטימי ומרגש והיה שם מימד של פלירטוט. וזכור לי גם ערב שתהום יצאה ואני נשארתי עם כאביי בבית, וכשחזרה סיפרה שמצצה למישו זר וזה עשה לה טוב. ושבכתה ואמרה שהיא בכלל לא יודעת אם אני שמח שהיא עברה לגור איתי.
בגלל שאני עצמאי לא הייתי זכאי לכלום מב.ל. ולפיכך חזרתי לעבודה מהר מאוד. חודשיים אחרי הניתוח זה התחלף מ״כואב נורא״ ל״כואב מאוד״. בחודש הרביעי זה כבר היה טוב יותר. בחודש החמישי ערכתי הופעת ״חזרה לחיים״ בבית היוצר. מאז בעצם לא הופעתי.
__
חשבתי פשוט להתחיל לכתוב מנקודת הזמן הנוכחית ולהתעלם מהבור הכרונולוגי, אבל מרגיש לי שיכול להיות ערך בלנסות לשחזר את השנים האחרונות ולהבין איך הגעתי/נו עד הלום. אז כנראה שבזה יעסקו הפוסטים הקרובים. תודה שהקשבתן, מרגש לחזור.
באהבה,
דן. }{🦜
