אני לא בא כדי לזיין ולא כדי לגמור.
כן, ברור שאשמח, ברור שאתלהב אם כן, אבל אלו לא המטרות שלי.
באם האיבר שלי בכלל יצא ממעטפת הבד הכפולה בה הוא נתון- זו החלטה שלך בלבד ונתונה לשיקולייך.
האיבר שלי הוא כמו שחקן ספסל, מוכן בכל רגע להקרא לאיזו משימה שיידרש- לחדור, להיחדר, לבדר, להקשר, להסטר, להאדים, להכחיל, להתחבט, לקשט, להתקשט,להצחיק, להחליק, לסחוב ולעגוב.
כל מה שיצטרך.
אבל הוא על הספסל ואת המאמנת.
אם תחליטי שהוא מצטרף למשחק ולא משנה באיזה תפקיד, קחי בחשבון שהוא נוטה למשוך אליו הרבה מחלוקת האנרגיה הפנימית שלי.
יש לו אגו לא קטן משלו שמתעצם כשהוא מקבל דקות משחק. לפעמים הוא ממש בטוח שהוא הכוכב. את יודעת, שמוק.
לכן אם החלטת שהוא משתתף ולא משנה איך ואז פתאום את מחליטה- זהו, חזרה לתחתונים ולמכנסיים. אז את חייבת להבין שזה יוביל לסערה פנימית.
כלפי חוץ את תראי כנראה קפיאה של הגוף שלי. בפנים יתחולל מאבק עיקש-
האוזניים ישמעו את ההוראה שלך, המוח ידרוש לבצע. אבל שחקן החילוף החצוף יהיה בהלם וינסה לדרדר את שאר הגוף אחריו לחוסר ציות. להנהיג מרד.
הוא יצעק על הידיים "אל תזוזו, שלא תעזו. אתן לא מרימות את התחתונים. אני לא מוכן". הוא יצעק על השפתיים שיגידו מילים שישנו את ההחלטה שלך.
זה עלול לקחת כמה דקות, בהן הוא יצטרך לעבור את חמשת שלבי האבל, עד שייכנע והמוח יתגבר.
אל תתרגשי, אל תחשבי שמילתך אינה קובעת, כי היא היחידה שקובעת.
תביני שאם אני לא מגיב לכמה רגעים זה כי המוח עסוק בדיכוי מרד והוא עוד שניה מסיים.
מהר מאד תראי אותו מתפנה להודות לך ולהורות לשפתיים לתת נשיקה אחרונה לרגלייך.
