לילה שני פה.
היה בסך הכל בסדר
לא האמנתי לעצמי שאשאר
חברה טובה שלי במקרה מבקרת לא רחוק מכרים
אז בילינו יחד את היום ובערב חזרתי לפסטיבל ממנו באתי
יש לי ריח של לימון באף
"לעזוב אותי? אני אומר, בשביל טיפות? למה?
אני הרי אוהב אותה, אוהב אותה כמו מטורף.
תלכי אם את רוצה, אני אומר לה, אבל שתדעי ששום טיפות אוזניים מסריחות לא יאהבו אותך כמו שאני אהבתי"
עד כאן הספקתי להגיע באחד הספרים מהרגע בו חזרתי לחדר עד לעכשיו
עמ 83
אני קוראת מהר
אני בורחת מהר. אנשים מתרשמים מבחורה בת 20ו שקוראת בכריכה קשה. שיודעת, באופן כללי. יש לי כמות ידע כללי שיכולה להשמיד כל שתיקה בשיחה אי פעם
ואנשים חושבים שאם אני שוקעת להרצאות ולספרים ולא לנטפליקס אז יופי טופי כי אני חכמה כזו ומנצלת את הזמן שלי כראוי. זיבי. יש לי כל כך הרבה קשב וריכוז שאני לא מצליחה לצפות דקה בטלוויזיה. ואין לי כח להתנסח כראוי במשפט הזה. עם ספר יש כל כך מיליון מקום לפעולה. אני יכולה לזוז.
גם בהרצאה. כל מה שלוקה בחסר בחזית החזות(חה).
בטלוויזיה לפחות יש משהו אנושי כזה
אנשים ורגשות וקול.
הלוואי שאצליח לאכול משהו לפני שאיעלם
רק הרעיון נשמע מגעיל
היו הופעות מוזרות
זה היה מדויק עבורי
הכל כל כך מוזר בעולם
כאילו נולדתי אתמול או משהו
זר לי ורחוק כאילו מעולם לא התראינו
עצים? שמיים?
אני רק רוצה משהו מוכר ולא נראה לי שאמצא אותו במשהו
אולי בצליל אולי בריח אולי בתחושה בגוף
אולי במישהו, מוכר.
שיעשה לי את עצמי מוכרת חזרה.
או לפחות בהכרה
אני לא רוצה להיות חכמה,
אני רוצה נישוק ומוצץ
ואם יש הליך רפואי המאפשר את הסרת שק הדמעות לצמיתות אז גם אותו אני רוצה.
אותו אני הכי רוצה מכל הדברים.
