בחלוקת הנטל בינינו תהום לקחה על עצמה את תשלום הפון. משו כמו 200 בחודש, כולל אינטרנט. לפעמים פחות. אני הרי לא משוחח להנאתי והפון משמש בעיקר לטיפול במקרים בוערים ולתקשורת עם לקוחות. לפני כמה שבועות היא עשתה הוראת קבע לאחר שכרטיס האשראי שלה חזר לחיים.
לפני שעתיים, כשבאתי לעשות את הפון הראשון שסימל את תחילת היום הפרודוקטיבי והלא שוקע שלי, שמעתי קול נשי נעים שמבשר לי שהקו מנותק עקב אי תשלום. ירדתי למטה. עקרו את הפון הציבורי שהיה פה ברחוב, והרחקתי עד ליד הבאגסי בשדרות וושינגטון. הקשתי בצייתנות לפי הוראות המערכת, ואז שמעתי במשך כרבע שעה את מוסיקת ההמתנה שלהם עם ה"בזק שלום, כל מה שתרצו, אנחנו כאן בשבילכם". עמדו לי דמעות בעיניים, של כאב, של זעם, ומדי פעם ניגבתי את הזיעה המצטברת עלי מהחום הכבד, דפקתי את השפופרת על הפון, וטיקטקתי בעצבנות על החייגנים. כשלבסוף הגעתי לנציגת שירות, היא אמרה שאכן נעשתה הוראת קבע, אבל נשאר עוד חשבון לא משולם מלפני שנעשתה ההוראה. היא גם טענה בתוקף שאמרו את זה במעמד עשיית הוראת הקבע.
חזרתי הביתה, אירגנתי מחדש את סדר הפעולות, שתיתי וודקה, והלכתי לבנק. בכניסה ישב המאבטח ולעס סנדוויץ'. חלפתי על פניו, ואז הוא התחיל לצעוק לי בצורה מבהילה שאבוא להיבדק. ניסיתי להמשיך אך הוא עצר אותי בצעקותיו. משכתי כסף, וכשיצאתי רבנו שוב. היישרתי אליו מבט ואמרתי לו "כוסאמאשך!' . הוא ספג, ואז התקרב אלי בצורה מאיימת ואמר "למה אני צריך לחטוף קללות בעבודה שלי? כוס אמא שלי? תגיד את זה לאמא שלי בבית קברות סגולה ליד פתח תקווה", ולבש מבט פגוע. שנינו נעצרנו, ונדמה ששנינו הרגשנו את הכאב של השני, והחלטנו לוותר.
משם לדואר, כשלפקידה לא היה את הפון שצריך לפקסס לו את החשבונית המשולמת, והיא משום מה חשבה שלא אבין שאני צריך להקריא את המספר של החותמת לבחורה בבזק. קלטתי שאני רגיש ותוקפני, ורשמתי לעצמי למתן את תגובותיי בכוח. חציתי את הכביש, ובשמש הקופחת חייגתי שוב 199. עוד פעם המתנתי כרבע שעה, עם אותה מוסיקה מעצבנת. לבסוף ענתה הנציגה, והבטיחה לחבר תוך חצי שעה. לא יודע אם עברה כבר חצי השעה, נראה לי שכן, והפון עוד לא חזר.
על הדרך לפחות הספקתי לעשות חלק מהמטלות שלי. קניתי שתיה, ובשר, ודבק מגע (שתהום ביקשה) , ולבנק במילא הייתי צריך ללכת. עכשיו אני חייב את הפון בשביל להמשיך להיות פרודוקטיבי בכיוונים שתוכננו. ויש לי פחות שעתיים.
כמובן שעלו בי רגשות מאוד חזקים של כעס עליה, אך ידעתי להפריד אותם משאר הרגשות, שכן היא אשמה רק שלא הבינה שהחשבון שנותר צריך להיות משולם בנפרד. קורה שטועים, אפילו שהטעות שלה עלתה לי באובדן זמן ובעוגמת נפש רבה. אבל זה מאוד קשה לי לבלוע את הכאב שהיא מסבה לי במתכוון, מה שעושה את זה צורב עוד יותר לבלוע כאב נוסף, ואני מרגיש בסוג של מצוקה.
לפני 17 שנים. 19 ביוני 2007 בשעה 7:58