אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Growing pains coda

morbidus
לפני 5 שנים. 6 ביוני 2019 בשעה 3:17

די. מספיק. אני לא ישנה.

כל יום ההירדמות מתאחרת בשעה והיקיצה מקדימה.

אני קמה בוכה ונרדמת בוכה. אני לא רוצה לקום יותר.

אי אפשר באמת לדבר עם אף אחד אחר על כלום שקורה. זאת תקופה מיוחדת. לא נראה לי שיש עוד מישהו שיודע, או שהיה מסוגל לדעת בלי להזעזע. או שהיה מסוגל להיות מזועזע ובכל זאת לא לברוח כל עוד נפשו בו.

שרפתי את כל הציפיות שלי לפני הרבה זמן ואני עדיין נחנקת מהעשן שזה גרם.

אני אמורה לתקשר במילים ולא בבכי או צעקות ולא מבינה איך קרה שמכולם אני יצאתי בן אדם.

ואני כועסת על העולם ועל השמש שזורחת ומעירה אותי הרבה לפני הזמן וכשהיא שוקעת כולם נשארים בחושך או באור של הפלורוסנט

ואני כועסת עליך שאתה משאיר אותי ככה

כועסת עליך שהגוף שלי לא יכול להרגיש אותך

אני כועסת שאתה לא מבין כמה אתה חשוב.

אני כועסת שאני לא הייתי חשובה.

אני מבינה שאני נבולה ואתה עושה הכל כדי להוריד עליך גשם ושהכל יצמח. וזה יפה נורא.

אבל אני לא מבינה איך אני תופרת את עצמי אחרי שפתחתי להראות.

אין לי מושג איך אנשים מתמודדים עם זה.

והכאב כל כך ילדותי.. אני מבינה שזה לא סוף העולם אבל אני נשארת בין ארבעה קירות ואסור לי לצאת ואני בוהה בתקרה כבר שלושה ימים בלי להפסיק לדמוע כי השמיים שלי הם עכשיו תקרה.

זה כן סוף העולם.

איך אני יכולה להוציא את הגוינט מהפה ולוותר על הכדור בשנייה שנפקחו לי העיניים כשאני יודעת שזה מה שמחכה

ומי יודע מתי השמיים האלו שלכם יהיו מותרים לי שוב

אני רוצה לעמוקים. אני רוצה למים. אין לי פה מקום יותר.

לפני 5 שנים. 5 ביוני 2019 בשעה 6:06

בא לי שמישהו יצייר שני חתכים, אחד על כל רגל.

ממש מקצה המותן עד סוף הברך

ולראות איך הדם נוזל בקו ישר כאילו זה נחתך גם על השוק.

בא לי להרגיש יד על הצוואר שתקח ממני את האוויר ואת תשומת הלב מהרגל.

בא לי לשבת על חצץ או אספלט חם עם הברכיים כשהן ככה והאוזניים מצפצפות ואין תחושה בלסת.

הראש שלי מייצר תסריטים מכוערים כשאני כועסת. או מבולבלת.

או שהם דווקא יפים על רקע לבן.

 

או שאני בכלל רוצה להסתכל עליך,

מלמטה

ושתקרא לי קטנה

ולהניח את הראש

בלי דם.

ואצבע בפה

לא משנה הרקע.

לפני 5 שנים. 4 ביוני 2019 בשעה 3:36

6 בבוקר וזה נדמה כאילו רק אני והמיץ של הזבל של העולם ערים עכשיו בכלל.

קמתי משינה עלובה של שעתיים במרפסת 

כואב לי כאילו חתכו אותי.

כאילו קטעו אותי באמצע, כאילו לא משנה מה אני אגיד וכמה כלום לא יעזור.

זה כמו זיהום בנהר, מכל מקום לכל מקום.

זה במילים שלי ובמעשים שלי ובלב שלי

איכשהו תמיד יש מקום רק להרס וכל מה שטוב מתפייד.

יש לי חורים בידיים ובאמת שכל דבר טוב מועד ליפול דרכם.

הייתי צריכה לדעת. הקול שלו נהיה קר.

ולא מגיעים לי הסברים ולא מגיע לי חיבוק. אני לא יכולה להבין. אני אף פעם לא אבין.

וזה מרגיש כל כך מוכר

להרגיש את החום הזה בלב ולא להצליח לזהות את הפנים

להרגיש את הפינה נדחקת אליי .

הלוואי שגם אני יכולתי ללכת ממני או לפוצץ את עצמי מכות. הלוואי שיכולתי לנתק לעצמי את הטלפון בפנים. 

הלוואי שאני ארדם לכמה שעות.

לפני 5 שנים. 9 במרץ 2019 בשעה 22:15

יש תחתיות רגשיות מסוימות שכשאתה מגיע אליהן אין באמת דרך לטפס החוצה

 

לפעמים אני מקווה שאם אכנס מספיק עמוק לבשר זה יפתח איזה סכר וייגעש החוצה זרם מטורף של אלכוהול 70 אחוז או משהו עם אחוז חומציות סביר אבל לא גבוה מדי או כל מה שיכול להתפרש תחושתית כאלף סכינים רותחות שתוך כדי שהן מסתובבות לי בקרביים שופכים עליהן דלק, והדבר הזה פשוט יצא לי מהגוף לצמיתות. מהר מאד אני מבינה שזה לא יכול לקרות, וכשזה קורה

אני פשוט מקווה שאכנס עמוק מספיק לבשר

לפני 5 שנים. 16 בינואר 2019 בשעה 2:02

הכל מלא אדים.

יש גם אלמנט מוכר בריח של הסבון הזה ובתחושה של מים רותחים על פצע פתוח. 

סירבתי להסתכל עד עכשיו כי זה ממש כאב, אבל אני כבר מעורפלת,

ונסעתי עד לכאן. 

הייתי צריכה מקום כמו זה לשטוף בו את הפצעים, ופרצוף מוכר. 

 

הפואמה "עגונה" של לאה פילובסקי מתרוצצת לי בראש, וכשאני אסיים או שאצא לידיים או לרחוב. 

מתישהו המחשבות הללו יאלצו להתעייף ועד אז כנראה שאמשיך לא להרגיש במים רותחים על העצב החשוף.

לא נורא.

 

לפני 6 שנים. 18 באוגוסט 2018 בשעה 23:06

הַמֹּחַ וְהַדָּם צוֹעֲקִים מְנוּחָה,

כִּי לַיְלָה עַכְשָׁו וְהַכֹּל יְשֵׁנִים,

אַךְ כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַפּוֹסְעִים עַל כֹּחֲךָ

עוֹשִׂים אֶת חֶרְפָּתְךָ תַּלְתַּלִּים קְטַנִּים.

 

כְּבָר דַּי לִשְׁאֹף 

עֵת לְיַבֵּב

בְּנִמְנוּמֵי קֶסֶם

עַל בִּרְכֵּי הַכְּאֵב

 

 

 

חנוך לוין ידע.

 

"על ברכי הכאב", מתוך אסופת כתבי אדון זאב

לפני 6 שנים. 16 באוגוסט 2018 בשעה 9:14

דם 

חשוב להרגיש

חשוב להרגיש אמיתית

דם זולג על הירך

ומהיד אל הברכיים

מתרוקנת וזה לא מספיק כדי למלא אמבטייה,

ויותר כואב מזה אני אמות.

 

חזרתי לסוף התור, ההמתנה עוד ארוכה.

 

 

 

לפני 6 שנים. 14 באוגוסט 2018 בשעה 8:12

ריק מתוכן

חסר טעם

גרפי מדי

סתם כואב. בזמן אמת.

 

פעם הייתי יותר מטומטמת זה שקר החל מהיום. מי שיודע מה התוצאה ובכל זאת חוזר לסוף התור, הוא יותר מטומטם.

לפני 6 שנים. 6 באוגוסט 2018 בשעה 21:58

המוסיקה טובה

הבירה במחיר סביר

וכואבות לי המחשבות ואין לי כח או מילים להסביר

וחיבוקים ונשיקות 

ואני באמת

רק רוצה סטירה שתבעט אותי מפה

שימשיכו לחייך

לפני 6 שנים. 31 ביולי 2018 בשעה 21:10

"רוצה לטבוע", במילים שלהם.

 

ובשלי: צריך להרים קצת את הראש מעל המים להיחנק מהאוויר הנקי.