לפעמים, נגיד עכשיו,
כשהכל נגמר וכבוי בחוץ ומסביב אני הכי מתגעגעת.
רציתי להתקשר כל כך הרבה פעמים כי הייתי צריכה נשימה. הייתי צריכה את הקול שלך.
הכל הולך לאיבוד.
אפילו לא רציתי לבכות.
לא רוצה לעשות דרמה, רק קצת אותך.
ודיברתי עם כל האנשים האחרים ועדיין רציתי אותך.
שובר לי את הלב לדעת באיזה קושי דברים מתחילים ובאיזו קלות הם נגמרים.
נראה לי שזה פשוט מסתכם בעובדה שאני לא אהיבה.
לוקח יותר מדי זמן לשכנע אותי, וכשאני כבר משוכנעת צריך לעזוב את היד.
אני יודעת שאנשים יכולים לוותר בקלות
אני מקנאה בהם על כך.
הלוואי שיכולתי לומר לעצמי שאלה החיים, ודרכים נפגשות ומתפצלות ונקשרים אחד ל ובשני וזה נמס.
הלוואי שיכולתי להאמין שזה כל כך פשוט למצוא מישהו שהידיים שלו מרגישות לך שקט,
אבל אני טיפוס כזה שנלחם בשיניים.
אני טיפוס כזה שלא אוהב להיות נאיבי, וחבל.
אז אני חושבת ומנסה להבין איך אפשר לוותר כשנכנסים ללב.
אני חושבת ומנסה להבין אם הכל היה סתם, או שהכל היה באמת אבל עד כדי כך פשוט לוותר
ואני מתאמצת לא להתקשר
וברור שבגללי הכל נראה כמו שהוא נראה
אבל ככה אני
וכנראה זה לא מספיק.
אני כותבת אינטואיטיבי כדי לדבר עם עצמי
אני לא עונה
זה הדבר הזה שהוא פשוט טיפה יותר מדי.
מקולקלת.
כמו לזחול על תער חד, לאט,
והכל נחתך
נשארות צלקות.
מכוערות.
וככה זה
בלתי אהיב.
רק רציתי להצליח להיות שקט בשבילך.
סליחה.