האינסטגרם שלי מלא באהבה של שבורים.
לגדול בתל אביב זה לא פשוט וגם לא מצחיק
כל המכרים שלי שבורים. חברים שלי סבבה.
יש את ההיא שהריחה כמו גופה ולא הייתה חופפת את השיער וכן הייתה עושה קטמין עד שהיא נמחקה לגמרי
והיא עשתה רסטות כי היא הבינה שאין לה כח להסתרק
וחזרה להתקלח כי היא אוהבת ריח של מנתה מתוקה
והפסיקה עם הקטמין ועם להזדיין עם כל מה שזז כי היא בטח לא
ויש את ההיא
שהיו לה שתי חברות טובות
אחת התאבדה או מתה ממנת יתר, זה לא ברור לאף אחד
והשנייה על קו כל תצוגת אופנה בעולם תל אביב פעם בעשור
אז היא נשארה בהרגשה בודדה מאוד והתחילה להשתמש במה שהחברה שלה מתה ממנו.
ואצלינו אין את הקטע הזה שמעלים רק את הטוב
אני רואה איך כולן בוכות כי הן טורחות לצלם את זה בלי חולצה או באמבטיה כי זה מה שהולך
אני רואה כשלמישהו משעמם כי הוא מציע לאנשים להיפגש דרך הסטורי
אני רואה שלכולם נגמר הוויד ושחצי מהאנשים שאני מכירה בגילי, בדיוק כמוני, יודעים להכין רק פסטה ופתיתים
וזה עצוב.
אבל זה שמח כשאת רואה איך הרסטות שלה מתערבבות עם השיער שלו והידיים שלובות ואי אפשר להבין איפה הוא מתחיל והיא נגמרת
זה שמח כשאת רואה שהן התאפרו והתלבשו יפה ועדיין רואים את החורים דרך העגילים, רואים את סימני החתכים הישנים מבעד לקעקועים
רואים שהם מחבקים אחד את השני חזק
לא כמו הזוגות באינסטגרם.
שפצע מצא פצע
ואולי הם מחלימים ואולי לא
אבל אהבה כזו היא הדבר הכי יפה ויזואלית שראיתי.
כמו תמונה מונפשת, רואים איך היא נרגעה
איך הוא רגוע
ואז אני שמחה גם בשבילי לרגע
כי אני אמנם מקולחת, אבל גם עליי רואים
ומתישהו אני אהיה כל כך רגילה
שגם אני אסכים לעשות את זה.
עם הילד המוזר עם השיער הפרוע שבטח יעמוד ליידי
ויהיה רגוע
והתמונה לא תהיה כזו של ראווה או רברבנות או שיעמום.
זו תהיה תמונה של ניצחון.
שני השבורים האלה הצליחו לאהוב את עצמם מספיק בשביל לחפש מה שמתאים להם
בשביל בלב להמתין לחיוך בזמן שאת מצנזרת פטמות בתמונה שלך בוכה באינסטגרם
בשביל להפסיק להעלות תמונות של מכשירים וערק 70 אחוז או משהו כזה פעם ביומיים כי קצת פחות כבד ככה
בשביל להפסיק להרגיש כאלו מקולקלים.
אנחנו לא.
עכשיו מהמרחק של חיפה תל אביב נראית לי יפה כל כך
ובני דורי עצובים כל כך
