די. מספיק. אני לא ישנה.
כל יום ההירדמות מתאחרת בשעה והיקיצה מקדימה.
אני קמה בוכה ונרדמת בוכה. אני לא רוצה לקום יותר.
אי אפשר באמת לדבר עם אף אחד אחר על כלום שקורה. זאת תקופה מיוחדת. לא נראה לי שיש עוד מישהו שיודע, או שהיה מסוגל לדעת בלי להזעזע. או שהיה מסוגל להיות מזועזע ובכל זאת לא לברוח כל עוד נפשו בו.
שרפתי את כל הציפיות שלי לפני הרבה זמן ואני עדיין נחנקת מהעשן שזה גרם.
אני אמורה לתקשר במילים ולא בבכי או צעקות ולא מבינה איך קרה שמכולם אני יצאתי בן אדם.
ואני כועסת על העולם ועל השמש שזורחת ומעירה אותי הרבה לפני הזמן וכשהיא שוקעת כולם נשארים בחושך או באור של הפלורוסנט
ואני כועסת עליך שאתה משאיר אותי ככה
כועסת עליך שהגוף שלי לא יכול להרגיש אותך
אני כועסת שאתה לא מבין כמה אתה חשוב.
אני כועסת שאני לא הייתי חשובה.
אני מבינה שאני נבולה ואתה עושה הכל כדי להוריד עליך גשם ושהכל יצמח. וזה יפה נורא.
אבל אני לא מבינה איך אני תופרת את עצמי אחרי שפתחתי להראות.
אין לי מושג איך אנשים מתמודדים עם זה.
והכאב כל כך ילדותי.. אני מבינה שזה לא סוף העולם אבל אני נשארת בין ארבעה קירות ואסור לי לצאת ואני בוהה בתקרה כבר שלושה ימים בלי להפסיק לדמוע כי השמיים שלי הם עכשיו תקרה.
זה כן סוף העולם.
איך אני יכולה להוציא את הגוינט מהפה ולוותר על הכדור בשנייה שנפקחו לי העיניים כשאני יודעת שזה מה שמחכה
ומי יודע מתי השמיים האלו שלכם יהיו מותרים לי שוב
אני רוצה לעמוקים. אני רוצה למים. אין לי פה מקום יותר.
