כאילו, לא היתה אמורה להיות אינטראקציה מינית בכלל. זה היה מפגש תחת הכותרת "לשתות ולבכות" עם בלוגרית מצטיינת ומתוקה, שכבר זמן רב היו בינינו אי אילו חיכוכים נעימים בגנון ז"ל, וההערכה הדדית לכישורים הורבאלים, ובאופן כללי חיבה בלתי אמצעית. כל אלו הובילו לקביעת מפגש הערב, עם סנג'ובזה 04 של גמלא, בקן הציפורים.
אז לא תכננתי שהזרימה תהיה כל כך טבעית, ושהמגע כל כך מתבקש, ושהמילים שלי יהיו כל כך אפקטיביות, ושהקסמים שלה גם, ושאיכשהו נכין רביולי ברוטב עגבניות ושמנת, ושאיכשהו אני אתן לה ספנקים, ושנתנשק, ושאני אענג אותה במיטה שוב ושוב בסופו של לילה שהתארך ונגמר יותר משש שעות אחרי שהתחיל.
לא ידעתי שארגיש כל כך בנוח, לא ידעתי שכל כך ארצה, לא הבנתי עד כמה הייתי מורעב. לא הצטערתי לרגע, מלבד אותם רגעים שידעתי שאני עושה משו אסור. כי שומדבר ממה שעשיתי וממה שרציתי לעשות לא הרגיש לי אסור. רק ידעתי שזה אסור. ואפילו לא ידעתי למה. והאמת שזה לא צריך להיות אסור, או אם לנסח את זה אובייקטיבית, אני לא רוצה שזה יהיה אסור. חייכתי כל כך הרבה וכל כך אמיתי הלילה.
וכן, אני מורעב. אני מורעב למגע ולכיבוש, לתחושה של ערך, ללהיות מי שאני, שזה זונה. אני דנה ואני זונה. אני מלא בחשמל ואני חייב להוליך. יש לי ריח של כוס בידיים ועל הפנים, ואני אוהב את זה. ואני ממש מצטער אם זה פוגע, אני ממש מצטער אם זה כואב. זה מה יש. לשם הרוח לקחה אותי.
לא התכוונתי לרצות. לא התכוונתי לחפון את הדאבל דיז שלה בידי, לא תכננתי את המהלכים. אבל זה מה שקרה. וזה קרה כי רציתי. מאוד. ולא התכוונתי להנות מהתשובות שלה, ומהאחריות שלה על עצמה. ומהנסיון שלה, ומקור הרוח והמבט המפתה בעיניים. תכננתי להרגיש לא בנוח, לקפוא, לחשוב כל הזמן על מי שאיננה, להיות חסר ביטחון ועצוב. אבל זה לא מה שקרה.
מה שכן, הכנתי את הצידוקים המוסריים מראש. אנחנו בהפסקה, אני צריך לבחון את הרגשות שלי, אלוהים יודעת שהיא הזדיינה והשתרללה הרבה יותר ממני. מגיע לי. חסר לי. אני מורעב. היא הרעיבה אותי. התפתחויות הערב רק מדגישות עד כמה זה היה חסר לי. וחוצמזה מי יודע אם בת הזוג המוקפאת לא עשתה בדיוק אותו דבר, ממש באותו הזמן.
ועדיין, אני הרי כותב פוסט של הצטדקות. זה כי אני אוהב. וכי איכפת לי. וכי עצוב לי לדעת שהמילים הללו שאני כותב ודאי נצרבות בלבה וכואבות לה. באמת עצוב לי. זה בעצם כל מה שעצוב לי בכל הסיפור, כי הלילה, דווקא היה לי ממש ממש נחמד וכיף, ואין בכלל מה להשוות לאיך שהלילה שלי היה נראה אלמלא הבלוגרית המתוקה הזו הייתה באה.
לפני 17 שנים. 11 ביולי 2007 בשעה 0:13
