כבר קיבלתי מסרים מודאגים הבוקר עם שאלות איך היה בטיול ואם עבר בשלום ואם היו דברים שקשורים במין. אז ובכן, עגור זה מין של ציפור. בצד החיובי אפשר לציין את הזריחות והשקיעות ששיתפו פעולה, את העגורים והענפות באגמון, את השלכת המרהיבה במרום גולן ואת האוכל הטעים. כמו כן התאפקתי ולא השלכתי אותה מראש המפל הלבן בנחל אל על, לא קפצתי מפסגת הר מירון, לא דחפתי אותה לביצה ולא חציתי את הגבול לסוריה בבקשה למקלט מדיני.
יצאנו בשלוש לפנות בוקר ובדרך ניסיתי לשמור על איזון בין להיות אמיתי לבין להיות איכשהו בכל זאת חביב. זה הצליח בצורה מאוד מתונה עד שבאחד מכבישי הצפון היא לא ידעה להגיד לי אם להמשיך ישר או לפנות. הנייד שלה עם הווייז היה בידיה, והיא חזרה ואמרה: ״שניה אני בודקת!״ בזמן שהצומת הלכה וחלפה מתחת לגלגלי האוטו. הקטע הזה עם הניווט גרם לכמה וכמה מתחים, כאשר לפחות פעמיים נוספות ״הגענו ליעד״ שהיא סימנה וניווטה אותנו אליו, אך היעד לא היה שם, רק גדרות ומוקשים. מטענים נוספים התפוצצו סביב נסיונות לא מוצלחים שלה לצלם אותי, אחרי שביום הראשון העדפתי לא להצטלם כלל. גם ככה אני שמן וזקן ועם פרצוף של דיכאון קיומי, אז לא צריך גם תמונות לא מוצלחות שרק יבליטו את זה. ומרוב שאני עסוק בלהסביר לה איך לצלם ולתפעל אותה אני גם מאוד לא נהנה ואף מתעצבן, ואז מה שרואים בתמונות זה הומוסאפיין שלא נהנה, זעוף, עצבני, שמן, מבוגר, מטושטש וחשוך.
אני באמת לא יודע מה עדיף, להתפוצץ ולהתפרץ או להחזיק ולהדחיק. כמה פעמים אפשר להתעצבן מאותם דברים? כמה פעמים אפשר לסלוח ולהחליק על אותן התנהגויות שכבר דיברנו עליהן וסיכמנו? וכמה אני יכול לקחת על עצמי את הכל? ואני שונא להיות ביקורתי ועצבני. מעדיף בהרבה לשבח אותה, להתפעל ממנה ולהעריץ אותה… אבל זה קשה כשאני נוהג שעות בלחץ להספיק לזריחה ואז עושה עוד סיבוב מיותר של 30 דק׳ כי היא חלמה במקום לנווט, או שסתם תופרים צפונה רבע ושעה וחוזרים דרומה בדיוק לאותה נקודה כי פשוט היינו צריכים להמשיך עם הכביש.
בתחום הרומנטי (שלוש נקודות) נרשמה בכל זאת חמימות מה אחרי שהסתובבנו לפנות ערב וצילמנו שלכת מטריפה. שתינו בירות והלכנו למסעדת הבוקרים לארוחת ערב. למחרת אחה״צ כשסיימנו את נחל אל על והלכנו כ3 ק״מ על שביל סלול חזרה לאוטו החזקנו ידיים לפרקים. בדרך חזרה היא נהגה ואני ניווטתי בלי לחלום ולטעות. אחרי שהחזרנו את האוטו היא התלוננה שהנעליים מכאיבות לה בזרתות, והצעתי שתכרות אותן.
״עדיין תלקק לי את הרגליים?״
״לא אלקק אותן בכל מקרה…״
״למה?״
״כי לא בא לי״
״אבל מתישהו יבוא לך״.
במעלית העפתי אצבע זריזה על החזה שלה. היא החזירה כהרף עין וצבטה לי בעוצמה את הפטמה ואמרה שהיא לא מרשה לי לגעת. ואז אמרה בקול מפייס בעודנו נכנסים הביתה שהיא מכריזה על שלום.
