גם ככה יוצא לי לפעמים להרגיש את נפילת המתח הקלאסית של מוצאי שבת, אבל הבוקר קמתי מרוקנת ומבולבלת במיוחד.
זה היה שבוע עמוס בתחושות שהתחלפו בין סקרנות, לחרמנות גועשת, לתחושת כוח משכרת וחמימות בלב לנוכח הלב הפתוח של הגברים שהכרתי
קמתי והילדה הפנימית שלי התקוממה. נמאס לה להיות שולטת, נמאס לה להיות בבדסמ, הכל מציף מדי ואין לה כוח.
אז התחלתי בלהבהיר לה שאנחנו לא חייבות. אף אחד לא מכריח אותה להמשיך אם היא לא רוצה, ואני אמשיך לאהוב אותה לא משנה מה היא תחליט, כל מה שחשוב לי זה שיהיה לה טוב.
צחצחתי שיניים והתלבשתי. בלי מגפיים שחורים, בלי חזייה, סתם אאוטפיט כיפי ורגוע שיחזיר את הנורמליות לעיניים לרגע. הבגדים שלי הרגישו כמו ליטוף נעים אחרי סטירה.
ועברתי בין הבגדים שהיו זרוקים על הרצפה, והכביסה שצריכה לחזור לארון, ומישהי אחרת בתוכי אמרה
מישהו יצטרך לסדר את זה.
